באחת התגובות האחרונות כתבתי שאני לא באמת מבין את הרצון שמושך אותי קדימה. מאיפה מגיע הרצון הזה ולמה לעיתים הוא נעלם? כעקרון, הגישה שלי היא על רציונאלית ואני מוצא הדים לגישה הזו אצל חברים אחרים שכותבים כאן.
לצד זה אני גם בן אדם ראציונלי ומחפש להבין. גם לגישה הזו אני מוצא הדים בדברי החברים.
סופ"ש האחרון היה יותר מאתגר. בשבת, כשהכאב היה יותר מורגש, פתחתי את אורות התשובה של הרב קוק וחיפשתי פסקה להזדהות. נזכרתי בפסקאות הבאות:
"הַמַּכְאוֹב, שֶׁמַּרְגִּישִׁים בְּרַעְיוֹן הַתְּשׁוּבָה, בְּרֵאשִׁית זְרִיחָתוֹ, הוּא בָּא מִפְּנֵי הַנִּתּוּקִים שֶׁחֶלְקֵי הַנֶּפֶשׁ הָרָעִים, שֶׁאֵין לָהֶם תַּקָּנָה כָּל זְמַן שֶׁהֵם מְחֻבָּרִים בַּחֲטִיבָה אַחַת בָּאוֹרְגָּנִיּוּת הַנַּפְשִׁית, מְקַלְקְלִים אֶת כָּל הַנֶּפֶשׁ וּפוֹגְמִים אוֹתָהּ, וְעַל יְדֵי הַתְּשׁוּבָה הֵם הוֹלְכִים וְנִתָּקִים וְנֶעֱקָרִים, מֵעַצְמִיּוּת הַנֶּפֶשׁ הַיְסוֹדִית בְּעִקָּרָהּ. וְכָל נִתּוּק מֵבִיא כְּאֵב, כַּכְּאֵב שֶׁל עֲקִירַת אֵבָרִים הַמְקֻלְקָלִים וּכְרִיתָתָם מִטַּעַם הָרְפוּאָה. וְאֵלּוּ הֵם הַיִּסּוּרִים הַיּוֹתֵר פְּנִימִיִּים, שֶׁעַל יָדָם וּבָהֶם הָאָדָם יוֹצֵא לְחֵרוּת מֵהָעַבְדוּת הַחֲשׁוּכָה שֶׁל חֲטָאָיו וּנְטִיּוֹתָיו הַשְּׁפָלוֹת וְתוֹצְאוֹתֵיהֶם הַמָּרוֹת"
"הַמַּכְאוֹבִים הַגְּדוֹלִים, הַתּוֹקְפִים אֶת הַנֶּפֶשׁ עַל יְדֵי רַעְיוֹן הַתְּשׁוּבָה... אֵין הַתֹּכֶן הַפְּנִימִי שֶׁלָּהֶם כִּי אִם יִסּוּרִים עַצְמִיִּים, שֶׁהַנְּשָׁמָה נִכְוֵית בָּהֶם מִפְּנֵי שֶׁהַחֵטְא מַכְאִיב אוֹתָהּ, שֶׁהוּא נֶגֶד כָּל תְּנָאֵי חַיֶּיהָ, וְאֵלֶּה הַיִּסּוּרִים בְּעַצְמָם הֵם מְמָרְקִים אוֹתָהּ. וְהָאָדָם הַמַּכִּיר בְּהַכָּרָה פְּנִימִית אֶת הָאוֹצָר הַטּוֹב, הַמֻּנָּח בְּתוֹכִיּוּתָם שֶׁל יִסּוּרִים אֵלּוּ, הוּא מְקַבֵּל אוֹתָם בְּאַהֲבָה גְּמוּרָה וְדַעְתּוֹ מִתְיַשֶּׁבֶת בָּהֶם, וּבָזֶה עוֹלֶה הוּא בְּמַעֲלוֹת רַבּוֹת, וְתַלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ, וְאָפְיוֹ הַפְּנִימִי מִשְׁתַּלֵּם, וְהָרְשָׁמִים שֶׁעָשׂוּ עָלָיו עֲווֹנוֹתָיו נִמְחָקִים, וְהֵם מִתְהַפְּכִים לְסִימָנִים טוֹבִים, שֶׁהוֹד נִשְׁמָתִי בּוֹלֵט מֵהֶם "
עם הדברים הללו של הרב קוק אני מזדהה. כשאני מכיר שלייסורים הללו יש משמעות, שהם לא מגיעים לחינם, שאיזה תיקון מתרחש בנפש שעה שהייסורים האלה מגיעים, יותר נוח לי להשלים איתם. לא רק שבאמצעות הייסורים יגיע משהו יותר טוב, אלא שהייסורים בעצמם הם משהו שאני יכול למצוא בו טוב.
עכשיו, שלא תבינו לא נכון, אני רחוק מלהרגיש את הדברים האלה כל הזמן. ספציפית בשבת האחרונה הם התיישבו על לבי. פעמים רבות אמנם הרגשתי, ועודני מרגיש, שלייסורים אין משמעות.
עוד נזכרתי בשבת בזמנים שהייתי ממש מזוכיסט ביחס לייסורים הללו. זמנים שבהם הייתי נקי תקופות יותר ארוכות. אני זוכר את עצמי אומר אז לסבל "ברוך הבא". "אתה מבין סבל, האופי שלי חלש ואתה באת עכשיו לתקן את האופי הדפוק שלי. כשאני סובל אותך ולא נשבר, משהו בתוכי מתחשל. מה שלא מחסלני - מחסנני".
ישנה אמרה המיוחסת לרבי מקוצק: "אדם צריך לדעת להוציא לעצמו אצבע משולשת". זה ביטוי די חריף, שגורם לי לתהות אם הרבי מקוצק באמת אמר את הדברים. אבל רוח הדברים, התביעה לדעת לנצח את עצמו, מתאימה לרוחו של הרבי. את הדברים האלה אני אומר לעצמי - קשה לך? כל הבאסה, תתמודד.
מי ייתן ותמיד ארגיש את הדברים האלה.
