אני ממש ממש לא אוהב לסבול
כמובן בלשון המעטה
אני מגלה את זה כל פעם מחדש
מזל שלא הייתי במודיעין בצבא
אם היו תופסים אותי בשבי המצרים
החוקר היה רק מוציא את הפלייר
הייתי מספר לו הכל
יו איך שאני מזדהה. תמיד כשקראתי סיפורים על עינויים ידעתי שלי אין סיכוי בשום אופן לעמוד בהם. אני לא מסוגל לשאת כאב, כי ברגע שהוא מגיע אני לא מסוגל לראות שום דבר חוץ ממנו. אני בטוח שהוא כאן כדי להישאר לנצח. לכן אני עושה את הדברים הכי מטומטמים כדי להפסיק אותו - זה יכול להיות לצעוק על אדם אהוב, לשבור משהו יקר, או לרוץ להשתמש. אילו הייתי יודע להפריד ביני לבין הכאב שלי. לדעת שהכאב הוא כאב, הוא עובדה; אבל יש בתוכי, שם במרכז, חיים עצמאיים; שאני קיים גם מעבר לכאב. שכואב לי, ולא אני=כאב. שהכאב יכול לעבור, והכול פתאום ייראה אחרת.
בליל שבת התעוררתי באמצע הלילה עם כאב ראש נורא. מיד התחילו לרוץ המחשבות בראש: זה בטח מחלה סופנית. אני עומד למות. הלוואי שאמות וייפסק כבר כאב הראש הזה. אני שונא את החיים האלה. הלוואי שלא הייתי נולד. נמאס לי. אני לא יכול לסבול את זה. (זה משפט שחוזר אצלי הרבה בראש: "אני לא יכול לסבול את זה"). ידעתי שזה טיפשי לגמרי. ניסיתי להיזכר איך כמה שעות לפני כן הייתי בקבלת שבת ונהניתי כל כך, אבל ממש לא הצלחתי. זה כמו לנסות להיזכר בעונה הזו בשלג שהיה כאן לפני כמה חודשים...
אבל אז ה' ריחם עליי וניסיתי משהו קצת אחר: ה', בבקשה תעזור לי. אני לא יכול להתמודד עם כאב הראש הזה. אני לא יכול להתמודד עם המחשבות האלה. ואז התחיל להיפתח סדק זעיר: יש אותי, זה שפונה לאלוקים, ויש את הכאב. הם לא דבר אחד. אני אמנם חסר אונים, ובלי אלוקים אני לא יכול, אבל אני מתחיל לראות יותר מפוקס. עצם הפנייה החוצה מעוררת בי את ההבנה שיכול להיות גם "אני" בלי כאב.
טוב, הכאב לא עבר ברגע, והייתי ער אולי שעה, מנסה לעסות לעצמי את הצוואר והכתפיים (כי כשיכולתי לחשוב פחות מחשבות אובדניות, התפנה מקום לרעיונות מעשיים יותר). אבל בסוף נרדמתי ובבוקר התעוררתי כמו חדש. תודה רבה ה'.
