מרגיש לי שאנחנו עומדים על אותה פסיעה...

חברים לצרה

אוהב

אני מתחיל להשלים עם זה שאין לי סיכוי להצליח לבד.
לא מאמין שאני כותב את זה

אוף
מה עכשיו? קבוצות חיות? נראה לי הזוי. מפחיד מדיי
מתי אני אכניס את זה?
אם יזהו אותי?
אם מישהו יראה שאני הולך?
אוף

איזה מצב מבאס!

גם אני נמצא באותה נקודה.

ואכן, אני נורא מבואס, כי בינתיים עוד לא נגעתי בתוכנית, ואני לא יודע מתי אקפוץ למים..
אני מקוה שזה לא כזה נורא כמו שאני חושב...

מבין ואוהב
אוהב

מתחיל עוד יום.
כואב הראש.
מרגיש שהיום לא אפול גם אם יכניסו אותי לבית בושת
לא כי אני חזק, אלא כי אני אדיש ומדוכדך

:'(

למיטב ידיעתי ונסיוני הדל, 'אדיש ומדוכדך' יביא אותך לבסוף לבית הבושת...

בוא נודה שאין לנו 'באמת' כוח מול הדבר הגדול הזה.

אוהב - מכל הלב.

בוקר טוב.
שתי מילים על פחד ועל דכדוך.
עד לפני כשנה וחצי, הייתי בפלונטר מובנה.
לא רציתי להשתמש, כאבתי, פחדתי, שנאתי -
אבל - עמוק בלב ידעתי שאין לי מה לעשות, זה בסוף יקרה. רק עניין של זמן.
הפחד שיתק אותי, לא הייתי יכול לבקש עזרה - שאני, נתן במתנה המוצלח והנחמד, יבקש עזרה בנוגע לדבר כ-ז-ה?
התפילות הפכו לנואשות - צעקתי, כי לא ידעתי משהו אחר שאני יכול לעשות, אבל לא האמנתי.
כשהתחלתי את התוכנית, הפחד צף במלוא עוצמתו - יש עוד אנשים כאלה, איך הם נראים? איך אני לא אמות שם, כשאני אדבר איתם על הדבר שלא הסכמתי להעלות במחשבתי, מה, זאת אומרת - באמת, לדבר?
להיפגש זה אומר לקבל.
להסכים להכיל. לארגן את האישיות של כך שההתמכרות היא עוד חלק ממנה.
זה בסדר להיות נחמד, חייכן, צדיק, ו- מכור.
משונה, חסר כל היגיון, אבל זה בסדר.
זה מפחיד לעשות את הצעד הזה - להפסיק להגיד 'זה לא אני', 'זה לא אני', ולהתחיל להגיד - 'כן זה אני, זה אני',
להיות חלש.
אז נכון, זה נראה כאילו אני אמות אם אודה ב-זה, אבל כאן בדיוק נכנס אלוקים, ההוא שבין השאר בגללו אני מפחד לומר 'זה אני', כי אז מה זה אומר עלי...

מחשבות
נתן במתנה

טעיתי!
חשבתי שאצליח להחזיק מעמד גם בבית בושת.
הייתי כל כך קרוב לנפילה באותו יום שממש הייתי צריך לשבת עם עצמי ולחשוב האם השבועה הופרה (או נכנסה לתוקף - ?)

אסור לי לחזור למצב הזה.
אבל מה עושים? ספונסר?
מפחיד מידיי.

עברתי חודש מתוך שלושה חודשים (היעד הראשון)
האמת? לא מרגיש שמחה גדולה.
האמת? לא מרגיש נקי שלושים יום.

זה מרגיש שמהרגע שנהפכתי להיות מודע לתאווה הזאת (מודע באמת), כאילו המוח עובד שעות נוספות.
כלומר,
בשלושים ימים האלה אני מרגיש שבמהלך היום, המוח יותר עסוק ב"לחפש" תאוות מאשר בתקופה המלוכלכת.
למה?
כשחושבים על זה,
בתקופה שהייתי משתמש, המוח היה "רגוע" כי הוא ידע שבכל רגע נתון הוא יקבל את המנה היומית שלו אבל עכשיו כשהדלת הזאת נסגרה (לצמיתות! אמן!) אז המוח מחפש תאוות יותר ממה שחיפש לפני.

בשורה התחתונה, ההרגשה היא זיפתית.
היום הייתי במסגרת העבודה במקום אחר. למרות שלא היו שם מראות אסורים, המוח היה עסוק בלחפש מראות אסורים.

אוף. הסתבכתי.
ההרגשה היא זיפתית כי בתקופת השימוש, היו לי זמנים מוגדרים מראש (לאו דווקא בשעות קבועות).
פשוט היו שעות שבהם המוח היה מקבל את המנה היומית. וזהו.
היום, המוח כל היום עסוק בזה, ככה שכשאתה חוזר הביתה,
אתה מבואס מעצמך כי אתה מגלה שכל היום היית טרוד בזוהמה.
למרות שאובייקטיבית עדיף 300 ימים כאלה מאשר שעה מול אתרי הזוהמה, ההרגשה היא שאתה "מלוכלך" כל היום.

טוב, יאללה, נסחפתי באמת.
סליחה על הבלאגן.
לילה טוב

שלושים ושישה ימים.
לא מרגיש נקי ולא מרגיש שמחה או חיזוק.
סתם, שלושים ושישה ימים.

:-\

מה חסר?
עוד ימים נקיים?
עוד ימים נקיים ממחשבות?
או שמדובר במשהו אחר?

שלום. ידידי, 'הסתם' הזה הוא לא סתם בכלל. נסה לזכור את הימים שייחלת לקצת 'סתם' כזה...
מה שאתה מתאר נשמע כמו ריקנות. תאווה אין (ב"ה) והמשבצת שהיא מילאה ריקה.
לידיעתך - אצל מכור אין משבצות ריקות לאורך זמן...
שתמלא אותן בדברים טובים.
בהחלמה.

יומן,
חשבתי שבמהלך המסע הזה התחושות יעלו וירדו. רכבת שדים.
חשבתי שאוכל לשאוב עידוד מהימים האופטימיים.

התחושות יציבות.
ב"ה מצליח להחזיק מעמד. עובד על עצמי שלא ליפול לעצת היצר. הוא שם והוא מחכה ליום/לשעה/לדקה חלשה.
אין שמחה. אין סיפוק.
סתם ימים נקיים.

אמנם ימים נקיים זה לא סתם אבל זה מרגיש טכני. 'אוקיי, עוד יום נקי, מה עכשיו?!'
השאלה אם לעבור לדבר הבא או להמשיך ולחזק את היסודות.
האם לעבור לשלב הבא יפיל אותי כי לקחתי יותר מדיי
או האם להמשיך ולהתקדם כי אסור להתקע במקום.

או אולי זאת עצת היצר שמשכנע אותי לא להתקדם לשלב הבא, כי הוא יודע מה יחזק אותי ויחליש אותו.

לא יודע. אבוד.
לא שמח ולא מסופק.

שלך,
הלב של נטישת התאווה

נטישת היקר, אני לא מתערב בדיונים בינך לבין עצמך, אבל הרשה לי להגיד לך כמה מילים, שאולי יעזרו לך בדיונים שלך...

אני אוהב אותך מאוד, כי אני מרגיש שאנחנו בסך הכל נמצאים כמעט באותה נקודה, אז אני רוצה לשתף אותך עם מה שאני עברתי מאז שהצטרפתי לתוכנית.

נכון, עברה עלי שבוע רצוף של נפילות, אבל משום מה, בנפילות האלה הרגשתי הרבה פחות רגשות אשמה, אפילו לא חסמתי את האתר ממנו נפלתי ללא התייעצות עם הספונסר, פשוט אני יודע ש'אני' לא נמצא כאן בתמונה, אם אפול או לא אפול, זה לא 'אני' האמיתי, זה מישהי אחרת - התאווה - ששולטת עלי, כשאני נופל זה היא, וכשאני לא נופל זה בגלל שהיא לא תוקפת אותי, זה לא 'אני'. 'אני' לא נמצא במקום שאני יכול ללחום מולה, ועל כן אני לא חש אשמה כשאני נופל, ו'אני' לא נוטל שום יוזמה מעצמי מול התאווה, כי 'אני' לא נמצא שם, אני צריך לשאול את הספונסר שלי מה ה'אני' שלי צריך לעשות.

מה אני רוצה להגיד?, אני רוצה להגיד, שאולי, מה שאתה כותב שאתה מרגיש טכני, אולי זה בגלל שהמחלה פשוט לא תוקפת? אולי זה בגלל שהתאווה רדומה אצלך לעכשיו? אולי המינון של התאווה היא עכשיו על רמה נמוכה? ואם זה נכון (זה לא חייב להיות נכון, אבל אני כותב לך את זה שתיקח את זה בחשבון בדיונים הפנימיים שלך...) אז מה תעשה ברגע שהתאווה תצא בהתקפה חזקה, מה תעשה כשהיא תעלה את המינון?

בשביל זה יש את תוכנית 12 הצעדים! ולדעתי זו הזדמנות פז עבורך להשתלב בתוכנית, כי כפי שאמרו לי הדרך הכי נכונה להשתלב בתוכנית היא אחרי תקופה נקייה, שאז המוח קצת השתחרר מהשכרות המינית, ואז אפשר להתחיל את תהליך ההחלמה על יסודות יציבות.

נטישת, אני מתחיל היום קבוצה חיה, אני אוהב אותך, אני רוצה לפגוש אותך, אז בא איתי...

אוהב

43 ימים.
עדיין כלום

היי נטישת היקר,

אם אתה מרגיש יובש, דשדוש, ושעמום, זה יכול לקרות מכמה סיבות. אינני יודע ממה זה נובע אצלך.
אני יודע על עצמי שהיו לי תקופות של רגיעה - יובש, וזה קרה לי כי באותם ימים לא התפתחתי, לא צמחתי. אמנם שמרתי על סטטוס נקי, אבל לא עמדתי באתגרים.
עיקר עבודת הצעדים אינה מתמקדת בתאווה. אין רשימה של עצות וטיפים איך להישאר נקי. התכנית היא לא תכנית של נקיות.
התכנית מלמדת לשנות גישה בחיים לגישה רוחנית, שמה קרו לי המהפכות. שם היא הצמיחה. ההתקדמות. שם השפיות שהיא היא השומרת עלינו מפני התאווה.
האם אתה צועד? האם יש לך ספונסר? האם אתה משנה גישה?
כי כל זמן שאני לא מכוון לגישה הרוחנית ולא מחובר לתוכנית, אני יודע שכשיבוא עלי הגל הראשון של תאווה אני גמור. וגם אם אני נקי שנה.
כללו של דבר החיבור וההתקדמות לא תלויים בנקיון, אלא במפוכחות מינית, בניצחון הולך וגובר על התאווה גם במניעים שלה, ובעיקר בפגמי האופי שהם האבא והאמא של התאווה.

מאחל לך להתחבר, ולהרגיש את הצמיחה והחיים שיש לתכנית הזו להציע.

אוהב
הושיעה

הושיעה - חזק. תודה.

אז ככה,
לא, אני לא צועד.
אני עדיין אומר לעצמי שאני לא מכור ואני יכול לבד. 'עצמי' כבר לא כל כך מאמין לי...
לא, אין לי ספונסר. מאותה הסיבה. מקנא במי שיש לו... מונע מעצמי את הספונסר בגלל שאני מפחד להיחשף.
משנה גישה? כן. אבל מה זה אומר בפועל?

כבר באו ועברו כמה גלים של תאווה ואת כולם צלחתי. אבל אין לי ספק שאם אשאר ככה, אפול באחד הגלים שעוד יבואו בארבעים שנה הקרובים.

מתחיל לחשוב ברצינות על קבוצות טלפוניות...

יומן יקר,

פעם ראשונה שאני מבין למה אנשים פה משתמשים בתיאור 'רכבת הרים'.
רציתי להיכנס לפה בשביל לרשום שאני מרגיש שעברתי את הקושי ושהנה אוטוטו אני אחרי ה-90 יום
ומשם אל האינסוף...

עצרתי לרגע לקרוא בך. לראות מה רשמתי בך.
אז כן, רכבת הרים.

לא יאומן.

היה חג טוב. חג עם הרגשה טובה. עם תפילה מהלב.
חזרתי לדבר עם אבא ישירות. כמו פעם.
גם מתוך הסידור אבל גם מהלב.

אבא, אם אתה קורא את היומן הזה,
אני אוהב אותך ברמות קשות
אני יודע שביום-יום זה לא נראה ככה אבל אני באמת באמת באמת אוהב אותך.
אני ממש מרגיש בחוש שאני לא יכול בלעדייך!

אבא, בבקשה! תראה לי השנה שאתה איתי. אני לא מצליח לפענח את הרמזים שלך.
תראה לי באמת שאתה פה איתי. תן לי יד. עזור לי לצעוד.
עזור לי להתקרב אלייך.