מאוכזב מעצמי הבוקר. לא קמתי בזמן. לא התפללתי בזמן. לא עשיתי תוכנית. קבוצה. כתיבה. הנטיה הטבעית שלי במצבים כאלה היא לאתחל את המצב. ללכת לישון. לקום למחרת. שהכל יהיה מהתחלה. מסתבר שאני מקבל את עצמי רק כשהכל זורם כפי שאני מתכנן גם בהחלמה. אני מסרב לקבל את הבוקר הזה. את כל ההגררות הזאת. ואת כל זה שאין לי כח לכלום, לא לחברותא ולא ללימוד. ושאני מקנא. כי אני רוצה להיות כמו האלה שיודעים מה הם עושים ונהנים מזה, כי רק אז ושם אני אוכל לקבל את עצמי.

חסר אונים. אני תכננתי שעם הנקיות תבוא השלמות. שאני אהיה לא רק נקי אלא גם חכם יותר, מקובל יותר, אהוב יותר, אקטיבי יותר, מושלם יותר, שאשתתף תמיד בשיעורים ושאהיה זה שמבין את הכל ומצביע או כזה שאפילו לא מצביע ומוציא את הסיכומים וכולם רוצים אותם, שיהיה לי סדר יום מאוד ברור כזה, שהתוכנית תשתלב בו, ויהיה לכל דבר שעות קבועות, וזמנים, ואני אוכל להגיד את המשפט, מצטער, אין לי זמן, ושאני אדע בדיוק מה אני רוצה בחיים, מה אני אמור לעשות בחודש הקרוב, בשבוע, ביום, מה אני רוצה להיות אחרי זה, מה סדר העדיפויות שלי בחיים, מה אני רוצה מהחיים, איך אני אמור להראות, עם זה אנשים להסתובב, ושאכיר את עצמי, ושאני אהיה כבר בעיצומן של דייטים מרגשים, שיהיה בהם הרבה כנות ומערכות יחסים כאלה מאוד ברורות ומדויקות, שכל אחד ידע את המקום שלו ויפרגן לשני, ושתהיה אהבה כזאת, לא יודע אם כמו בהוליווד כי כולם אומרים שזה שקר, אז אחת כזאת שהיא לא שקר ומאוד מחלימה ונכונה ומתקדמת, שאני ארגיש שיש לי קרקע לעמוד אליה ויש לי עתיד להסתכל עליו, ושהכל בעצם זורם למקום יותר טוב, ושאני מזהה את התהליכים, ועובד בהם ולא כואב ומתפרק ומשתתק ותקוע במיטה כמו זומבי שבוע ומתבכיין על זה, ועם תחושות של זאטוט מודע שיודע תמיד את הגבולות שלו וכמה הוא מתבחבש ותקוע, ולא עם כל העייפות והרעב האלה שלא מרפים, תשישות כזאת כאילו בן שבעים תשעים מאתיים

ואוו ממש הזדהתי!!!
כל מילה שלך קולעת בול!
כך גם אני חשבתי, אבל אם הולכים בצעדים (לא בהחלמה) גם הדברים האלו מגיעים, נכון לא מהר, לאט לאט... אבל הצעדים וההסתכלות פנימה גורמת לנו להשלים את עצמנו
להרגיש טוב יותר. לי אישית התורה גם עוזרת לשמחת חיי. ואין לי ספק שברגע שגם אמצא את אבידת חיי אז אשמח עוד, מתפלל לאלוקים שיתן לנו את השמחה שחסרה לנו!
אוהבים!

תודה אח יקר.

אני מזהה אצלי הרבה חוסר קבלה בסיפור הזה. וריכוז עצמי, מן הסתם. חוסר קבלה שלי את החיים שלי. את עצמי. ואת אלוקים. מתפלל לוותר על כל התכנונים של איך אני יראה ואיך אני אהיה ומה בדיוק חסר לי כדי שאני אהיה באמת מאושר ולהיות נוכח בחיים שלי איפה שאלוהים מניח אותי. על מלא. לוותר. לקבל. להיות. לפעול. וללכת צעד צעד, להבין שיש תהליך, להבין שאני לא זה שיחליט מה הקצב שלו, ויותר מזה, להבין שהסיפור שלי הוא לא לנסות להגיע לאיזה קצה ושלמות, אין סוף לסיפור, זאת אומרת, יש, כשקברן מיוזע יגיד שהסתוכל בשלושה דבורים, אבל עד אז יש תהליך, ויש שלבים, ויש צעדים, וכל רגע שאני נוכח בו אני נהיה מחובר לנצח ולשלמות האמתי, אני מחובר לאלוקים.
וכרגיל. ידע לא נותן כח. כל משפטים ארוכים או גם משפט שאני כותב בפוסט שמתחיל מתפלל ש, אני צריך לעשות את זה ממש, הצהרות לא עזרו לנו.

הרבה קנאה. בכל מבט. ההוא ככה. וההוא ככה. ולהוא יש כח ללמוד. ולהוא יש בשביל מה ללמוד. ויש לו יכולת ריכוז. והוא צוחק עם החברותא. אני חסר אונים מול הקנאה. ומול התלות. הרבה תלות. מחזיק תמיד חבל טבור להשאר קרוב, לא ללכת רחוק, למקומות שאין בהם פנים מוכרים, קהילה מוכרת, לגיטמציות. ואז, כשאני מגלה שאני תלותי אני מכחיש אותה. ועובר לצד השני, אני אעשה החלטות, אני אקרע את החבל, אני אסע רחוק, הכל בנחפזות ובנברחות, אני אעשה הכל לבד. חסר איזון. הרבה חוסר איזון. ויציבות ושקט.
והרבה פנטזיות. בקבוצה שהייתי בה בשבוע האחרון הייתי עם הפזמ בהחלמה, כי חבר נפל אחרי תקופה ארוכה. לא ששמחתי. להיפך. אבל המון פנטזיות על איך יראה ציון הדרך. וכמה מחלים הוא יהיה. וכנה. וכמה מפואר ואדיר ויציב ונכון אני אהיה. חוץ מזה שקלטתי שאני מתמלא ובעצם מקבל את עצמי מזה שאני נקי יותר מאחרים.
אסירות תודה הבוקר שיתפתי חבר בתחושת הפנטזיות, ויצאה לי תפילה מאוד נכונה, לי לפחות. ביקשתי להתמלאות רק ממנו. אפילו לא מההחלמה. רק ממנו. ניסיתי עכשיו לנסח את התפילה, אבל לא הלך לי. מסתבר שזה לא רק לכתוב אותה. צריך מקום.

נורא מנוהל מהספונסר. שיחה צולעת איתו. ובכל הקטע של החלמה הוא ממש אסרטיבי, לך לכנס הזה ולכנס הזה. שמצידי הייתי זורם על קונספט דומה ולתת עבודה של החלמה בשביל לקבל את עצמי. אבל מרגיש שיש אצלי חוסר איזון. וכל השיח אני רק מתרץ למה אני לא יכול ללכת לכנס, ומסיבות כאלה חיצוניות. אני באמת רוצה החלמה. ומסכים לעשות הכל בשבילה. ולהיות מחובר. אבל אני מרגיש שיש לי חוסר איזון, שאם אני אתאבד על זה, אני אתאבד על זה. שזה לא יבוא ממקום חיובי. אבל יכול להיות שבהחלמה לא משנה הסבה, בריאה או חולה לעשיית פעולות, ושבכלל זה שוב האגו שקם ברגע שמישהו אמר לו לעשות משהו שהוא לא הסכים עם עצמו לפני זה. מתפלל לנכונות, פתיחות, כנות ונוכחות, לשיחה עם ספונסר, ולדיבור על זה. מה באמת אני צריך לעשות.

רוצה לשתף, ולא נעים כזה וזה יוציא אותי חלש, מסיבות כאלה ואחרות כתבתי רק כאן, ב(כותרת דרמטית שמשתמשת במלה מסע), מהרגע שפרסמתי שני פוסטים מחוץ לעסק הזה, קרו שני דברים, האחד, אני כל הזמן מנוהל מאם נכנסו, אם קראו וכמה אני שווה ביחס לזה. והשני, שמהרגע שהתחלתי לכתוב רץ לי בראש סרט מלא איך אני הולך להיות המחלים נאבר וואן שהדף היומי מצוטט כל תגובה מדבריו ושכל מלה קודש. זה שני דברים שלא באמת קרו, כי הם תמיד שם, גם החיפוש והנסיון לקבל הערכה וקיום מחוץ לי, וגם הסרט בראש והפנטזיות שלא מקבל תהליכים, ולא מזמן באיזה עסק שהסתבכתי איתו ושלחתי הודעה לעיתונות, כאילו, לתוכנית מסוימת בגיל צהל, היה ברור לי ההמשך, ואיך אני נושא המחאה החברתית הבאה ונכנס להיות חבר כנסת. אבל עדיין, זה מראה לי איך זה גם ממש כאן, ולא הלך לשום מקום, גם כשמדובר בפורום של החלמה. אולי לא כתבתי מחוץ לפוסט הזה כדאי שלא להרגיש את זה שנשארתי באותו מקום, שקריאה של אחרים ותגובות *מאוד* מנהלות אותי.
אסירות תודה על שקראתי בשבת בספרות על צעד שש, כל מקום שהוא אלרגי שווה בדיקה, ממילא הווי אומר שהוא בר תיקון. הנה, הזדמנות.

בשיחה עם חבר הבנתי שחלק מהסבה של כל הפנטזיות האלה שמנפחות כל אירוע וכל עבודה ועשייה, ושבכל דבר קטן יש סיפור כזה גדול, היא הדרמטיות, אני מכניס המון דרמטיות לכל מעשה ופעולה, כי אני חייב שזה יהיה ממלא, שיהיה שווה עשייה, שאני ארגיש חי. גיליתי שבמקום שאני לא בונה על דרמה, אני מסרב להיות נוכח בו, אני נמצא בו בעל כרחי ותוך כדי תירוץ שאני כאן רק כחזרה לקראת הדבר האמתי. מתפלל לוותר ולשחרר, ולחיות את החיים כמו שהם, על קטנויותם ועל גדלותם.

הפתיחות והכנות שלך מדהימה !

תודה. לא באמת רוצה בזה.
מוסר חוסר אונים. חוסר נכונות. הרגשת חוסר שייכות ותלישות וריקנות, וזה תמיד קורה כשיש אירועים גדולים. אני תמיד עם החמצה. לא יודע מה עושה כאן ומה מחפש ומה רוצה ומסתובב סביב השבלונה של עצמי בלי שום קשר. מפחד פחד מוות מלהשתמש. אבל זה לא מונע ממני לבחון איזורי קצה. אסירות, הייתה קצת נכונות, סגרתי ונכנסתי הנה. מתפלל ומבקש יום נקי. מחובר. מפוכח. אקטיבי. מתקדם. מבקש. שייך.
אלוהים, תן שאני מחפש בך.

הרבה גלים פתאום בלי קשר.
אסירות תודה, טוב עכשיו. יציב.

עולה ויורד עולה ויורד עולה ויורד עולה ויורד עולה ויורד עולה ויורד עולה ויורד עולה ויורד עולה ויורד עולה ויורד עולה ויורד עולה ויורד עולה ויורד עולה ויורד עולה ויורד עולה ויורד עולה ויורד עולה ויורד עולה ויורד עולה ויורד עולה ויורד עולה ויורד עולה ויורד עולה ויורד.
אבל אסירות תודה יש דרך, ועם כל ההתמסכנות שלי יש גם התקדמות

לא משהו. מרגיש שהכל גדול עלי. רוצה לברוח מהכל. להוריד את השלטר. לבלות. לא יכול עם הטוטאליות הזאת.
מסתבר שעדיין מנסה לשלוט ולנכס ולהוכיח בעלות, לא באמת נכנע ומקבל ומוותר
ולא יודע איך עושים את זה

אוהבים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
איזה כנות, מתפלל לאלוקים שיחד נחזיק ידיים ונדע לשחרר ולתת לאלוקים לעשות את שלו