צריך לנסוע,
ככה ה' מצווה אותנו,

הים עוד לא נקרע,
המצרים עוד לא מתו,
לא רואים את ההצלה בעיינים עדיין,
רואים בקושי את הסנטימטר הקרוב בערפל הזה,

אבל כלום לא יזוז עד שאנחנו נתחיל לזוז.

אל עבר מה?
אל עבר הים על כל גליו, ומשבריו.

ונאמין,
נאמין שהוא יתברך לא בא איתנו בטרוניה,
הוא לא מצפה מאיתנו להפוך את הים ליבשה,
הוא רק רוצה דבר 'קטן',
שנזוז.

בלי לחשוב, בלי להתלבט, בלי לחשוש,
לזרוק את ההגיון שממסמר אותנו למקום בפחד איום,
ולזוז קדימה.

למה?
אולי כי הוא רוצה ש'נקנה' את ההצלה של עצמנו?
אולי הוא כל כך אוהב אותנו, שהוא רוצה שנחוש שאנחנו עזרנו לעצמנו?
למרות שגם אנחנו יודעים, שבלעדיו כלום לא יקרה,
אולי זאת הסיבה של אבא שלנו.

בכל מקרה נשאר לי לעשות 'רק' דבר אחד,
להמשיך לזוז.

הגאולה שלי כבר פה,
אבל חסר את הצעד ההכרחי בשביל שתצא מהכח לפועל,
התזוזה שלי קדימה.
כל הזמן.
שאזכה.
אמן.