מותרים לכם.

גל גדול של ניתוק, על מלא. אין. לי. כח. לכלום. הנה, כך, אור יקרות מפעם, לא הלך לשום מקום והוא מסתכל עלי מהמראה.
אין. לי. כח. לכלום. ממש כמו פעם. אני מרגיש חסר משמעות. חוסר כיוון. תלישות. ריקנות. וזה אפילו לא להקיא, זה כלום. כלומכלומכלומ.
שוב לנסות למצוא את החיים שלי מחוץ לי. שוב לחפש את הערך שלי מחוץ לי. שוב לירות לכל הכיוונים ולקוות להיתפס במשהו. שוב השוב הזה.
ואין לי כח גם להגיד את זה. ולשמוע את מה שאומרים. ולנסות לצאת לפעילות ספורטיבית או לשטוף כלים. בא לי להוריד את השאלטר, לנסות להתחיל הכל מהתחלה באיזה יום אחר, רחוק מכאן, שלא יהיה את כל החוסר התהומי הזה

ריכוז עצמי. גם אני שם.

אולי. אין לי כח גם לזה.

אוהבים, מזדהה מאוד מאוד.

אסירות תודה יום טוב. נחת.
מנוהל מהירידה הבאה, ומזה שאני מנוהל נונסטופ מכל מיני דברים קטנים, למעלה למטה, נע עד נד

אוהבים- מכיר את התופעה- להיות מנוהל מזה שאני מנוהל זה ממש ניהול לאנשים חושבים... 
שה' יהיה איתך.

אמן.

מבקש ומתפלל להיות נוכח היום, הצעתי לאחי טיול וקמתי ולא בא לי על זה

אסירות תודה. חי.

מבקש להיות בשלווה, ולא באדישות. אומץ, ולא אגרסיביות. תבונה, ולא שליטה.
מנוהל נורא מהמקום שלי בחיים. מכל החדשות ששומע בחטף אחרי הרבה זמן שלא. מכל העתיד. מחוסר הזהות והשייכות.
מפחד. מכל מיני סרטים בראש. פנטזיות. פחדים. בוכה על העתיד.
מתכנן את העבר. עושה חזרות לכל מיני פגישות לא מוצלחות ואיך הם היו יכולות להיות הרבה יותר טובות.
חוסר קבלה.
חוסר נוכחות.
הרבה חיפוש. התפזרות.
מבקש
תן את שאני מחפש בך אלוהים.

מבקש איזון. בין נתינה נכונה לעמידה על שלי.
למצוא את ההבדל בין התמסרות להתאבדות.
ולהיות נכון בחיים בלי להרגיש מפורק וחסר יציבות, לבוא עם אמצע.
שיהיה עמוד שדרה. שיהיה עם ישראל. שתהיה משפחה. שיהיו חברים.
שיהיה אני.
שיהיה עולם.

אסירות תודה בוקר שהשתנה לטובה. התחיל גרוע, והנה, אחרי פעולות, לא מכוונות למען האמת, מרגיש שפוי ומחובר, שלושת רבעי לפחות. והמשפחה גם הרויחה הרבה כלים שטופים.
זמן קיץ אמור להתחיל היום, וממש לא בא לי על זה. ישמע ילדותי וזה, אבל אני ממש רוצה להשאר בבית. שזה אסירות תודה, כי פעם הסיבות שהייתי רוצה להשאר בבית או ללכת לישיבה היו יותר מסיבות זמינות של דברים מסוימים. ועדיין. מפחד מהלא נודע. מפחד מהעתיד. מפחד מהחיים. מפחד משיחות. ממערכות יחסים. מדחיה. מחיבור. מחברותות.
אתמול, כך שיתפתי בקבוצת הבוקר, היה מבוזבז, העברתי אותו בשטויות. שטות, בעצם. ספר של שש מאות עמודים. אבל תוך כדי הבוקר הזה נזכרתי שעשיתי דברים מועילים וחשובים. עזרתי לאבא שלי. עזרתי לאחותי. דיברתי עם הספונסר. שיתפתי. הייתה שיחה עם אמא ואחות. ועם כל הכבוד לפנטזיה של המושלמות שלי, זה שלא עמדתי בציפיות שאני מאמין שאני זה לא אומר שאני צריך להיות קשה עם עצמי (ארבע אני במשפט אחד, פלוס שתים בנסתר. נרקיסיזים. הנה, עוד פעם קשה עם עצמי. די).
זה נוגע בחוסר הקבלה שלי את עצמי. אבל לא רק. אני לא מקבל תהליך. אני לא מקבל את זה שזה לוקח זמן. עדיין מחפש את הכפתור שיוציא לי את תעודת בחור מושלם כדי שאני אציג בדייטים ובחיים. לא יודע מה קדם למה, התרנגולת, חוסר הקבלה שלי את עצמי, או הביצה, חוסר קבלת תהליך. בכל מקרה, לא מקבל דרך, ולא מקבל את עצמי בדרך.
לא מזמן קלטתי שגם בנקיות זה ככה, אחת הסיבות שאני נקי ושאני אעשה כל פעולה שצריך לעשות בשביל להשאר כזה, היא בשביל שתהיה לי תעודה כזאת, של נקיות, ושאני בסדר, כאילו, אל תסתכלו עלי ככה, כאילו אני מכור באמת באמת.

עוד משהו, גיליתי שקשה לי להגיד את המלים, השתניתי בזכות התוכנית, חברים, ספונסר, חוץ מזה שזה נורא מפחיד אותי להשתנות, אני מנסה לנכס הכל אצלי.

תודה אור על התובנה
מאוד מזדהה עם הרצון לבדל את עצמי מהמחלה על ידי הנקיות

תודה.

לא מתמסר. מרגיש ככה. לא באמת מסכים ללכת על זה. לעשות באנגי בלי חבל. מאבטח את עצמי. מפזר רשתות ביטחון. קופץ ביד אחד ומחזיק ביד השנייה.
בעיקר מרגיש מבוזבז לאחרונה. ולא מקבל. הנה: אני לא מתמסר כי אני לא מקבל

אני כל יום קורא את מה שאתה כותב כדי לקרוא מה אני מרגיש. תודה.

אוהבים אחי.

מפחד מהעתיד מאוד. מרגיש מאוד מאוד תלותי בכל המצב הקיים שלי מפחד מכל שינוי ולו הקטן ביותר מחבר את עצמי במיליארד חבלים וקושר וקושר שרק לא יהיה פתאום אחר ובלי כל אזורי הנוחות ומה שאני חי בו