בס"ד

עכשיו  , אחרי שהגענו לקרקעית... :-\
עולים ועולים ועולים!
בהחלמה רבה מכל הלב!

אוכל רק לומר שהיום הוא יומי ה-11 לנקיון

היום יום ה' לפרשת שופטים ב' אלול ה'תשע"ג. 13\8\8 

ל' אב התחיל "ר"ח אלול" ובשבילי "משנכנס אלול מרבין בנפילות". הלחץ של הימים הנוראים וימי הסליחות הבאים עלינו לטובה ושאני מוכרח כבר לעשות תשובה ולהפסיק עם זה משגעים אותי כל שנה מחדש. השנה קיוויתי שההבנה שאני בס"ה חולה יעמוד לי, אך לא דובים ולא יער. א' דר"ח - נפילה. ב' דר"ח - תמונות באינרנט. היום - ארבע נפילות לפחות! מול תמונות. מול כתבות. וסתם כך בלי קשר.

אותי זה מדכא. כמה זמן אסתובב פה ואראה חברים (שהגיעו אחרי) צומחים (מתקדמים בצעדים, סופרים ימים נקיים) ואני נובל?!

חבר יקר ואהוב!

אוהו איך שזה מדכא, אבל בעזרת השם הפעם זו הפעם האחרונה שאתה מדווח על נפילה.

מחזיק לך אצבעות, ומתפלל שהשם יתן לנו את הכוח לשרוד עוד יום בעלייה בהר.

אוהב

ב"ה היום הנס התרחש. לגמרי לא מובן מאליו. עומס עבודה שבעבר הייתי בורח ממנו. שם הכל בצד עד שאגמור את הדברים "שלי" אך בעזרתו יתברך לא ברחתי. הייתי נוכח.

יזכני הבורא לסיים את היום בנקיות.

מתנת יקר!

אני מקוה שהחזקת מעמד - שאבא'לה אוהב החזיק אותך,

ביום הרביעי לנקיות?

אוהב

כן, היה יום ארבע. עכשיו יום אפס

בחסדיו המרובים עברתי יום ראשון (בפעם האחרון?!) לנקיון.

זה שיגע אותי לא מעט. הרגשתי שאני כמו יו יו. עולה-נופל-עולה-נופל-עולה ללא הפסקה.

תפילתי איתנה שאכן ה-פ-ע-ם זה אכן יקרה.

אתם בוודאי מרימים גבה. ושאולים: "מה נשתנה הפעם הזאת מכל הפעמים"? אכן אין לי תשובה כך. יש לי תפילה. ומתחיל (סוף סוף) טיפול שורש. לנקות את כל הזבל שקבור עמוק עמוק בפנים וגורם לי לצרוך את הסם שוב ושוב.

אגב, אשתי אמנם לא יודעת (ולא מתעניינת. היא הפנימה שזה לא העסק שלה והיא מעדיפה שלא לדעת) כמה ימים אני אוחז היום אבל באיזה שהוא מקום אני מרגיש שכנראה אני משדר לה. היא ספרה לי אחרי רצף של נפילות על חלום שהיה לה שהיא מוצאת אצלינו בבית מגזינים ורוצה לזרוק אותם אך במחשבה שניה היא משאירה אותם בבית כיוון ש"זה העסק שלו ולא שלי ואין לי שום סיבה להתרגז עליו ולא שום דרך לרפאות אותו".

בתוכנית (שלי) לבשר לה ביום ה90 או ביום השנה. (רגע, מי ערב שאכן יהיה דבר כזה? רק להיום!) אך לא לפני כן.

הלוואי ואזכה!

אסירות תודה גדולה לבורא-עולם על כך שזיכני בעוד יום נקי שפוי ומפוכח. לגמרי לא מובן מאליו. היום יום שני לשפיות.

היום קבעתי פגישה עם מטפלת. בתקווה שהיא תהיה השליחה הנכונה. (אני יודע שיהיו שיראו ויתמהו מה לו ולמטפלת. אך ההדרכה שקיבלתי להעדיף מומחית על פני משהוא שהוא פחות מומחה. וכמובן שהלכות יחוד ישמרו בקפידה)

מאוד מאוד אהבתי את מה שכתבת לפני שבוע וחצי, על זה שלא דחית את המטלה בעבודה והיית נוכח. מצרף לרשימת הבקשות שלי גם את זה, לא לדחות ולהיות נוכח, למשל: לא לרוץ להסחות דעת כשנמצאים עם המשפחה.
ואני בטוח שיהיה לך קל יותר הפעם. בכל אופן מתפלל עבור זה בשבילך.
שבת שלום!

בס"ד
ואיפה אתה היום ?
אז זהו ?
עזבת אותנו?

לא עזבתי ולא בטיך! אני פה עם כל הרמ"ח והשס"ה! אין לי לאפה לברוח! לתאווה? לפורנו? לאפה!

פשוט נמאס לי לעדכן על נפילות. נתתי לרכבת לדהור בלעדי! בנתיים אני צופה מהצד. עושה דברים מסויימים שאין כאן המקום לפורטם. ומקווה לטוב.

עצוב .

יום א' לפרשת לך לך ב מרחשוון ה' תשע"ד. (אתמול)

בהיותי עם הרבה כאב מטיפול פסיכולוגי שעברתי ביום שישי שהביא זכרונות קשים וחוסר זמן להשלים זאת בטיפול בודד הייתי כל השבת נתון לכאב. מוצ"ש הלכתי לקבוצה ושיתפתי בה. והתקשתי לישון בלילה. יום ראשון בבוקר התעוררתי וחשתי שאני לא יכול לשאת זאת עוד ואני "מוכרח" ליפול. ואז התחלתי לעשות לעצמי חשבון: אין לי מה להפסיד בנפילה הזאת. אני לא יאבד את החיים. אני לא יאבד אתצ הנישואין. החיים לא יהפכו לגהינום. אשתי תקבל אותי בהבנה ובהערכה ותעודד אותי כפי שהיה בפעם הקודמת כשהיא שיבחה אותי והזכירה לי את הימים הקשים שעברתי בגבורה. הפסיכולוגית לא תתעצבן עלי. קשה לי להאמין שהיא בכלל תשאל אותי מה מצב נקיוני. וגם אם כן היא לא תאשפז אותי. היא תזכיר לי שבדרך להחלמה זה טבעי שהיהו נפילות. והבורא? ברור שהוא יודע שזה נובע ממחלה ולא יעניש אותי על כך. ואז כשסיימתי את הסיכום חשתי שהמשא הכבד של "אני לא יכול ליפול כי אני יאבד הכל" ירד מעל צווארי. חשתי משוחרר. ולא חשתי יותר בצורך ליפול.

כמובן שסיפרתי זאת לאשתי. וזה שימח אותה.

היום אמרתי לאשתי בצחוק שאני לא יודע מה לעשות. תחושת החוסר-אונים עזבה אותי. אני מרגיש משוחרר. ללא הלחץ של "אסור לי" שגרם לי פעם אחרי פעם ליפול שוב ושוב. (כמובן שלבד אני לא מסוגל כלום. אבל בעזרתו יתברך, ואני פונה אליו, ובתזכורות חוזרות ונשנות של הכאב שהנפילה גורמת לי ולסביבתי ולא פורת שום בעיה או לחץ אלא רק מוסיפה להם הבורא מזכה אותו בשלווה ומפוקחות)

רק להיום, אני עושה ככל שביכולתי להשאר מחובר לצינור השפע ולא להתנתק ממנו באמצעות פורנו/אוננות

ליל שלישי. קשה לי. אני יושב כאן. כואב לי בפנים. בא לי לקחת את אותו כדור הרגעה ישן-נושן המוכר כ"כ שמעולם לא עזר. אני רוצה לראות עוד תמונה! (או עוד פעם את אותה תמונה) אולי בעצם זה לא כדור הרגעה? אולי בעצם זה בס"ה כדור שינה? מכיון שתמיד! אבל תמיד! באופן קבוע! וללא יוצא מן הכלל! כשאני מסיים מתקיים בי הפסוק "ותקפחנה עיני שניהם וידעו כי .... הם!" יצאתי מבואס! הפסדתי את ההחלמה! הגברתי את העצבים! ואם לא די בכך שזה לא פתר שום דבר זה עוד הוסיף על הלחצים והכאב!

תודה לך אבא'לה שבשמים ובארץ שזיכית אותי למקום כ"כ טוב בו אני יכול לשתף. לשחרר ולהשתחרר!

תודה על ההקשבה!