מתנת היקר
אשריך, אתה פועל לפי כללי הצעדים, אכן לא די בפחד מלהסיח דעתך מהפנטזיה
שום גורם חיצוני לא יביא אותנו להחלמה מלאה!
רק הכרה אמיתית שאני חסר אונים מול התאווה, מול יכולת השליטה על חיי, יביאו אותי לשפיות אמיתית
עלה והצלח

נו... ר' מתנת מחכים למוצא פיך שתפינו נא הציבור במתח

וגם אם חלילה...
כדאמרי אינשי אל תפתח פה לשטן אף אחד לא מעונין בו כרופא שיניים
עדיין גם לך וגם לנו אין מקום אחר

תחכו בסבלנות,
"מתנת" לא יכול להגיב ביום ראשון כי משום מה הגויים באמריקה החליטו שזה שבת ועל כן הספרייה העירונית סגורה.
[בכל מקרה תסמכו עליו יש לו הרבה ניקיון לעשות-את הסירים של שבת]

הצחקתני משה היקר.

אכן היו לי הרבה סירים (ולא רק) לנקות בראשי. בס"ד מחזיקים ביום ה15

כיוון שאסירות עשה את עבודת הקודש מצידו הבינותי שהיא זה חטא כלפי האתר וחבריו להשאיר זאת והורדתי את כל אותה הודעה. בגל מקרה בעזרתו יתברך הכל התעופף "כחלום יעוף"

למתנת הצדיק, שאינו גמור, הכתיבה שלך כאן חשובה, אל תרפה, אבל בה בעת חשוב שתבין, השיתוף הפומבי נועד לתת נסיון אמונה ותקווה שאפשר אחרת, ניתן גם לחלוק את חוסר הכח מול התאווה מבלי לפרט אותה לסוגיה, יש כאן אנשים שונים בגילאים שונים ורגישויות שונות.

אמת, ניתן לומר שגם כשמישהו משתף שהוא נפל, אפשר להתחיל לחשוב על הצורה בה הוא נפל, אבל אם יכתב שהוא מימש פנטזיה ישנה ואז הוא יכתוב אותה בין במפורש ובין ברמז דק, הוא עלול לתת רעיונות למי שעדיין לא חשב בכיוון, וזה דבר שחובה על אחראי השיח בפורום למנוע.

באופן אישי נהוג בקבוצות שאני משתתף בהן לשאול את בעל השיחה האם כרגע ניתן לשתף אותו בתיאור חוסר האונים שלו... אתה מוזמן לשתף אותי בפרטי...

תודה לכולכם. ותודה לבורא שזיכה אותי למקום זה. ולפתוח ביום הששה-עשר במספר לנקיות. כה יעזרני ה' הלאה על דבר כבוד שמו לזכות למתנת-הנקיון.

מתנת היקר,
אני יכול להעיד שמעט זמן שהתחלת לספור, שמים לב שפנים חדשות באו לכאן,
[אתה כנה, אמיתי, ולא מחפש להיתחכם, ולצאת צודק [sub](תוסיף לזה נימה של משגיח בישיבה וזה נשמע ממש מרשים)][/sub]
עלה והצלח!!

ובכן חברים יקרים שיתוף ברשותכם. (במקרה זה הצנזורה לא תוזעק למקום........)
אלה מאיתנו שמשתתפים באסירות תודה מודעים לקריאה בעמוד 72 (ואלה שעדיין לא מוזמנים להתחיל כבר היום. בשעה 11:00 בערב)
3. אסירות תודה: ימים ראשון + שני + שלישי + רביעי + חמישי בשעה 23:00

מספר חיוג לוועידה: 076-599-0030

קוד גישה: 583387#

"לבל נגרר לדאגה, חרטה או מחשבות אפלות"

ואני אכן מלא "דאגה, חרטה ומחשבות אפלות"

דאגה: אני דואג על כל דבר שמא זה לא יצא לי נוח (תפילת השלווה: "את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם").
חרטה: אוי, מה עשיתי, שוב הפעלתי את הצנזורה.
מחשבות-אפלות: בא נמחק את כל ההודעה ולא נשאיר משהו מצונזר.
ואכן לא אחת מחקתי הודעות לאחר שצינזרו לי אותם מסיבת מחלתי. המחלה לא נתנה לי להשאיר את זה.
תקוותי איתנה שלעולם לא יצטרכו לצנזר מילה שלי. שאדע לכתוב בצורה מחלימה ולא בצורה חולה. עם זאת במידה ומחלתי הפעילה את הצנזורה אשאיר את המאמר המצונזר.
היום שבעה-עשר יום שהם שני שבועות ושלושה ימים לנקיות (תפארת שבתפארת)

ר' משה הקם היקר.

תודה על העידוד.

נפלא לראות שיש חברים שעוקבים....

בתקווה שזה אכן שינוי מהותי ולא מצב-רוח מתחלף.

מתנת היקר!
אומר את האמת- אני מקנא בך, קוראים מדבריך שאתה ראית את האור,
אני עדיין חושב שאני יודע הכל, ואני יותר טוב מכולם, ואני אוהב להתבלט [כל הזמן בודק אם מגיבים לי בפורום בקבוצה.. ועוד שלל בעיות]
עדיין לא קיבלתי את מתנת ההכנעה והענווה,
בהצלחה! כל יום שאתה מצליח זה מקור השראה בעבורי!

נו, בהירצינות! אני שמח (עצוב) ע"כ שהצלחתי לעבוד עליך. שים לב לעובדה מענינת. תצייץ בפורום ופתאום תראה אותי מגיב. אם קשר או בלי קשר. רק שיריחו אותי. שלא ישכחו שאני קיים.

ואיך אני יודע שכתבת? פשוט מאוד. אני משאיר את הפורום פתוח ולא עובר 10 דקות בלי לבדוק מי עוד כתב ומה. ואיך אוכל "להראות" את "חכמתי" המרובה.

אני רוצה לשתף על טינה מסויימת שיש לי.

לפני למעלה משנה המעביד שלי הציע לי לקחת את כל העובדים לעבודה וחזור תמורת תשלום מסויים. אני חששתי שלא אעמוד בלוח הזמנים וסירבתי לקחת אחריות. הוא השיג נהג אחר.

לפני כחודשיים\שלושה הנהג השני התפטר ועובד אחר לקח את התפקיד הזה. העובד ההוא הוא עובד חדש ולי יש הרבה יותר ותק בחברה. והנה הוא לא עומד בלוח הזמנים וזה גורם לי טינה כפולה.

א למה לא לקחתי את זה ע"ע
ב למה הוא מעכב אותי בעבודה.

זה בנוסף לטינה ישנה שיש לי כלפיו בכך שהוא על היום הראשון קיבל משכורת שאני יכול רק לחלום עליה מהסיבה הפשוטה שלו היה את האומץ לבקש וכששאלו אותי חששתי שזה יהיה מדי הרבה ולא יקבלו אותי לעבודה.

עידכון יומי. (היה קצת יום עמוס בעבודה אז העידכון בושש לבא)

קודם כל אתמול כשחזרתי הביתה מהעבודה קרה משהו מוזר לכאורה אך כלל וכלל אינו מוזר לאור העובדה שאני מלא בפגמי-אופי.

כאמור הנהג שלי החזיר אותי הביתה מאוחר. הוא מיהר מאוד זה היה ברגעים האחרונים שהוא יכל להתפלל מנחה (אני התפללתי במקום עבודתי)
בד"כ כשאדם צריך ליסוע ממקום למקום הוא מתפלל בליבו שהדרך תעבור במהירות ובקלות. אני, שידעתי שאוט-אוט-אוט הוא מאחר מנחה קיוותי בכל ליבי שיהיו פקקים. איך שהתאכזבתי שהדרך עברה חלקה. איך ששמחתי כשבסוף הדרך נתקלנו בפקק שלקח למעלה מעשר דקות לעבור דרך שבד"כ לוקח שתי דקות. "נקמה מתוקה" "שיפסיד את המנחה להיום וילמד לקח למחר"

דבר נוסף. אמול נפלתי ברחוב ריק. ב"ה לא שברתי יד או רגל. קמתי מיד בכוחות עצמי. ואז אני רואה אשה (משלנו. צנועה לחלוטין) מתקרבת לעברי לבדוק ולוודא שהכל בסדר. אני עניתי לה שאני אוקיי ואין לדאוג הכל בסדר וברחתי לה. לאחר מכן התחילה החרטה (עוד פגם אופי) לכרסם בי. אולי לא הייתי בסדר? אולי לא הייתי מדי אדיב כלפיה? היא בס"ה דאגה ורצתה לעזור לי.

ואז נזכרתי בדברי המשנה: (ברכות ב ו)  רָחַץ לַיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו:  לֹא לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּנוּ,  שֶׁאָבֵל אָסוּר לִרְחֹץ?  אָמַר לָהֶם:  אֵינִי כִּשְׁאָר כָּל אָדָם,  אִסְטְנִיס אֲנִי. כן. גם אני איסטניס. לאדם רגיל זה לא היה מזיק. לי זה מזיק. בעבורי זה רעל. וכשהרעל מתקרב אין לי ברירה אלא לברוח משם.

היום שמונה עשר יום

מתנת היקר תודה שאתה משתף אותנו
זה טוב שיש איזה היפר בפורום שקצת מנער ומוסיף צבע והחלמה
ושיתוף שלי אני מקנא בך על האומץ לשתף חופשי אני עדיין לא מצליח לקיים את העיצה של אסירותודה