מזל''ט

תודה.

מתפלל שאלוקים יעזור לי לפתוח את המעטפה הזאת, שאני לא אחזיר אותה לשולח כמו שאני תמיד עושה ומסתגר ומסתודד באיזו פינה

אל תדאג, מוזמן לדבר... היום אני עייף אבל מחר בכיף!
אבל אם אתה מרגיש צורך היום אז עוד אפשר...
מקווה שיש לך את המספר שלי, אם לא תגיד.
לילה טוב, מקווה לראותך מחר??

כנראה שאני עדיין לא לגמרי
מאמין
שהשתניתי
השינוי היה מהיר מדי וחיצוני
כנראה שאני עדיין לא לגמרי מאמין
שאתה סולח
ועכשיו צריך לנשום את זה פנימה באמת
באמונה באמת
(תלביב, אביתר בנאי)

מתפלל.

-
קולט שגם אם אני לא מחזיר את הדואר לשולח, אני מתעסק נונסטופ במעטפה, בכל הדברים החיצוניים של האירוע, ממש כמו מכור.
אולי אני מפחד מאנטקרס.
צריך אמונה. אלוהים.

אחרי שמתתי מפחד. ביקשתי מאלוהים להחיות אותי. מסרתי. אסירותודה.
מתפלל לא לברוח. לשים את ההחלמה מעל הכל. גם עם כל המערכת שלי מתפרקת כאילו החדירו לה ערימות של סיבים תזונתיים.

באג: טוב לי, מרגיש שטוב לי. מדבר ממקום כזה. חי את המקום הזה. ואז נזכר במשפט ההוא, עם ההי והביי, ובמגננה, בדיוק כמו ברגעים קשים שאני מתקפל נעלם ונאלם, אני בורח ומנתק את עצמי מהטוב שנובט בי, כי, מה, אחר כך יהיה רע, יהיה מבאס, אני ארגיש כל מיני תחושות אחרות שהם לא עם חבילה של זרימה וחיוכים והתענינות בסובבים אותי במבסוטיות פורצת. ללפות ולשלוט, להיות ערוך לכל תסריט, ולא לאפשר, לא לחיות

ממליץ לכתוב צעד אחד נוקב, ולקרוא אותו כל פעם להזכיר לעצמך מהיכן באת...
לי אישית זה עוזר.
אוהב, אח.

אז לא סצנה, סך הכל טיפול שיניים ואני עכשיו עם מרגיש עם פה עקום ומדבר כמו ילד בכיתה א. אבל פתאום קלטתי איך שזה משהו שתמיד נמצא שם. לפני כמה חודשים הייתי צריך ללכת לרופא ולא הלכתי, גם לא הרגשתי שום כאב. בשבת הרגשתי תחושה באחת השיניים, לא קשורה למדוברת, ואז בצילום הביקורת אומר לי הרופא, עזוב אותך מזה, יש לך חור מילימטר מהעצב, וככה בשעה הקרובה אני עוצם עיניים ומחכה שהעסק בשן המודברת ייגמר.
תמיד הקטע הזה, של לחכות לרגע האחרון. להיות כאילו אופטימי. כאילו מקבל. כאילו מוותר. בזמן שאני בסך הכל פאסיבי, אני לא אוהב להניח דברים מול המראה, להנכיח את המצב הקיומי בנתונים, כמו שאני גם לא מודד אף פעם זמנים של אימון. ואז ברגע שכבר אי אפשר לעשות שום דבר להתבכיין ולהתמסר כי כבר אין ברירה. ואז לגלות שהמצב בעייתי לאללה.
לא טוב בקונפליקטים, טוב רק בלהיות ניצב ולחייך כמו דביל.
אסירות תודה שאלוקים הביא אותי בגלל הסיבה האחרת לרופא וזה התגלה בזמן.
אסירות תודה שאני כאן. מתפלל להשאר כאן, עם הפופיק, בלי להצטרך נגיעות בעצב בשביל לקלוט שאין לי ברירה.
אלוקים, אני צריך אותך בחיים שלי. אני חסר אונים לחלוטין.

אה, עוד משהו: אני לא יודע להתמודד עם המציאות הזאת שאני מדבר כמו עילג, שיש לי כאב ראש, שאני צריך ללכת גם שבוע הבא, הדרך היחידה שאני מכיר, אם לא זאת שהייתה עד כה, היא ללכת לישון, לקום בלי ההרדמה הזאת ולהתחיל את החיים. תמיד לברוח מהמצבים ולבוא רק לפרפרים. עד לפעם הבא.
אז הנה, אני כותב את זה.

|פופיק|

חח.. מה הולך איתך בנאדם?
הזכרת לי משהו מצחיק בנושא
אוהב

אז זהו, נגמרו המצברים, מוצא את עצמי מרוקן וחסר כל רגש, חיובי; לא יודע מה לעשות עם עצמי, כרגע לועס ולועס ולועס
לא בא לי על כלום

עכשיו יותר טוב. גם זה יעבור, אומרים.
מתפלל לנוכחות

עבר.

כל עוד זה במגרש הביתי שלי אני יודע לשחק את המשחק שאני חי, לדבר עם ספונסר, לדבר עם חברים, לעלות לקבוצה, לשתף. אבל ברגע שזה יוצא מתחום הגזרה שלי אני מתערטל ברגע, אני מרגיש ורואה איך העולם באמת גדול עלי, באם-אמא גדול עלי, ולא בא לי על אף אחד, גם על אלוקים, ואין לי מלים בכלל, ואני רק מתפזר ורוצה לברוח רחוק, להוריד שאלטר, לאתחל הכל מחדש, להגיע בגלגול אחר, אבל מה, לפני רגע ביקשתי בתפילה מרגשת שהתנדדתי בכוונה מרובה, נוכחות של אלוקים בחיים שלי, ונוכחות שלי בחיים שלי, שלא אברח ושאשאר מחובר, וברגע אני מול מחשב ונכנס לפורום הזה, שזה קרוב משפחה של השימוש, אבל אולי זה חיובי בלי שיש את הפמפום בראש, ומה שבא לי זה לבכות ולהעלם, גדול עלי, ואין לי שום דרך להוציא את זה בצורה נורמאלית, לא יודע מה הסיפור שלי בסיטואציה הזאת ומה הוא בכלל רוצה ממני

וכלפי חוץ אני אומר מלים, ומתחשב, כשאני רק גדוש קללות על כל העולם, על כל המציאות - ,