ברוכים הבאים, אורח
  • עמוד:
  • 1
  • 2

נושא: הסיפור שלי עד כה 230 צפיות

הסיפור שלי עד כה לפני 2 שבועות, 6 ימים #142380


איני זוכר מתי ואיך בדיוק הכל התחיל. אני זוכר ערב אחד (שזה הדבר הראשון שזכור לי) שהיינו איזה כמה חבר'ה (אזור גיל 11 נראלי) וישבנו בלילה על ספסל נידח ביישוב. לא זוכר איך הדברים התגלגלו אבל הגענו למצב שאחד שם פורנו בטלפון שלו וכולנו ראינו ביחד. היה שם מין התלהבות כזו של "לעשות משהו אסור". לא זוכר עוד. תחנה הבאה שאני זוכר זה בגיל 13-14. למדתי בחטיבה שהיה בה ספרייה. ובספרייה הייתה ספרנית. והיינו (אני והחברים שלי) הולכים לספרייה בשביל להסתכל עליה. (ודברים נוספים שגובלים בהטרדה מינית). אח"כ הייתי הולך לשירותים וכו'. עם כל תקופת הנעורים וכו' האווירה בכיתה הייתה מאוד מינית. החל מגניחות שחבר'ה היו משמיעים ועד לתנועות מגונות (וכנ"ל- גובלות בהטרדה מינית). בנוסף לכל באזור זמן הזה קניתי לעצמי סמארטפון. אז בהרבה הפסקות (בערך פעמיים שלוש בזמן הלימודים) הייתי הולך לשירותים וכו'. אח"כ- הייתי חוזר הביתה מהלימודים. ההורים שלי היו בעבודה ככה שנשארתי לבד בבית [מה שמזכיר לי שכשהייתי בכיתה ד' (גיל 9?) הייתי לבד בבית והסתובבתי ברחוב וראיתי שני ילדות קטנות ממני והכרחתי אותן ללכת על 4 וכו']. רק אני והמחשב. לא יודע כמה פעמים זה היה אבל הרבה. אח"כ, בערב, הייתי מסתגר לבד בחדר עם הטלפון (כנ"ל- לא יודע כמה אבל הרבה). ככה פחות או יותר התנהלתי במשך שנתיים. הוסיף- לאבא שלי היה בעיות. הוא היה מתעצבן ומרביץ וצועק וכו'. כל האווירה מסביבו הייתה מאוד מתוחה. איני זוכר כ"כ את הילדות שלי אבל בכל התמונות אני ילד מאוד שמח ופעלתן. איפה שהוא בין גיל 10 לגיל 13 נהייתי אטום אדיש ויבש. השיחות איתי היו מסתכמות ב" כן,לא, סבבה". בגיל 15 החלטתי לעבור לפנימייה כדי להתרחק מהבית ומאבא שלי (כמובן לאף אחד במשפחה לא היה באמת אכפת מה קורה איתי או כך לפחות הרגשתי). [עכשיו נזכרתי גם שכשהייתי קטן הייתי הולך לישון רעב ובוכה הרבה פעמים כי הייתי עושה רעש (כדרכם של ילדים) ואבי היה צועק עליי או מכה אותי]. שם רכשתי כמה חברים. אבל כמובן- זה לא הפסיק. בהפסקות הייתי הולך לשירותים וכו'. אחרי שעות הלימודים, בפנימייה, הייתי הרבה פעמים מסתגר עם הטלפון וכו'. האווירה בתיכון הייתה פחות או יותר אותה אווירה בחטיבה- בניחות, תנועות לא ראויות וצפייה רבת משתתפים בפורנו. הדרך הביתה מהישיבה-תיכונית הייתה ברכבת והייתה בערך שעתיים נסיעה (ברכבת+ שעתיים באוטובוסים). גם ברכבת הייתי הולך לשירותים וכו'. פעם אחת הייתי החיפה והזו שיבה מולי "עשתה לי עיניי" מה שנקרא. מאותו יום- כל פעם שהייתי ברכבת הייתי מסתכל על כל הבחורות ומקווה שאחת מהן תעשה לי גם. זה גם היה מעוררר אותי ואז הייתי הולך לשירותים וכו'. לא זוכר באיזה שלב גיליתי דברים נוספים שיש ברשת והייתי מתכתב עם בנות בכל מיני אתרים. שולח תמונות ומקבל כאלה. בישיבה היה קטע שבשבתות ישיבה מביאים מרצה אורח. כשהייתי בכיתה י' הגיע מרצה שביקש שהרבנים לא יהיו בשיחה ודיבר על אוננות. אח"כ הגיע עוד אחד. זה מה שעורר אותי לכך שמה שאני עושה לא בסדר ואני צריך להפסיק. הבעיה היחידה הייתה- הייתי שקוע מידי בבוץ (ראיתם את המינונים). על גבי זה רכבה (רוכבת?) בעיה נפשית- לאף אחד לא אכפת ממני. לא באמת. אף אחד לא מתעניין בי או במה שקורה לי ועובר עליי. זה יצר (יוצר?) אצלי בדידות מאוד גדולה.רק במקום אחד הייתי "חופשי" להיות מי שאני ולעשות מה שבאלי- בלי מחוייבות למה שאנשים אחרים רוצים ממני- פורנו.כשהייתי בכיתה י"א ההורים שלי התגרשו סוף סוף. אבא שלי גר בירושלים ואמא שלי המשיכה לגור ביישוב שגרנו בו. לא יודע איך אבל באיזה שהוא שלב עברתי להיות עם טלפון נוקיה פשוט. הבעיה הייתה שכשהייתי חוזר הביתה- היה מחשב, טלפון של אחרים וכו'. כך כשהייתי חוזר הביתה הייתי חוטא שוב ושוב ושוב. גם כשהייתי בפנימייה הייתי מבקש מחבד את הטלפון והולך לשירותים וכו'. היה לי חבר שהייתי מאוד מפנטז על אחיותיו (כן הגעתי לרמה כזאת של גועל) וביקשתי ממנו את הטלפון והסתכלתי על תמונות שלהן. אח"כ הייתי במכינה ששם הדברים התחילו להשתפר עוד יותר. כיום אני בישיבה. ועדיין- איני מצליח להתגבר ולא ליפול כשאני בבית עם מחשבים וכו'. אני בן 21 מאונן מגיל 11 (לפי מה שזכור לי. אולי עוד לפני).  כן, זה פוסט מאוד טכני שלא יעזור לאף- אחד לחוות את רגשותיו ולהבין את עצמו. אבל זה מה שיש לי לכתוב עכשיו. לא יודע אם זה יעזור לכם, כנראה שלא. אבל כרגע זה הפעם הראשונה שאני אשכרה מודע לגודל הבעיה שאני נמצא בה. הבעיות הגדולות שמפילות אותי הן- השעמום והבדידות. אשמח לכל עצה או חבר. (כן כן! סתם חבר שיתעניין בשלומי ויהיה לו אכפת ממני (לא שיכתוב לי "אוהב אותך" בלי שהוא באמת מתכוון. אני מדבר על מישהו שיפריע לו שקשה לי וכו') יעזור לי מאוד. זה ממש משהו שחסר לי). מקווה שהועלתי. מניח שלא.

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 2 שבועות, 5 ימים #142390

  • משתמש1
  • רצף ניקיון נוכחי: 116 ימים
  • מנותק
  • דירוג זהב
  • הודעות: 276

שלום עליכם,
מאוד מזדהה עם הדרך שעברת והכאב שאתה מתאר.
שלחתי לך הודעה בפרטי.

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 2 שבועות, 3 ימים #142422

  • המשתוקק
  • רצף ניקיון נוכחי: 50 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • הודעות: 4090

גם אני מזדהה ומתרגש.
המודעות העצמית שלך מדהימה.

נו, איך אתה עכשיו 3 ימים אחרי השיתוף?

חזק ואמץ בעז"ה

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 2 שבועות, 3 ימים #142425

  • robinhood
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • הודעות: 961

איזה סיפור מטורף.

אני למשל מכור, אבל לא נופל בשירותים, מבחינתי לצרוך פורנו בשירותים זה כמו לאכול בשירותים: זה אפשרי אבל הרבה יותר נוח לאכול מול שולחן.
לא היה ילדות קשה או משהו כזה וההורים שלי התייחסו אליי יפה. ואני בכל זאת מכור.
אני חושב שאני מכור בגלל סיבה הרבה יותר פשוטה: כי אני גבר שנמשך לעירום של נשים, לפעמים צריך להפסיק להסתבך ולקרוא לילד בשמו.

אז גם אם היית לא בודד, אתה עדיין היית מישהו שנמשך לנשים ומתמכר לפורנו, זה פשוט נותן לך תחושת עונג חזקה.

אני גם חושב שלפתור את בעיית הבדידות שלך לא תפתור לך את הבעיה מניסיון: המוח שלך כל הזמן יביא לך כל מיני רגשות שונים ויציף אותם ככה שאתה תרגיש שאתה לא יכול יותר וחייב לראות פורנו.

למשל מישהו אמר פעם בפורום שיש לו פחד מטורף שאשתו וילדיו יישרפו בטעות בדירה. ובגלל הפחד הזה הוא רוצה לאונן כדי למחוק את הפחד הזה. זה משהו שיש לי גם.
לי  עצמי יש פחד שיבואו וייגנבו לי חפצים שלי, זה פחד לא הגיוני שקשה לי מאוד להתמודד איתו.

התמכרות זה מחלת נפש שבה הנפש שלך מציפה לך רגשות בצורה מטומטמת ואז אתה מרגיש שאתה חייב למחוק אותם בצורה עוד יותר מטומטמת שזה דרך ההתמכרות.

אז אתה יכול להבין בעצמך שהרגשות שלך כל הזמן יביאו לך איזה תירוץ ממש טוב לראות פורנו. זה לפחות דעתי.

אני גם ממליץ לך לראות מידע חשוב על ההתמכרות שלך לפורנו באתר המתורגם לעברית שמרכז מחקרים בנושא, כדאי לך לקבל קצת השכלה על הבעיה שלך ממחקרים מדעיים:
www.yourbrainonporn.com/iw/

שלום, אני robinhood, מומחה בטכנולוגיות סינונים של פורום שמור עיניך.
אני תמיד משתדל לשתף כל טיפת מידע שיש לי, אם אתה מעוניינים לקרוא:
איגוד כל המדריכים שלי בנושא סינון

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 2 שבועות, 2 ימים #142437

  • המשתוקק
  • רצף ניקיון נוכחי: 50 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • הודעות: 4090

מזדהה לגמרי עם תגובת רובינהוד.

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 1 שבוע, 4 ימים #142469

שלום. את האמת שאני מזדהה מאוד עם הסיפור - מפחיד כמה שהוא דומה לסיפור שלי היו דברים שלא היו אצלי - אבל הרבה מאוד ממה שאתה מספר מצד תהפוכות הנפש - אני מכיר וחוויתי (וההשלכות עד היום). בתקווה להחלמה שלימה, אוהב - חיל.

שיר שכתבתי פעם לפני 1 שבוע #142516

כואב לי. על כל מה שעשיתי, זה שורף לי...
כל מה שבניתי לא עוזר לי...
ויש את כל אלה שאצלם הכל שבור, שום דבר בחייהם אינו ברור, מה שתמיד נמצא זה רק הפיזור, ואין להם אפילו את יכולת הדיבור.. 
זה היה כמו קרב...
הוא הכיש אותי כמו עקרב...
וגם מאז ועד עכשיו...
יש שנאה עצמית וגם בחילה, איפה? היכן נמצאת המחילה? וממי בעלל צריך לבקש סליחה?
ואין מי שיקשיב בדעה צלולה, כל אחד נפשו מאוד מאופלה, אף כבר לא רואה את התקווה...
הכל נהייה רק חה חה חה, כל העולם הזה נדמה כמו בדיחה גדולה...
ועדיין לא מוצא שום פשר, לכן לא יוצר שום קשר, ואיך אפשר לבנות כאן גשר?
בציונים הכל 10
וכולם הולכים אחרי העדר
ומבפנים ישנו רק שבר
ועדיין יש ייאוש, כל דבר נראה כ"כ נדוש, כל מה שמעניין זה הריגוש...
ובפנים יש דבר כה גדוש, שכלל וכלל לא נקלט בחוש...

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 1 יום, 8 שעות #142563

עכשיו חזרתי הביתה אחרי 3 שבועות שלא הייתי. יש לי אינטרנט פרוץ בבית. מחפש חיזוקים עצות וכו'. תודה רבה אחים אהובים.

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 1 יום, 5 שעות #142565

  • המשתוקק
  • רצף ניקיון נוכחי: 50 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • הודעות: 4090

אח יקר ואהוב, העצה שעובדת לי במצב כזה, היא להיות מחובר לאתר הזה כל חצי שעה, שעה כשאתה בבית ולעדכן על מצבך.

בהצלחה רבה בעז"ה

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 1 יום, 4 שעות #142571

תודה רבבה אחי. היה לי "מעידה" ולא "נפילה"

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 1 יום, 3 שעות #142572

אז אמרתי לעצמי לפני שיצאתי- "זהו זה. הפעם יהיה אחרת. הפעם אני אתגבר. הפעם הזו תהיה הפעם שאנצח. כאן יתחיל מסלול ההיחלצות שלי מסלול הגבורה שלי."
כתבתי במחברת תוכנית. איך לא ליפול. איך להתגבר כמו גדול. אז כתבתי אותה. ישבתי וחשבתי וכתבתי. ואח"כ- יצאתי. עליתי על טרמפ. נסעתי הביתה. 3 שבועות לא הייתי בבית (אחרי בין הזמנים של חודש). 3 שבועות בישיבה. של שמחה. של אהבת החיים. 3 שבועות שהניסיונות הקשים שלי היו תיירות לא צנועות ברחוב. מה שנקרא- "ציפס קל". אז 3 שבועות. וזהו. חשבתי. התקדמתי. אני כבר לא באותו מקום שהייתי בו בבין הזמנים. עכשיו אני שונה. אז תכננתי וכתבתי:
" אני חוזר הביתה.
הכנה:
אסור לי לגעת בטלפון של אחי.
לא מתקרב לזה.
אם יש תאווה:
א.)- לצאת לטיול.
ב.)- שמור עיניך.
ג.)- דוד פרפקט (ערוץ יוטיוב נחמד).
ד.)- לשחק (במחשב).
ה.)- גיטרה.
היום אני לא אפול.
אלך לישון מוקדם.
"
אז הנה אני כאן. ב23:24 בלילה. לא הלכתי לישון מוקדם. לא היה סרטונים חדשים בדוד פרפקט. לא יצאתי לטיול. לא ניגנתי בגיטרה. שיחקתי קצת במחשב. הנה אני כאן באותה נקודה שהייתי בה כ"כ הרבה פעמים. מצד אחד- תאווה כ"כ גדולה שדורשת, צועקת, שאספק אותה. מצד שני- אני יודע בדיוק מזה. זוכר את הייאוש והדיכאון שאחרי. עכשיו אני נגעל מזה. עכשיו אני לא רוצה בזה. אני יודע שגם תוך כדי שאעשה את זה, תוך כדי ממש, אני ארצה לא לעשות אתזה. איך יכול להיות שיש בי שני רצונות כ"כ הפוכים, וכ"כ חזקים, וכ"כ עצמיים לי, באותו רגע?!איך?!
אין לי תשובה לזה. אין. אבל זו עובדה. ואני מודע לה. כ"כ הרבה פעמים הייתי כאן. כ"כ הרבה פעמים אמרתי לעצמי שאני צריך ללכת לישון והמשכתי להיות במחשב. "רק עוד קצת". כ"כ הרבה פעמים נכנסתי לדברים ש"הם לא כ"כ גרועים". בקטנה. כשמה שהסתתר מאחורי זה היה רצון שזה יעורר את התאווה עד לרמה שכבר לא אשלוט בה. שאפול לגמרי. כ"כ הרבה פעמים סיימתי עם המעשה השפל ואחריו- תדהמה פנימית.  תחושה שקשה לי להסביר אבל נראלי שאתם מכירים. כל מה שמהדהד לי בראש זה "איך?! איך שוב פעם הגעתי לזה?" "איך?" ושנייה אחר כך- "למה?! למה? למה? למה? למה? אני לא רוצה אתזה. אני שונא אתזה. אני שונא אתזה? אז למה אני עושה את זה כל פעם מחדש? למה? למה? למה? מה אני כלב?" "לא רוצה. לא. לא רוצה יותר. נמאס לי. אני לא רוצה אתזה".  "למה אני לא יכול לבטל את המעשה? למה אני לא יכול להחזיר את הגלגל לאחור ולתקן אתזה?" "אאוווווווווףףףףףףף". "אוף!" אין לי מה לעשות "אני חטאתי. אני. חטאתי. א.נ.י. ח.ט.א.ת.י אני חטאתי. שוב.". ואז יש ריפיון פנימי. פשוט ריפיון פנימי. הכל חלש. אין טעם לכלום. אין טעם בכלום. אין כח. אין למה. אין סיבה לעשות משהו. אין. הרי בסוף זה מה שאני. זה מי שאני. לשם אני חוזר. לשם חזרתי. לשם אחזור. אני אפס. לוזר. דפוק. שרוט. אין לי תקנה. אין. ושלא אעז לספר לעצמי שיש. ליתן לעצמי תקווה. חמלה אהבה. אסור לי לאהוב את עצמי. שהרי כבר ידוע ומפורסם- אני זבל. פשוט שקית של זבל. כי כל התקווה שאני משקר לעצמי היא שקר- שהרי כל פעם אני חוזר לזה. אף- פעם לא הצלחתי לעמוד בפני גל התאווה ולא ליפול כשהייתה לי אפשרות. אף פעם! במקסימום אני יכול להביא את עצמי למצב שאין לי אפשרות כי אין סמארטפון, מחשב, וכו'. אבל באמת להשתנות. באמת להפוך לגיבור. זה אני לא יכול. ז ה   א נ י   ל א   י כ ו ל. זה כבר בדוק ומנוסה. אז למה לנסות? למה? כבר אלפי פעמים הייתי כאן. מגיל 13 (לפחות). עכשיו אני כבר בן 21. 8 שנים. 8 שנים שאני לא מצליח לצאת מהזבל הזה. למה שעכשיו אצליח? אבל- אם אני באמת כ"כ זבל- למה זה מפריע לי? אם אני רע- למה יש לי בעיה עם זה? כ"כ הרבה פעמים הייתי בתחושות האלה. המחשבות האלה. כ"כ הרבה. הזדקנתי. נפשית. אני פשוט זקן. התחושה הכי חזקה שתמיד הייתה (אחרי כל התדהמה וההלם הפנימי) הייתה הרצון הכ"כ גדול להחזיר את המצב לאחור. לתקן. לשנות. ואח"כ באמת באו ההבטחות שזהו. אני סיימתי. אני לא חוזר לזה שוב. ואז עוד נפילה. ועוד רצון לא לעשות אתזה וחוזר חלילה. ואחרי כל נפילה שהייתה לי הייתי חש צריבה פנימית גדולה ורצון עצום, ענק, לחזור לנקודה שהייתי מול המחשב והתלבטתי. להיכנס או לא? הייתי תקוע בין שני הרצונות. לשם רציתי לחזור- ולבחור אחרת, לבחור טוב. והיום, עכשיו- אני באותו מצב בדיוק. עכשיו זה הרגע הזה שאני מול המחשב. שאני נזכר במחשבות וברגשות שצפות אחרי. ובמחשבות והרגשות שהיו לי לפני כמה שעות. ועכשיו הרגע שבו אני צריך להכריע. מוות? או חיים? טוב? או רע? ייאוש? או תקווה? שנאה עצמית? או חמלה? חלישות? או גבורה? ואני בוחר. כאן. עכשיו. חד וחלק- אני לא נופל היום. אני לא עובר אתזה שוב. אני לא רוצה אתזה שוב. אני מחמיץ, מפסיד את הסיפוק המדומה והתחושות הנחמדות. היום- קמתי. ולא נפלתי. "נפלה ולא תוסיף, קום בתולת ישראל". "סומך ה' לכל הנופלים, וזוקף לכל הכפופים". 
תודה רבה חברים. בזכות האתר הזה- היום, עכשיו, כתבתי את הפוסט הזה ולא נפלתי. אשמח מאוד לתגובות שלכם. גם אם אפילו תכתבו את הצרות שלכם ואקרא, ואזדהה. לילה טוב.

נערך לאחרונה: לפני 1 יום, 3 שעות על ידי רוצה להפסיק לתמיד. סיבה: אותיות לא נכונות בחלק מהמילים

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 18 שעות, 6 דקות #142575

  • המשתוקק
  • רצף ניקיון נוכחי: 50 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • הודעות: 4090

כל הכבוד!

תעדכן מה היה בסוף, דואג לך

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 14 שעות, 38 דקות #142580

בסוף היה לי הדרדרות איטית עד ששפכתי זרע ב4 בבוקר

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 10 שעות, 10 דקות #142590

מִבַּלְעֲדֵי מַחֲשֶׁבֶת הַתְּשׁוּבָה, מְנוּחָתָהּ וּבִטְחוֹנָהּ, לֹא יוּכַל הָאָדָם לִמְצֹא מָנוֹחַ, וְהַחַיִּים הָרוּחָנִים לֹא יוּכְלוּ לְהִתְפַּתֵּחַ בָּעוֹלָם. הַחוּשׁ הַמּוּסָרִי תּוֹבֵעַ מֵהָאָדָם אֶת הַצֶּדֶק וְהַטּוֹב, אֶת הַשְּׁלֵמוּת, וְהַשְּׁלֵמוּת הַמּוּסָרִית כַּמָּה רְחוֹקָה הִיא מֵהָאָדָם לְהַגְשִׁימָהּ בְּפֹעַל, וְכַמָּה כֹּחוֹ חַלָּשׁ לְכַוֵּן מַעֲשָׂיו אֶל הַטֹּהַר שֶׁל אִידֵאַל הַצֶּדֶק הַגָּמוּר, וְאֵיךְ יִשְׁאַף אֶל מַה שֶּׁאֵינֶנּוּ בִּיכָלְתּוֹ כְּלָל?!
לָזֹאת, הַתְּשׁוּבָה הִיא טִבְעִית לָאָדָם, וְהִיא מַשְׁלִימַתּוּ. אִם הָאָדָם עָלוּל תָּמִיד לְמִכְשׁוֹל, לִהְיוֹת פּוֹגֵם בַּצֶּדֶק וּבַמּוּסָר, אֵין זֶה פּוֹגֵם אֶת שְׁלֵמוּתוֹ, מֵאַחַר שֶׁעִקַּר יְסוֹד הַשְּׁלֵמוּת שֶׁלּוֹ הִיא הָעֲרִיגָה וְהַחֵפֶץ הַקָּבוּעַ אֶל הַשְּׁלֵמוּת. וְהַחֵפֶץ הַזֶּה הוּא הוּא יְסוֹד הַתְּשׁוּבָה, שֶׁהִיא מְנַצַּחַת תָּמִיד עַל דַּרְכּוֹ בַּחַיִּים וּמַשְׁלִימַתּוּ בֶּאֱמֶת.

סיפור ששמעתי מפיה הגר"ש אבינר שליט"א

לילד אחד היו מרביצים בבית-ספר. אז אמא שלו שלחה אותו לחוג קראטה. במשך 30 יום המאמן שלו אימן אותו. 3 אימונים ביום. מאמץ כביר. והילד הלך והשתפר. הלך ןהתחזק. אחרי 30 יום האמא אמרה שהיא רוצה לראות אם הוא התקדם. אז המאמן עשה לה מופע. הוא נלחם מול הילד. סבב ראשון- המאמן פירק את הילד מכות. הילד קם. סבב שני- המאמן פירק את הילד מכות. הילד קם. סבב שלישי- המאמן פירק את הילד מכות. הילד קם. סבב רביעי- המאמן פירק את הילד מכות. הילד קם. סבב חמישי- המאמן פירק את הילד מכות. הילד קם. כך במשך 50 סבבים. עד שהאמא אמרה למאמן שיפסיק כבר. "הוא לא למד כלום" היא אמרה "תראה איך הוא הפסיד. הוא לא התקדם". אמר לה המאמן "אני לומד כבר 40 שנה קראטה. נראה לך שב30 יום אימון הוא ינצח אותי?" "אלא" אמר המאמן "הוא המשיך לקום". "לא משנה כמה פעמים הוא נפל, הוא המשיך לקום. זה מה שלימדתי אותו, לקום".

רוצה לשתף אותכם. לפני 9 שעות, 14 דקות #142591

נשארתי עכשיו לבד בבית. היה לי כישלון שהתבטלתי מול המחשב. (במקום ללמוד). התעורר בי יצר להיכנס לאתר. מאותה תחושה שאם אני לבד אז אני לא מחוייב ל"פוזה" הזו שאני עושה מול אחרים ואני יכול סוף סוף לעשות מה שבאלי. אז אמרתי לעצמי- אבל אני לא רוצה בזה. ולכן אני לא אעשה אתזה. תודה רבה על היכולת להתגבר על הניסיון הזה ולא להיכנס.

  • עמוד:
  • 1
  • 2
זמן ליצירת דף: 0.70 שניות

Are you sure?

כן