אוהבים אחי, תודה.

מוסר חוסר אונים על מלא. צונאמי שלא נראה הרבה זמן, יותר מחצי שנה, הדרדרות, ואני ברגע שוכח את הסבל שוכח את החרא שוכח את החיים ובגלל חוסר משמעות ושייכות הולך לגבול, הרבה חוסר כניעה ונכונות. לא בא לי על כלום. אני רוצה או להשתמש או ללכת לתוכנית הכפתור האחד, אני תמיד מחכה לרגע של תפנית ועם כל הנקיות הוא לא קורה ואני לא מקבל את זה ולא רוצה את זה ולא מסכים להתמסר ולהיות מונח איפה שאלוהים מניח אותי

מצד אחד זה טוב כי זה מוציא את כל הגאווה שלי ואת כל השיוך של ההחלמה לעצמי, זה מציב אותי מולי, זהמראה לי אותי חולה, אבל מה, כל מה עד עכשיו היה שריר, אני מת מפחד ולא מצליח לבטא מלה,

אוהבים אותך

אז כן: מעידה. תחילת שבוע.
ומשום מה, עם כל הבלגן נפש, חוזר איזון, רגשנות, טינות, הרגשת חוסר ערך וחוסר יציבות, ברור לי ברור לי ששימוש הוא הפיתרון. כאילו, ראבק, עברת עת המסלול הזה מיליארד פעם, אז מה הסיפור, למה נראה לי שזה יעזור, מה, שוב לחזור לחרא, לשכב עליו, לשנוא אותו, את עצמי, את כולם, להמשיך את שתי הדרכים, את ההכחשה לחיים, את התצוגה, בובתאוריקרות שמשווקת תדמית ארבע במאה לכל המבקש, את הנכות שהולכת ומתעצמת, וחוסר הקבלה, וחוסר כיוון. ולא עוזר לי לדעת את כל זה, ולא עוזרים לו כל הימים, השלוש חודשים והתשע חודשים, הפתרון, הסופי גם מסתבר, הוא שימוש. והנה, הזדמנות מצוינת, מחשב, אינטרנט, פתוח, היחיד שנמצא בבית הלך להתקלח, שלוש לחיצות ואני כבר בעולם שכולו טוב, או ארוך, או זבל, ויש לי גם אחלה תירוצים, לפלאפון בדיוק נגמרה הבטריה, ועשיתי כבר כמה שיחות הבוקר, ובכלל, מצבי לא משהו ומגיע לי, ואולי יותר מכל זה, סתם בא לי, לזרוק על הכל, להפסיק את הטוטאליות הזאת, כי אין לי כח לכלום, ואולי באמת עד עכשיו זה רק היה שריר כזה, חזק וקפוץ, שרצה לעשות תדמית חדשה ומחזקת, שככה גם אקבל את עצמי עם תעודת נקיות פלוס חוזה לא רשום של מושלמות וביטול התמכרות ובונוס של מציאת בת זוג, בית, חיים כאלה שלווים, פרנסה, ואז כמובן אני גם אסכים לוותר על התאווה

אסירות תודה על נכונות וכנות. ועדיין מאוד ברור לי שהפתרון נמצא שם. ולא מקבל את זה

אני. רוצה. להשתמש

אני. חסר. אונים.

אני מקבל באהבה שאיבדתי שליטה על חיי ומבקש מאלוקים עזרה כי לבד אני לא יכול בכלל.

מסתבר שאני בעיקר לא מקבל. לא באהבה ולא בכלל.
אסירות תודה על ימים נקיים.
מתפלל לנכונות. חיבור וקבלה.

על מי אני עובד? אין לי מושג. אני כאילו לא באמת, לוחץ על פוס משחק, עובר על יד, נותן בהצצה בעדין, כאילו בטעות הגעתי למקום הלא נכון, ומה, זה בכלל עם רגל מצילה. ראבק.
אני מחפש. אני מרגיש שאני מחפש. ברור לי ששם הפתרון. ברור לי שזה הרסני גם באותה נשימה.
הרבה הכחשה. הרבה חוסר קבלה וחוסר נכונות.
מתפלל להשתחרר, לוותר, על מלא, על כל הכאילו בטעות, על כל האולי הפעם הזאת באמת זה לא יהיה רע, ולקבל את עצמי על מלא, לבוא לחג הזה כשלא הכל מובן וצפוי, להיות מוכן לקבל דברים חדשים, הארות חדשות, לא להכתיב לעצמי את הרגשות מראש, לצאת מעצמי, להכנס לעצמי, להיות נכון, שלווה, אומץ, תבונה, וחיבור.

אמן.
מתחבר לתפילה שלך.

ועדיין. מחכה לתפנית, לא עושה פעולות, מנפנף בכל הזמן שהייתי בתוכנית כדי שדברים יקרו לבד, כי מגיע לי.
מתפלל לשחרור.

נשמע מוכר - רגיל לברוח מהחיים.
אוהבים אותך 

אז מעידה. אולי נפילה. חוסר נוכחות ובעיקר חוסר הנכונות לצאת מזה. אני מתפלל לנכנונות ותוך כדי מתפלל שלא. הרבה רעל

ועוד סיבוב