אדיר,
תודה

הבוקר הבן שלי (בן 3) בכוונה הרביץ לתינוק + הרטיב במכנסיים בכוונה.

כעסתי. רציתי למצוא עונש שיכאיב לו. לנקום. 

שמח שתפסתי את עצמי ושלחתי הודעה: 

מתפלל לאלוקים לא לאבד פרופרציות. לטפל נכון, לזכור שגם הוא בן אהוב. לא לפעול מטינות ופחדים.



מה התגובה הנכונה כשהילד אומר: אבא, תבקש ממני סליחה, שאמרת שאני מסריח..

אסירות תודה על היכולת לשמוע אותו ולהבין, להודות שטעיתי שכעסתי ולבקש סליחה.

בטוח שלפחות אני מרגיש הרבה יותר טוב עכשיו.

לדעתי הוא הפנים את המסר גם בלי להמשיך לכעוס ולנקום בו (במסווה חינוכי). האמת שרוב הסיכויים שהכול התחיל מחוסר תשומת לב שלי אליו.

תודה על תוכנית שעוזרת לי לזהות מצבים, לשמור על שפיות ולהכניס החלמה בבית. 

תודה על השיתוף

אסיר תודה על שבת, במהלכה נאטמתי בשיחה עם אשתי. ניסיתי להראות לה רק כמה אני סובל והיא אשמה ומיאנתי להקשיב ולחוות את הצד שלה. שכחתי שלשמוע כאב שלה (גם אם בחווייה שלה הוא נגרם ממני) זה לא מוריד את ערכי. 

אסיר תודה שיכולתי במוצ"ש להתגבר, לשבור את הפוזה, ולשלוח הודעה מפייסת. 

אסירות תודה על שבת שהתחילה בלחץ ענק ביום שישי, וכשהתכניות השתבשו (התברר שאחרי כל ההכנות אין מניין מוקדם) לא לצאת מהעשתונות, להסתדר עם המציאות החדשה ולעשות אווירה נעימה. 

אסירות תודה שבכללי התחלתי לזהות כשאני מגיב לא נכון מול הילדים, לעצור ולקחת צעד אחורה לפני שאני מתחיל לכעוס. מפנים שכרגע אני לא מסוגל לחנך, שהמושג חינוך מחובר אצלי עם צידוק לכעס, פחד, נקמה והאשמה, ולכן כרגע אני צריך להרפות. עדיף אפס תגובה מתגובה גרועה. 

אסירות תודה שאוגוסט נגמר.. סוף סוף האינטנסיביות עם הילדים תרפה.. (טוב, יש עדיין כמה "ימי הסתגלות" בגן.. אבל רואים את האופק). 

ה' רועי לא אחסר, בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני.

תודה על השיתופים המדהימים. מלמד הרבה.

אסיר תודה לך על זה שאתה מראה איך להכניס את התכנית ליום יום.

אוהב.

פשוט שמח איתך!

לפעמים קורה שאני נזכר בזכרונות מפעם. כדי להילחם בהכחשה אני מבקש לכתוב אותם כאן, כדי להזכיר לעצמי כמה אני חולה וכמה סבל היה מנת חלקי. 

א. היום מנוהל סביב התאווה: תקופות של חישוב מתי חדר מחשב יהיה פתוח. הולך לערבית, כשבאמת מתכנן לשבת מול המחשב והפורנו,עושה חישוב: ערבית זה 20 דק', עוד 10 דק' חזרה הביתה, אז אני ארוץ ואגיע תוך 5,זה משאיר לי עוד 5 דק', ואיחור של עשר דק' - רבע שעה זה עוד סביר בתירוץ דחוק שהתעכבתי ודיברתי עם חבר. ההזוי זה שבדרך הביתה, כשהראש מפוצץ מפורנו - תוך כדי ריצה דקלמתי ערבית מקוטעת כדי "לצאת ידי חובה". מחלה. 

ב. ימים שלא הצלחתי לצאת מהבית לפני האוננות. כאילו ריקנות כזאת שהצריכה מילוי. ואם אוננות אחת לא הספיקה - לפעמים גם שתיים. ואז יכול לצאת, רק שלא נעים להיכנס לבית המדרש באמצע הבוקר. מה גם שלא התפללתי עדיין. ובכלל פחד ואי נעימות מהחברותא שסיננתי אותו כשהתקשר לבדוק איפה אני. אז נשאר בבית להמשך בריחה: אוכל, שינה, בידור. זה כבר ממש מוכיח לי התמכרות. אובדן שליטה על החיים וחוסר יכולת להתמודד עם כלום. 

ג. פעם אשתי קנתה ספר לנשים בשם "לדעת להיכנע". המסר הוא להפסיק לשלוט בבעל ולשחרר כלפיו (בניהול כספים, בתפעול הבית וכו'). קראתי אותו בשקיקה. כמה כיף לדעת שהבעייה היא בשני ולא בי.. התלהבתי שהמסרים הם כ"כ דומים ל12 הצעדים. אפילו היה שם פורמט לקבוצת תמיכה נשית. שכחתי שאני זה שצריך לעשות צעדים ולהיכנע.. 
כמובן שהפרקים הכי חשובים מבחינתי היו ההמלצה לאפשר יחסי מין.. ולא להבהל מפורנו של הבעל..
כמה קל לזרוק את המחלה שלי על מישהו אחר. היום אני זוכר שאני הוא החולה. יכול להיות שיהיה טוב לאשתי לאמץ עקרונות מסויימים, אבל זה לא התפקיד שלי ואין לי את הזכות להגיד לה משהו. אסירות תודה שהיא נשארת איתי ועוד מקבלת אותי, וזה כבר לא מובן מאחיו. תפקידי להתמקד בהחלמה שלי בלבד. 
עכשיו נזכר בשמחה שבספרות דילגתי על הפרק לנשים. אם אשתי תרצה - היא תקרא. לי אין שום צורך לשמוע שיעזור שהיא תקבל את התהליך שלי וכו'. זה רק יגרום לי לצפות ממנה ולהשליך עליה את ההתקדמות שלי  

עד כאן להיום..

שוחחתי עכשיו עם אשתי על מה שעובר עלינו. כמה סבל גרמתי לה מהמחלה! 

מעבר לתוצאות הישירות: תחושת הנבגדות וחוסר האמון, והמניפולציות כדי להשיג מין. 

היא הלכה לכ"כ הרבה טיפולים קשים, פולשניים פיזית ונפשית, כדי לפתור ולשפר את הזוגיות שלנו, כשכל הזמן הזה הבעיה היתה בי, והיא עבדה פול גז בניוטרל. ולמה שהיא תאמין שעכשיו זה יהיה אחרת?

התחושה שבמקום גבר יש ילד (אמנם היו הבלחות של גבר,אבל הדומיננטי היה הילד שבי). הקושי בזוגיות שטחית, חסרת עומק, ואני אז בכלל לא יכולתי להבין על מה היא מדברת ולמה היא מתכוונת. 

התפקיד שלי בהחלמת הבית כולל כרגע לבנות אמון (לא לשכנע שאפשר להאמין בי, אלא לעשות מעשים בוני אמון שיתנו את התקווה שזה אפשרי). 

להקשיב ממקום נקי, מכיל ושומע, מחובר לה'. בלי אגו,פגיעות, פחד וטינות. להיות מוכן לשמוע דברים קשים ולקבל. לכאוב יחד בלי ליפול מזה ובלי להתגונן ולברוח, או להטיח חזרה. 

לקבל את הקצב של אשתי שעדיין באבל על מה שהיה ומה שלא הייתי. נכון שאני כבר קיבלתי את המצב והשלמתי איתו. זה בסדר שהיא עדיין לא. 

לשפר את ההחלמה שלי כלפי הבית. 

זה מה שביכולתי לעשות. 

ראש השנה. 

לקראת סוף היום הראשון קלטתי שלא נעים לי. שהוצאתי הרבה ביקורת, נצחנות וויכוחים בשולחן החג (אצל ההורים). 

אסירות תודה שפתחתי את זה מול אשתי הנבונה, והבנתי שמה שקורה זה שאני ב"אגוריאה" (שלשול אגו..). 
אני להוט להראות לכולם שאני בדרך אחרת, במקום רוחני ועמוק יותר. וזה בא דרך ביקורת ועין רעה. 

במבט עמוק יותר הבנתי שזה התחיל כבר מתחילת החג, בתפילות בבית הכנסת. כולם מתפללים , ואני מרגיש יותר חכם מכולם. אני מבין שאלוקים לא קטנוני ולא מחפש אותך, אלא אוהב וקרוב. והם (כל הקהל מסביב..) הקטנים, מתעסקים בסחר-מכר.. 

ואני מבין את העומק של התפילה, ובחוכמולגיה מצליח להלביש עליה את כל הרגשות מהתכנית. 

אז נכון, אין ספק שאני צריך להתפלל אחרת, כי אני כיום במקום אחר לגמרי מלפני שנה. אבל העיקר זה להיות בענווה. 

לזכור שלכל אחד הדרך שלו לאלוקים. שאלוקים כ"כ גדול, הוא גדול אפילו מהתכנית. אפילו שאני לא מצליח להבין את זה (משפט מדהים מהספונסר היקר שלי). 

אני יכול פשוט להתפלל. מותר לי לבקש ולהתפלל בצורה פשוטה, כמו כולם, גם מחוץ לתכנית. 

והעיקר להכניס את אלוקים איתי בכל צעד ושעל. לחשוב לפני כל משפט מה התכלית שלו: להראות כמה אני חכם וגאון, או להוסיף טוב?

עם התובנה הזאת  היום השני נראה אחרת לגמרי. יצאתי לתפילה בענווה גדולה. זוכר שאני חסר אונים לגמרי. גם כשנדמה לי שאני בתכנית - אני יכול ליפול מתוכה לאגו ולמחלה. אני חייב להתמקד. הגעתי בראש מושפל, כנוע, להתפלל. פשוט להתפלל תפילת חג. לא להראות לאלוקים כמה אני חכם ומבין, אלא להגיד לו כמה אני צריך אותו, וכמה אני מודה לו, ולבקש כמו כל יהודי, בלי כוונות מתחכמות: תן כבוד לעמך, תהילה ליראיך. 

חזרתי הביתה. בסעודה לפני כן אבא שלי אמר חידוש על התפילה , והתווכחתי איתו שזה לא מסתדר בפיסוק. (אבל הרעיון יפה). באתי לפני נטילת ידיים ואמרתי לו תודה על החידוש,שחשבתי עליו בתפילה. כניעה משחררת. בשביל מה אני חייב להראות שאני חכם יותר? אני יכול לקבל בענווה (גם אם זה לא מסתדר בפיסוק..). 

אמרתי תודה על האוכל הריחני, כשעשו סבב על מה כל אחד מכוון בשהחיינו, איזה דבר גדול קרה לו בשנה האחרונה, ידעתי בלב על מה אני מודה, אבל לא ניסיתי להראות כמה השתניתי וחכמתי.. רק אמרתי על שהתחלתי לעבוד.. 

אוהבים. 
מזדהה בהרבה מאוד דברים
תודה על השיתוף.

תודה!

דברים טבעיים שקרו היום: 

* חלמתי שאני עם אשתי בזמני איסור, וכשהתעוררתי חשבתי שהאמת שזה כן אופציה מבחינתי...
* רציתי מאוד לאונן. 
* הייתי בבריחה, מרוכז מאוד בפלאפון היום. 
* כעסתי. קצת על אשתי, קצת על הילדים. 

דברים הזויים שקרו לי היום: 

* נשארתי נקי!!! 
* לא חיפשתי פורנו ואפילו לא פרופילי נשים בוואטסאפ. 
* שמרתי עיניים. 
* לא הרבצתי לילדים. 
* הכנסתי את הסכך למקום. 
* חיבקתי ילד (אחרי שעת שינה!) ושוחחתי איתו בנעימות. 
* מסרתי את התחושות שלי הלאה בכנות. 

כל זה לא טבעי ולא נורמלי למכור כמוני. מלווה אותי מסר מחבר מארה"ב ששמעתי, עם הקול המצחיק שלו צועק על חבר:

אתה צריך כל היום להגיד תודה! תודה! תודה אלוקים!

איזה נס שאני נקי היום! בשביל מכור כמוך, כן אני יודע מה עשית, נס שאתה נקי היום! תחגוג כל היום!