מוישלה היקר
לשבת עם עצמי לבדי ולכתוב אסיריות תודה -כדי לצאת מהריכוז העצמי ?
אני יכול למנות 10 דברים אחרים שיעשו במשותף עם האישה והילדים
שישיגו תוצאה טובה  יותר
אם זאת באמת הסיבה

לפעמים הלעשות פעולה כי אמרו לי, גם בלי בדיוק להבין למה, תורמת מאוד ליציאה מהריכוז העצמי.
במוחד אם היא פעולה של הכרת הטוב.

אהלן דורון! מה נשמע? שנים לא נפגשנו...

לעצם העניין.
מה הבעיה? תנסה, תראה.
אם זה עושה לך טוב ומשחרר אותך, סימן שזה טוב. אם לא, לא. (אבל תן לזה צ'אנס פיירי משהו כמו 30 ניסיונות  )

אני רואה תועלת באסירותודה. כי לפעמים האוננות הרגשית הזו של ההתבוססות ברע, הרחמים העצמיים, רע לי, מר לי, צר לי, קר לי, כל זה לפעמים כל כך נעים.
כדי לצאת מהפינה החמה הזו של הקיטורים צריך לשים את הפוקוס על הצדדים הטובים והמאירים של החיים.
לכן למרות שאתה יכול להצהיר על 100 דברים טובים, הנושא בכתיבה זה הפוקוס בהם ולהיות מונח שם, בטוב ביפה באופטימי.

אחרי נפילה, יש נטיה אובדנית כזו של הלקאה עצמית, וריחוק ושאט נפש.
ובכתיבה האופטימית שמבליטה את החלק המקסים שבנו, היכן שהולך טוב, בזה אנו מעודדים את שמחת החיים שרק היא מנטרלת את התחושות האובדניות.

תנסה תראה. לא נהנית, לא שילמת.

אוהב
הושיעה

אולי ?
אבל מה שבטוח ששעה עם הילדים הקטנים שלי
מבטל לא רק את הריכוז העצמי שלי
אלה את עצמי כולי
וגם זה לא עוזר
אני לא מפקפק בכתיבת אסירות תודה -אני רק תוהה איך זה מתקשר להחלמה

אח שלי הושיעה
כתבתי את התגובה ליעקב
ואחר כך קראתי את התגובה שלך
אני מקבל את מה שאתה אומר בהבנה מלאה
וזה גם הסיבה שחשבתי שעושים את זה
מוישלה מסתבר חושב אחרת
כנראה שזה אינדיבידואלי לכל אחד
בכל אופן אקח את עצתך ואכין דף אסיריות תודה
הוא יהיה ארוך

נראה לי שבסוף נפגש רק אני אתה וגוני -ונאכל לכולם את הבשר
אוהב דורון

לא מאמין שאני כותב את זה. אבל אחרי נפילה מאוד לא נעימה הבוקר נראה לי שגם אני הולך להכין לי דף של דברים טובים בחיי שצריך לומר עליהם תודה. בדיוק חשבתי לעצמי שמן הראוי להתרכז בדברים החיוביים ולא רק באיך לא ליפול, כי זה מחכה תמיד בפינה ומנצל את החולשה.
אז אני לא מתכוון ללכת לקבוצות או ללכת לפי הצעדים, אבל את זה אני אנסה. רק לעצמי. 20-30 דברים טובים שקרו לי לאחרונה, או בכמה שנים האחרונות.

אתמול היה יום די גרוע. נפילה נפילה נפילה.
היום קמתי במצברוח טוב והייתי בטוח שהנה, בעזרת ה יהיה יום נקי. נפילה נפילה נפילה.
קראתי משהו במקום אחר כאן שמישהו כתב, שבשורשים של הבעיה הזו מה שמזין את הצורך בתאווה הוא תחושה של ריקנות רוחנית. חותם על כל מילה. כרגע שואל את עצמי איך אני אמלא את זה: למצוא עבודה קשה יותר? למצוא תחביב (גינון. איסוף בולים? כתיבה יוצרת? סקוואש?) לטפל בבעיות שלי מהשורש? אאוצ'. קשה וכואב.
דבר אחד בטוח, ואת זה קלטתי מכמעט שנה של ניסיונות בטבלאות השונות כאן - ספירת הימים לכשעצמה כנראה לא עוזרת. כתבו פה באיזה מקום שאחרי 90 יום יורד הצורך, וזה לא על אוטומט. אשמח אם מישהו יאשש לי את זה מהניסיון שלו. עד כה לא הצלחתי להחזיק מעמד אפילו לא שבוע. אם לא תהיה לי ברירה אני עלול ביאושי להעביר את ההחלטות הגדולות של חיי לחבר'ה מה12 צעדים, שהם יקבלו במקומי את ההחלטות.
סתאאם. זה בחיים לא יקרה. אני עולה מחדש על הסוס וממשיך להילחם.
יום טוב לכולם. 

אוהבים גוּנִי
היו לי בעבר תקופות של 90 יום נקיות. אבל השגתי אותן בזכות מלחמה עיקשת וכואבת, שרק הגבירה את הצורך שלי בפיצוי. אז האובססיה לא נחלשה אחרי 90 יום.

בהצלחה

גוני, גם אני לא רוצה לטפל בבעיות שלי מהשורש כי זה כואב ולכן גם אני נופל ללא סוף.
בחוברת הצעדים המופיעה באתר כתב חבר ותיק על צעד 0-

"הכשרת הקרקע. כשנשווה את בנין הנפש לבניית בית, נמצא את עצמנו עומדים בתוך שטח שמיועד לבניה, שטח עזוב כולו מלא פסולת, ריח רע נודף מהמקום, קשה אפילו להתקרב ולבא למדוד את השטח, הרצון שלנו הוא לברוח משם כמה שיותר מהר. נראה כמה דומה צעד אפס ליישור הקרקע, להכנת הקרקע. אין עדיין שום דבר, לא התחלנו בכלל לבנות את הבנין, אבל אנחנו מכינים תשתית, אנחנו מכשירים את הקרקע, כדי שנוכל לבנות את הבנין.

שתי אפשרויות עומדות בפנינו, האפשרות הראשונה היא לעזוב את השטח, להתרחק משם ככל האפשר, להמשיך להזניח את המקום, ואז ימשיכו לעלות בו קוצים ודרדרים ללא כל השגחה. והאפשרות השניה היא, עם כל הקושי, לסתום את האף, להתאמץ ולפנות את הפסולת, להכין תכניות הנדסיות, ולהכשיר את הקרקע שתהיה מוכנה לבניית בנין.

אלו הם שתי האפשרויות של האדם שהגיע למסקנא שהוא סובל. כשהוא הכיר שיש לו בעיה, הוא הכשיר את הקרקע, עכשיו הוא יכול לבנות עליו בנין, להחליט שהוא מוכן להכנע ולהתחיל לבנות לעצמו את החיים. או שהוא עדיין לא מוכן לזה, ובינתים, ככל שיעברו ימים נוספים תתמלא יותר פסולת בנפשו, ויתכן שהדרך אחר כך תהיה קשה הרבה יותר.

צעד אפס הוא צעד בלתי כתוב, הוא לא אחד מתוך שנים עשר הצעדים, אבל בלעדיו אי אפשר אפילו להתחיל לחשוב על עשיית הצעדים.

במשך שנים נלחמנו עם התאוה, כל חיינו היו מלחמה עם התאוה, היה לנו דחף גדול, וניסינו להתגבר עליו, פעמים ניצחנו ופעמים התאוה ניצחה אותנו, זו היתה מלחמה, הרצון להתאוות מול הרצון להפסיק, ובמלחמה לא תמיד מנצחים, היינו בטוחים שאלו הם החיים, אלו הם ההתמודדויות והקשיים, וכנראה שאנחנו לא מספיק חזקים כדי להתגבר על הרצונות הפנימיים שלנו, דרכים שונות ניסינו ונכשלנו. לא ידענו שיש חיים אחרים, ולא חשבנו ולא הבנו שהדחף שלנו הוא לא דחף רגיל, שיש לנו דחף חולני, דחף בלתי נשלט, ובקיצור, שיש לנו בעיה.

כשאנו מגיעים להכרה שיש לנו בעיה, אנו נמצאים בפרשת דרכים, הגענו לצומת T, נתקלנו בקיר אטום, דבר אחד ברור לנו, כך אי אפשר להמשיך, אי אפשר להמשיך ישר, הדרך שהלכנו עד עכשיו חסומה, אנו חייבים דחוף למצוא דרך חילופית, דרך אחרת שלא הכרנו.

כשהגענו להכרה זו, נותרו בידינו שתי אפשרויות, לפנות ימינה או שמאלה. ניתן לפנות ימינה ולחפש דרך אחרת, דרך חדשה, דרך שתעזור לנו לחיות ולהתמודד עם הבעיה הקשה שלנו. בשלב זה נתחיל ללכת לפגישות, נפגוש חברים חדשים שחוו גם הם חוויות דומות לחוויות שלנו, נזדהה איתם, נשמע אותם, ונכיר את דרך החיים החדשה, נראה איך שהיא עזרה והשפיעה על חברים אחרים ונרצה גם אנחנו להתקדם, ולאט לאט, כל אחד בקצב שלו, נרגיש איך אנחנו מפנימים את הדברים ומתקדמים לעבר הצעד הראשון אל הכניעה.

האפשרות השניה, והיא האפשרות הפחות טובה, לפנות שמאלה, להגיע לדרך ללא מוצא, להתיאש, להכנס לדיכאון. היות והכרתי שיש לי בעיה שאין באפשרותי להתגבר עליה, אין לי תקוה, אני לא שווה כלום, חיי אינם חיים, אין ברירה צריך לברוח מעצמי, לברוח מהסובבים אותי, ואפילו לברוח ולהעלם מהעולם. זו אפשרות מאוד כואבת, אבל היא קיימת, אם לא נרצה לעבוד, להתאמץ ולהתקדם, לפתח דרך חיים חדשה וטובה, נגיע על כרחינו לאפשרות זו, וההמשך לא עלינו יהיה...

נבקש מהקדוש ברוך הוא כח לבחור באפשרות הראשונה, לעשות את המוטל עלינו, ולבנות את חיינו, ולהתחיל לחיות חיים מאושרים, עד מאה ועשרים.

אמנם עלינו לדעת שצעד אפס לא מסתיים ברגע שהתחלנו לעשות את הצעדים, אסור לנו לשכוח אותו לאורך כל החיים, ניתקל בצומת T זה בכל שלב ובכל תחום ובכל פרט בחיים, תמיד נמצא את עצמנו מתלבטים על מקרה זה או אחר, האם להתאמץ, להשקיע וליהנות, או להתעצל, לא להתאמץ, ואחר כך להתחרט."

גוני, אני ממש באותו מצב ולא בא לי להתאמץ. זה מאפיין אותי. אני עכשיו גם צריך ללמוד למבחן ואין לי כוח. אני רוצה לוותר לעצמי למרות שאני יודע שברגע שאכשל, אני אתחרט על זה ואחשוב כמה הייתי טיפש. אבל זה אני... אותו דבר עם הצעדים- אין לי כוח להתחיל, זה קשה וכואב ודורש מאמץ, אז אני מוותר לעצמי למרות שאני יודע שאני קובר את עצמי עמוק יותר ויותר...
אני כל פעם משכיח מעצמי לאיפה זה יכול להוביל... פעם שמעתי בקבוצה חבר שהסביר שהמחלה מביאה בסופו של דבר את האדם ל4 בתים- בית כלא, בית חולים, בית זונות ובית קברות. זו האמת. זה לא משחק ולא איזו התמודדות נחמדה... זה משהו מאוד רציני ומסוכן. אבל אני כל פעם שוכח מזה ומשכנע את עצמי שקשה מדי לעשות את התוכנית אז עדיף לי כבר לוותר מראש.

למרות שאני יודע שהתוכנית מאוד פשוטה ולא דורשת מאמץ ולמרות שאני יודע כמה הפעולות שיחררו אותי ונתנו לי חופש והרגשה טובה וכמה חשבתי כל פעם אחרי פעולות שאני אידיוט שאני לא עושה אותן כל הזמן, כ"כ קל וכ"כ מספק, למרות כל זה ולמרות שאני זוכר את זה טוב מאוד, זה לא עוזר לי. ידע מעולם לא היה עבורנו כוח.

אני מתפלל לה' שיתן לנו את הכח. לא את הכח להתגבר על התאווה, אלא את הכח לעשות את הפעולות ולא להתעצל. לבחור באפשרות הקשה והמספקת ולא באפשרות הקלה והמסוכנת.

זהו לקח לי יומיים וחצי של נקיון
כדי לכייל מחדש את הספידומטר
back from the grave
נפילה אחרונה היתה מפולת
4 ימים רצופים של פורנו
חסך של חצי שנה
אז קודם כל נרגעתי
כל הנשים נראות עדיין טוב
אני יכול לחזור לעצמי
ולהמשיך לנסות להפסיק
בהצלחה לי ולכולם

בס"ד
אוהו דורון זה כל כך עצוב נפילה ו
ויש לי כל כך שמחה שחזרת לעצמך
אך אני יכול לספר לך על עצמי
שמה שעזר לי בסופו של דבר לשמר את הנקיות שלי
זה רק קבוצה חברים ספונסר ועבודת צעדים...
בהחלמה רבה מכל הלב, באיזה דרך החלמה שתבחר ...

תודה מיאני
הפעם לקח לי קצת זמן לחזור לעצמי
זה כנראה קשור למצב הנפשי המדוכדך
שחויתי לאחר הנפילה האחרונה
אני לא רגיל להרגיש ככה
וזה כנראה דלק למחלה
( ולא שחסר לי דלק גם בלי זה )

אני יודע שמה שעובד בשבילך זה הצעדים הקבוצות והספונסר
בגלל זה אתה שם ואני פה
שיהיה בהחלמה

תודה יהודה על התשובה הארוכה. שלושה דברים בה מפריעים לי מאוד:
א. נוסח הציטוט שהבאת, שמדבר כל הזמן בגוף ראשון רבים, ולא נותן לטעמי שום ביטוי לאדם עצמו, כאילו מוחקים לו את הזהות בתוך איזו קבוצה של אנשים על ידי הכניעה שלו. עוד סיבה למה אני לא מוכן למסור את חיי למישהו אחר. לא מוכן  לוותר על חופש הבחירה שלי מכאן ועד מאה ועשרים פרט לבחירה "להיכנע" ולהימחק. לא תודה.
ב. ראיית המציאות כאילו כל האלטרנטיבות שעומדות בפניי הן או להיכנע וללכת עם הצעדים, או לסיים בבית חולים/קברות/כלא וכו'.
אין מי ששיטות אחרות חילצו אותו מהמצב הזה? זהו, אין תרופה אחרת? אני לא מוכן לקבל את זה.
ג. אתה טוען ששיטת הצעדים הזו היא ממש פשוטה, ורק העצלות שלנו מונעת מאיתנו את הברכה שיש לה להציע. זה מזכיר לי מה שקראתי כאן כשהתחלתי את הניסיונות להפסיק - כאילו אחרי תשעים יום של נקיות קל יותר להתמודד עם הדחפים הללו. זה מופיע באתר במקום די בולט בהמלצה להצטרף לטבלה. מכמה חודשים כאן אני יודע שזה לא נכון, על פי ניסיונם של אנשים שכתבו לי כאן את זה. הבנתי מכך שיש כנראה כמה טריקים שנועדו למשוך אנשים לתכנית, אף על פי שהם לא לגמרי אמיתיים. קצת ירד לי האמון בהבטחות שנאמרות כאן, ולכן אין לי שום סיבה להניח שהפעולות הן באמת "פשוטות", פשוט מהעובדה שזה מה שאנשים שעברו את התהליך הזה אומרים. מדובר בתהליכים נפשיים קשים וכואבים, ואף אחד לא יכול להבטיח לי שמצבי לא ידרדר כתוצאה מהם. אני לא מתכוון לוותר על זהותי ועל חופש הבחירה שלי בעד שום הון שבעולם, לא כל שכן תמורת מסירת ההחלטות החשובות של חיי לידי אנשים שאינני מכיר ואינני בוטח בהם. ואם המחיר הוא התמודדות אינסופית עם התאווה שלי - שיהיה.

גוני היקר
מה זה משנה גם אם יש עוד 200 שיטות
האם אנחנו (אתה ואני ) נגישים אליהם ?
האם אנחנו מחפשים חוקרים מישמים
או ולומדים אותם ?
תכלס לנו (אתה ואני ) כרגע יש רק את הפורום הזה
ואת החברים פה
ואת זה צריך להחזיק עם השינים

גוני, אתמול נתקלתי באתר הזה:
www.fightthenewdrug.org/

והתרשמתי לטובה. הוא מציע תכנית משלו להתמודדות עם התמכרות לפורנוגרפיה. זה מותאם לצעירים ועשוי היטב. הם משלבים עקרונות של התכנית - בעיקר מה שקשור לפגמי אופי והתבוננות פנימית - אבל לא נוקטים בטרמינולוגיה של כניעה, אלא להיפך - "נלחמים בסם החדש!" אולי אתה מכיר, ואני סתם מתפרץ לדלת פתוחה.

בהצלחה, באהבה.