היה לי תקופה, שקשה לי לתאר אותה! ככה עברו לי 60 יום של מלחמה!! ישבתי בישיבה הקדושה שלי, למדתי השקעתי את כל כולי בלימוד, לא נתתי למחשבות זרות להיכנס לי בראש! כימעט לא יצאתי מהבית מדרש ואם יצאתי זה היה בעיינים סגורות. והנה הגיע בין הזמנים, ר"ח יצאתי הביתה ואיתה מחשבה!!!! אוי לא מה אני עושה עכשיו חודש בבית? זה לא פייר! איזה מין מלחמה יכולה להיות כשאתה חודש לבד בבית? וכמובן שזה קרא, הוא ניצח ואני נפלתי. יש חופש שלם ועכשיו אני מתחיל אותו בלי רגל?!!! איך מנצחים דבר כזה? ועכשיו כשאני יושב וכותב אני מחליט! אני מחליט שכמו שעשיתי מסע עם רגל שבורה (בצבא) אני יכול לעשות את המסע הזה בבית עם רגל שבורה! אני הולך לנצח. אני מציב לעצמי מטרה שבעז"ה עד ר"ה!!! אני לא נופל. במידה שאני יפול אני נשבע שאני יתרום 512 שקלים לצדקה (תעשו תגימטריה..)
כל כך קשה להתחיל, אבל אין ברירה אם אני רוצה לנשום אני חייב לנשום בלי המחלה שלי!! היא לוקחת ממני הכל ועכשיו אני במלחמה להחזיר לעצמי את כל מה שהיא לקחה ממני עד עכשיו! היום היום השני.. שיהיה לכולנו ערב נקי

אני רוצה להציע לך זווית שונה של הסתכלות:

זאת מלחמה זאת? עד עכשיו הייתה בתנאי מעבדה. לא רואה, לא מתמודד, לא נופל. רק לומד ומקבל כלים חדשים למלחמה (אם תרצה, טירונות או אימון מתקדם). גם שם קשה. אבל לך תגיד לאחד שעבר מלחמה שהיה לך קשה באימון המתקדם...

עכשיו, סוף סוף, עלית לחזית. התקרבת לקו האש. התחלת לשמוע את שריקת הכדורים. פה אתה גם מתחיל לשמוע את הצעקות בקשר של החברים שספגו קליע. שנפלו. שפגמו.

עכשיו נראה איזה כלים קיבלת בישיבה. עכשיו נראה אם ה"קושי" בישיבה היה קושי אמיתי. עכשיו. כשאתה רואה את הלבן שבעיניים לאויב.

מכאן אתה יכול רק לעלות. גם אם תחטוף קליע ותיפצע. דווח בקשר.
מכיר את הסיפורים על החייל שנפצע וברח מבית החולים בשביל לחזור לחזית ולהילחם?
אז זהו - שזה אתה.

קום. תפסיק לרחם על עצמך וסע חזרה לחזית.

בעוד חודש כשתחזור לישיבה, לך לאפסנות. שם תדע איזה נשק לבקש לקרב הבא.... שם תוכל לשדרג את הכלים שיש ברשותך.
שם תדע איזה כלי נשק לא עזר לך ברגעי האמת.

(סליחה עם ההיסחפות בדימויים הצבאיים - אתה ביקשת את זה  )

היי חבר יקר,
קודם כל אשריך על 60 יום. הם לא עוזבים לאף מקום. עוד תעבור את השיא הזה בהרבה.
באשר לבין הזמנים והמלחמה הצבאית בחזית התאווה בלי רגל,
אני בטוח שאבא צופה בך משמים ומתמוגג מנחת על כמה אתה מוכן להקריב עבורו ולמסור את נפשך ולצאת למסע עם רגל שבורה.
אבל על עצמי גיליתי דבר מדהים!
אני בכלל לא לוחם. אני קשב. יושב בחדר ואם מזהה משהו מהאוייב מיד מודיע על כך לרמטכ"ל.... הרגל השבורה לא מפריעה לתפקיד.
שנים נלחמתי והפסדתי. כמו גם כל החברים בפורום. שים לב שהיחידים! שהצליחו לשמור על הרבה חדשי נקיות זה אלו שהפסיקו להילחם אלא רק קראו לאלוקים כל פעם שהאוייב תקף.
יש דרך. אפשר להיות נקיים ושפויים. יש תקווה.
תברר אצל אלו שנקיים מעל שנה מה עזר להם. אין סיבה שזה לא יעבוד גם לך...
אוהב
הושיעה

בהמשך למה שהחברים אמרו, אני מציע שתתחיל כאן:
www.guardyoureyes.org/forumheb/index.php?topic=3538.0

חבר יקר, אני שמח בשבילך על שישים היום.
איני יכול לדבר על עליך. אתאר רק את החוויה שלי, הרשה לי בבקשה לדבר בגוף ראשון:
***
להילחם בסיירת. סיירת שמירת העיניים, יש כאן את המאבק של הדור. זה השדה שבו היצר תוקף אותי בדור הזה, ניצחתי אותו - קירבתי את הגאולה!
בעבר, דמיינתי שהאמנתי בזה. חיזקתי את עצמי בכל מיני חיזוקים, ניסיתי להאמין בקלותה של תשובה (כפי שמתאר הרב קוק), ובכוחה של תשובה (כפי שמתאר ר' צדוק מלובלין), ובעוצמתה של תשובה בהשפעה על העולמות העליונים (כפי שמתאר באיגרת התשובה). זה חיזק אותי, זה נתן לי את התחושה שיש לי כוח, שאני מתקדם, שאני יכול לנצח אותו והפעם באמת, שהפעם...

יכול להיות שיש אנשים שהחיזוקים האלה נגעו עד בשורש נשמתם, אני יכול לומר שכיום, אני יודע שהיה שם זיוף יסודי.
היה בי משהו עמוק בפנים, שהרגיש שכשאני שם, מחפש בלהט את הסרט שיש בו...כשהלב פועם מהר, והמוח מרוכז כל כך, והפנים מעוותות כל כך, אני נעשה אדם חי יותר.
החוויה הזו הייתה משהו שלא יכולתי להכחיש אותו.
משהו ששנאתי, משהו שהפחיד אותי, והגעיל אותי, אבל עדיין, הוא היה חלק ממני.
לכן, ככל שקראתי יותר על העומק של החטא, ועל כך שצריך להתמודד, ועל הנזקים של החטא, הרגשתי יותר אשם.
אשם במי שאני. אני רוצה את זה. בהתחלה זה לא היה ברור, אחר כך זה חלחל עמוק פנימה: אני אדם שנוא, אדם מגעיל, אדם שראוי לפחד מהסיאוב שלו. זה מי שאני.
כל השאר, כל החיזוקים, זה רק מבחוץ.

כיום אני יודע, שאצלי, כמכור, נכונה האמרה המופיעה בספר הלבן (ספר היסוד של הארגון 'מכורים אנונימיים לתאווה') "השתמשנו בדבר טבעי כדי להשיג דבר לא טבעי'. המיניות שלי נעשתה אמצעי להשגת דברים אחרים, שהם באמת היו חזקים ועוצמתיים.
השתמשתי במין לא כי אני אוהב מין, לא כי אני אדם תאוותן, או חומרני, השתמשתי כי דרכו הרגשתי כל מיני רגשות - אצלי, למשל, יש קשר עמוק מאוד בין התאווה לבין אובדן בקרה - כשאני שם, אני סוף סוף יכול להיבלע, לא צריך להיות מחושב, לא צריך לרצות, לא צריך להיענות לרצונות של מישהו אחר...

על כן, הדימויים של הסיירת והמאבק והקרב,  מבחינתי מהווים חלק מהתמונה הקשה שחוויתי אותה עד לפני שנה וכמעט חמישה חודשים.
כשאני מבין שהבעיה שלי היא לא המיניות, אני מבין ש'הקרב' שלי, אם הוא קיים, נמצא בשדה אחר לחלוטין.
לא המחשב, לא העיתונים.
הבדידות. השנאה העצמית, היאוש, התחושה שאני אדם שלא ראוי, התחושה של הפיצול הזה, החיים הכפולים, השקרים, ההסתרות, הריק הזה שאני מרגיש אחרי...
אלו הבעיות שלי.
ברגע שאני מבין שאלה הבעיות שלי, אני מסכים גם לבקש עזרה, כי אני לא יכול להתמודד לבד מול הבדידות או מול השנאה העצמית.
כשאני מבקש עזרה, אני מבין שאני מפסיק להילחם.
אני חלש.
קיבלתי גימלים.
אני רק רוצה ללמוד לחזור הביתה בשלום, ללמוד לקבל את עצמי ואת המציאות איך שהיא, לא לנסות להפעיל את כולם כדי שהם יקרינו אהבה על הבור בלי תחתית שקוראים לו האישיות שלי.

מקווה שנתתי כיוון למחשבה
שמח שאתה כאן איתי, מקווה שה' יעניק לך עוד ימי נקיון.
נתן במתנה

אחי היקר.
כאברך בישיבה אני יכול להגיד לך את עצתי. תנסה להכניס תחומי עניין גם בבין הזמנים.
אם אתה בא ליפול תתקשר לחבר. תראה כיעד לעבור רק את בין הזמנים ואז כבר תוכל להפסיק.
כמובן שאז כבר תהיב בישיבה ותרצה להמשיך בנקיות.
אוהב אותך. חייל יקר..
תהיה חזק תמסור את רצונותיך ושאיפותיך בפני אלוקים. התבודדות זה טוב מאוד. ככה ברוגע ובעצימת עעניים להרגיש את האויר מלטף את הפנים ולדמיין כמה טוב ה ואיך אתה מקבל את מרותו..