(כתבה על הרב זאב קרוב, שקצת משיקה לנושאים הנידונים כאן)ימים לא פשוטים עוברים על הרב זאב קרוב (57), לאחר שאובחנה בגופו מחלת הסרטן והעתיד לוט בערפל.
בשבוע שעבר עבר סדרת הקרנות במשך חמישה ימים. כשנכנס לחדר הטיפולים קיבע הצוות הרפואי את ראשו למיטה והתכונן לקראת ביצוע ההקרנות. "הטיפול הוא לא בהרדמה ויש חשיבות גדולה לדיוק מקסימלי באלפית המילימטר, לכן קשרו אותי טוב טוב בלי אפשרות לזוז. כדי להעביר את הטיפול באווירה נעימה הציעו להשמיע לי מוזיקה ברקע, כמובן שהסכמתי", משחזר הרב קרוב.
תוך כדי יציאת הצוות מהחדר, שמע הרב את הרופא אומר לאחות: "שימי לו אברהם פריד. הם אוהבים אותו". האחות, שלא מכירה את הרפרטואר של הזמר החסידי, לחצה על כפתור הפליי והמוזיקה החלה להתנגן בחדר.
"ריבון העולמים, ידעתי כי הנני בידך כחומר ביד היוצר", שר פריד את מילותיו של ר' מאיר הלוי מאפטא זצ"ל, "ואם גם אתאמץ בעצות ותחבולות, וכל יושבי תבל יעמדו לימיני להושיעני ולתמוך נפשי - מבלעדי עוזך ועזרתך אין עזרה וישועה". לאורך 50 דקות ארוכות שכב הרב קרוב כבול למיטת הטיפולים, מאזין למילות השיר המהדהדות בעוצמתן.
"אני שוכב בחדר החשוך, והמילים פוגעות ישר למציאות שלי. ואני חושב 'הנני בידך', ריבונו של עולם, עכשיו אני בידיים שלך", מתאר הרב קרוב את הרגעים ההם וקולו רועד. "החיים שלי מופקדים בידך. אני תלוי אך ורק בך. זה היה רגע עוצמתי של רק אני והוא".
"הבנתי שזהו, אני חולה"
"המוות מעולם לא הפחיד אותי. אני לא עסוק בו אלא בהקשר של חיים. אנחנו לא מדחיקים את המחשבות על המוות, אלא שהמפגש שלנו עם המוות פותח צוהר לעוד הבנה במושג החיים. בהחלט אני יודע שכל אחד מסיים את תפקידו בעולם הזה ועובר הלאה. כל אחד והזמן שלו. ברור לי כי המוות אינו סוף פסוק" (מתוך יומנו האישי של הרב קרוב).
לפני כשנה וחצי החל הרב קרוב לרזות באופן קיצוני ולסבול מאנמיה לא מוסברת. הוא עבר סדרת בדיקות רפואיות בניסיון לאתר את הגורם לרזון ולחולשה, אך זמן ארוך ויקר עבר עד לאבחון הכואב - גידול סרטני מזן אלים בכליה, עם גרורות בריאות. "ירדתי 25 קילו. זה היה ניכר, משהו שאי אפשר להתעלם ממנו. כולם שאלו אותי אם אני עושה דיאטה. בסוף נשלחתי לעשות בדיקת C.T ואיש הרנטגן שהביט בתצלום לא יכול היה להתאפק ושאל שאלה לכאורה תמימה: 'תגיד, צד שמאל לא כואב לך?'. הוא הבטיח לי שידאג שהרופאה תראה את הבדיקה תוך כמה שעות. אז הבנתי שזהו, אני חולה".
עם המכתב של הרופאה המפענחת, נסע ישירות לרב אלימלך פירר להתייעצות דחופה. "אחד הילדים שאל אותי 'אבא, אתה ידעת קודם, נכון?' והתשובה היא שככל הנראה היו לי תחושות בטן. אפשר לומר שזה לא נפל עליי בבום. משם התגלגלתי לרופא מדהים ומיוחד במינו, ד"ר אלי רוזנבאום, אונקולוג ירא שמיים מבית החולים בילינסון".
בשלב ראשון הוכנס בבהילות לחדר הניתוח להוצאת הכליה. מכיוון שהיה צורך דחוף לטפל בגרורות והסרטן מהסוג הזה לא מגיב לטיפול כימותרפי ולטיפול אחר, הוחלט לנסות להכניסו לטיפול מחקרי שהחל באותם ימים בארצות הברית. "אובחנתי כלוקה בסרטן לא סימפטי, שבדרך כלל שולח גרורות לריאות ולמוח. ד"ר רוזנבאום המליץ לי להיכנס למחקר עולמי".
כשהתבשרת שחלית, מה הרגשת?
"זה לא קל, זה אפילו קשה מאוד", משתף הרב קרוב. "אתה צריך לעשות בבת אחת סוויץ' בחיים שלך, הכול משנה מיקוד. אבל אני יכול לומר שעולמי לא נפל עליי. לא נפל מצד האמונה, שמה שצריך לקרות יקרה, ולא נפל עליי גם מצד זה שעם הניסיון הלא קטן שצברתי בחיים, למדתי שגם דברים שנראים כלפי חוץ הכי גרועים בעולם מסוגלים להשתנות לטובה. ברור שהעולם האמוני והמחשבתי שלי התחיל לעבוד שעות נוספות. עשיתי חשבון נפש עם עצמי איך אני מתייחס מהיום ואילך לחיים, מה אני צריך לעשות, מה זה אומר לגביי".
הרב קרוב משתתק לרגע ומיד מוסיף: "חכמים אומרים שצריך אדם לשוב יום אחד לפי מיתתו, אבל אנחנו לא באמת חיים ככה. האם אנחנו בכלל מסוגלים לחשוב על החיים בצורה חיובית ונכונה יחד עם הידיעה על המוות שמתקרב? האדם רוצה לחיות רגיל, להרחיק מעצמו מחשבות קשות.
"יש אפילו תפיסה שמחשבה על המוות והקץ משתקת את החיים. אני חושב בדיוק ההפך", מסביר הרב קרוב, "אני מאמין שההכרה והידיעה שאתה זמני בעולם הזה, היא דווקא מחייה ומעניקה הרבה עוצמות לחיים. האדם צריך להתייחס בכבוד וברצינות לכל רגע בחיים שלו, לכל יום שהוא חי, להודות על כל נשימה, ובסופו של דבר זה משדרג לו את החיים".
את שבעת ילדיו שיתף מיד בהתחלה בדבר מחלתו. "הסברנו להם את המצב. הם הגיבו כמו שילדים מגיבים, בדאגה גדולה. הם מאוד מחבקים ומעודדים. אני קיבלתי על עצמי להתייחס באופן הכי טבעי שאפשר למחלה. אני לא מסתיר, זה מה שהקב"ה הביא לי וזה חלק מהחיים. ברגע שאתה עושה שו-שו ועסוק בלהסתיר כל הזמן, זה רק מעצים את ההתמודדות ומעוות את המציאות.
"זה לא אומר שההתמודדות לא קשה לנו, זה אפילו מטלטל, אבל יש לנו שיחות עמוקות עם הילדים ואנחנו מדברים פתוח. לאמת יש את העוצמות הכי גדולות. אני רואה לפעמים היסוס אצל שכנים וחברים האם לגשת או לא ומה לומר, אבל אני מצדי מסביר להם בפשטות מה קורה איתי ומה הטיפול. זה מפוגג את המבוכה, הופך את האוויר לנקי יותר ומאפשר פניות להתמודדות עצמה".
"הקב"ה פשוט פינק אותי"
לאורך כשנה קיבל הרב קרוב את הטיפול הניסיוני, שלמרבה השמחה הראה סימנים מעודדים של נסיגת המחלה. "הייתי מגיע אחת לשבועיים ומקבל באינפוזיה חומר שעובד על התאים הסרטניים. התרופה המחקרית מאפשרת לזהות את התאים הסרטניים ומסייעת למערכת החיסונית להתמודד מולם. כל טיפול כזה נאמד בעשרות אלפי שקלים, אבל זה עדיין מחקרי וזכיתי שהכניסו אותי למחקר".
אט אט נתן הטיפול את אותותיו, והגרורות שזוהו בריאות קטנו בצורה משמעותית. "עם הזמן עליתי במשקל, הגרורות החלו להיעלם כמעט לחלוטין וחזרתי לעצמי".
הייתה לך תחושה שהנה אתה על הגל והכול יהיה בסדר?
"אני כל הזמן על הגל וכל הזמן לא על הגל. אני מכיר את החיים. הרבה שיחות יש לי על הפְנים ועל החוץ במציאות. גם כשאתה נראה טוב אתה לא יודע מה מתחולל בפנים, וגם כשאתה נראה רע זה לא אומר מה מצבך. אני נמצא כל הזמן במצב יציב. שמחתי שזה מטופל ויש שיפור. בטח שהייתה שמחה, אבל אתה יודע שאתה לא יודע מה יילד יום. ההיאחזות בהווה היא הדבר הכי נכון וחכם. אנשים שאומרים 'יהיה טוב', מאיפה הם יודעים שיהיה טוב? רק ריבונו של עולם יודע. אם אתה לא מוצא טוב עכשיו, בהווה - לא יהיו לך כוחות להתמודד עם העתיד. תראה בכל מצב את הטוב, צריך להיאחז בו.
"היכולת לראות את הטוב בכל מציאות זו עבודה. אחת הבעיות של החברה המודרנית כיום היא חוסר התבוננות נכונה על העולם. הביקורתיות, חיפוש נקודות החולשה - זה מעכיר את החיים שלנו גם ברמה האישית וגם ברמה הלאומית. יש נטייה בסיסית לשים לב לבעיות, וחבל".
איך אתה במצבך יכול לראות את הטוב?
"איך אני יכול שלא לראות את הטוב?", הוא תמה. "אנשים אומרים לי באנחה 'תשמע, מה אתה עובר בשנים האחרונות', אבל אני כל כך לא שם. אני מרגיש את השפע, את הטוב שהקב"ה נתן לי. בעשרות השנים שאני חי לא חסר לי כלום, אוכל, ביגוד, הפרנסה שלי הייתה בדברים שאני אוהב, יש לי משפחה נפלאה. זה לא השתנה, אולי אפילו התעצם. נכון, אני חולה, יש לי קושי בריכוז, חולשה, כאבי ראש חזקים, אני לא מנותק. אבל כשאני מתבונן על יותר מחמישים השנים שאני חי - הקב"ה פינק אותי, פשוט פינק אותי בכל מישור ומישור בחיים שלי", הוא מדגיש.
"כשהבנתי שהמציאות שלי מתערערת חשבתי 'רגע, מה יש לך, מה עשית?' אתה פתאום קולט כמה הרבה יש. זה לא סותר את הרצון להמשיך לחיות, אבל איך אפשר להתלונן? קחי את היחס למדינה. בנינו בשישים שנה משהו מטורף בכל תחום. כן, יש הרבה בעיות וזה בוודאי לא מושלם, אבל להיות שקוע רק בבעיות ובקשיים, בעיניי זה מבט חולני.
"איך לא רואים את הטוב הגדול? אתה נוסע בכבישים מסועפים, תחומי המדע, הרפואה וההיי-טק מפותחים, עולם התורה שקם כאן הוא בגדר מהפכה של ממש. אי אפשר לא להרגיש את הטוב הענק שאנחנו נושמים בכל רגע ורגע".
וזה לא לעצום את העיניים ולהתעלם מהבעיות?
"זה לא אומר שצריך להתעלם מהחסר. יש לנו שאיפות, אנחנו רוצים שיהיה יותר טוב, להתקדם, זה בסדר גמור. השאלה איפה הלב, איפה עיקר המבט. גם אני בפן האישי חווה התמודדות לא פשוטה, אבל היא עטופה בכל כך הרבה טוב, בכל כך הרבה חסד של הקב"ה", הוא מתעקש להתבונן דווקא על חצי הכוס המלאה.
"אני לא מרגיש רגש של מרירות, להפך. בטבע של האדם יש נטייה לומר 'למה זה קרה דווקא לי', אבל אני משתדל להביט על זה מלמעלה. הקב"ה נתן לנו חיים - אנחנו לוקחים אותם כמובן מאליו, כל אחד ברמתו הוא. גם אני הייתי צריך לעשות הרבה יותר בכוחות שהקב"ה נתן לי ולא ניצלתי אותם מספיק".
זה לא מתסכל? אני מבררת, והוא משיב כי "אם יש לי תלונות הן מופנות רק אליי. הקב"ה ברא אותנו בני אדם לא שלמים, אנחנו בתהליכים וכן, יש לי חשבון נפש עם עצמי. כבר כמה חודשים בעקבות המחלה שאני מתייחס לחיים יותר בכבוד, מסוגל להעריך כל רגע ורגע".
"אפשרות לעלות ליגה בחיים"
"יש שקוראים לי אופטימי ללא תקנה. אני מרגיש ריאלי לחלוטין. קורא את המציאות באופן נכון. אמת היא ראייה כוללת ולא חלקית. אם נחסיר פרט אחד מהמציאות זו כבר אינה מציאות אלא המצאה של האדם" (מתוך יומנו האישי של הרב קרוב).
לאורך הטיפול המחקרי ניכר היה שיפור משמעותי במצב הרפואי. אבל אז, לפני כשלושה חודשים, החל הרב קרוב לסבול מכאבי ראש חזקים. "הרגשתי שאני לא מסוגל להתרכז בהכנת שיעורים. הפסקתי שיעורים באמצע כי לא הצלחתי להמשיך. בהתחלה הרופאים העריכו שמדובר בסינוסיטוס. לקחתי אנטיביוטיקה וזה לא עזר. הם לא לקחו בחשבון גרורות, כי בבדיקה האחרונה לא ראו בריאות את הגידול והרופאים היו מאוד אופטימיים". רק לאחר בדיקת C.T מוח התברר שהגרורות הגיעו לראשו.
איך מגיבים לבשורה כל כך קשה?
"מאותו שלב ברור לי שהחיים שלי נמצאים במצב שאי אפשר לדעת מה יהיה בעוד שעה. קרי, אתה יכול לסיים את חייך בעוד שעה ויכול גם בעוד עשרים שנה. מתוך הידיעה הזאת אתה גוזר איך אתה רוצה לנהל את החיים שלך מכאן והלאה. כשאדם מקבל בשורה כזאת, יכולים להיות שני מצבי תגובה: האחד הוא להוריד את הראש ולהיכנס לדיכאון עמוק, לשיתוק מוחלט. התגובה האחרת היא 'או קיי, אתה חי? תנצל כל רגע'. אני אמרתי לעצמי: 'יש קונה עולמו בשעה אחת', מעכשיו אני צריך לקנות כל שעה. כל שעה עומדת בפני עצמה ואתה צריך לחיות בה במלוא מובן המילה, למצות את החיים, ליצור ככל האפשר".
לא היו רגעים שנשברת? לא היה בכי?
"הבכי שלי היה יותר על הדאגה למשפחה שלי. להישבר לא יעזור לי. ברמה הכי פרגמטית, תישבר ואז? לאן זה יקדם אותך?", הוא שואל. "עוצמות החיים של האדם נמדדות באיכות ולא בכמות. יש בקצב החיים שלנו משהו לא בריא, משהו חונק. האדם כל הזמן רץ לעשות את זה ואת זה. כמה פניות יש לו לעסוק בעולם העצמי הפנימי? לא בחרתי בזה, אבל הקב"ה זימן לי אפשרות לעלות ליגה בחיים.
"אני מרוכז בעכשיו, לא במרוץ של החיים ובמה אני אספיק בעוד חודשיים או בעוד שנתיים. אני רוצה להיות עוד חודש ועוד שנתיים, יש לי תפילות, אבל אני מרגיש יותר משוחרר לעשות את כל מה שאני רוצה עכשיו. ככה קונים עולם בשעה. לנסות להספיק מה שאנשים לא עושים בחיים שלמים. וזה עדיין תחת הכותרת של הידיעה שאני לא יודע מה יהיה מחר", הוא מציין בכנות.
אתה פוחד?
"אני לא פוחד. אני יהודי פשוט. חינכו אותי שהמוות הוא התגברות החיים ושהוא חלק מהחיים. יש חששות מייסורים וממה שצפוי, אבל מהמוות לא. אני סומך על ריבונו של עולם יותר משאני סומך על עצמי. אין לי שום פקפוק שמה שקורה זה מה שצריך לקרות. ברור שיש לי כל מיני רצונות, אני רוצה להמשיך לחיות, אני רוצה להמשיך ללמד, אני רוצה ללוות את הילדים שלי ואת הנכדים לנצח, עד אין קץ. זה ברור לחלוטין. יש לי שאיפות וברור לי שלא אוכל למלא את כולן, אז לפחות שאזכה למלא כמה שיותר".
ההתמודדות עם פציעתו הקשה של בנך אהרן, שנפצע אנושות במבצע 'עופרת יצוקה' יום לאחר חתונתו, מסייעת לך כעת?
"קודם כול, לקחתי משם את הלימוד להסתכל נכוחה על המציאות. ההכרה שהרפואה עם כל מעלתה ועם כל זה שאנחנו זקוקים לה - לא יודעת הרבה והיא מאוד מוגבלת. צריך בהחלט להקשיב לרופאים, ויחד עם זאת לקחת הכול בעירבון מוגבל. אני משתדל, עושה את הטיפול הכי טוב שקיים. מה יהיו הפירות של הטיפול? ימים יגידו".
תחום נוסף בתפיסה שהתחדד אצלו הוא "החיפוש אחרי פתרונות קסם. כשאנשים נמצאים במציאות קשה הם מתפתים להרבה הצעות רוחניות, ללכת למקובלים, למטפלים, למופתים כאלו ואחרים. לחז"ל הייתה עמדה מאוד ברורה בעניין, שהתפילה הכי מעולה במצבים כאלה היא של החולה עצמו. זה הוא וריבונו של עולם. זה התחדד לי עם אהרן. אדם צריך להבין שאם הקב"ה הביא ייסורים לאדם, הוא רוצה שהאדם יתקרב אליו יותר ויתגדל יותר".
אין בך טרוניה על המכה הנוספת שניחתה עליך?
"אני מאמין שהשאלות והתהיות האלה לא מקדמות את האדם לשום מקום. 'למה זה קרה דווקא לי?', 'למה זה מגיע לי?'. אנחנו אנשים בוגרים והאדם צריך לדעת לסנן לעצמו. למה זה קרה לך? בגלל שאתה צדיק? בגלל שאתה רשע? בגלל שאתה בינוני? זה מתיש וזה מיותר כי לעולם לא תקבל לכך תשובה אמיתית".
"אני נוסע עם נהג מונית. הוא מספר שהיה על גג העולם, או אז הוא קיבל מכה כלכלית קשה ונותר ללא כלום. אמרתי לו: 'הקב"ה אוהב אותך. הוא נתן לך מכה, סימן שהוא אוהב אותך'" (מתוך יומנו האישי של הרב קרוב).
מאז גילוי המחלה לפני שנה וחצי, תיעד הרב קרוב את תלאותיו ומחשבותיו ביומן אישי. כתיבה קולחת מלב רוטט. "ביום שאותו איש רנטגן הודיע שיש לי גידול, עוד כשהייתי ברכב החלטתי שאני כותב. עוד לא ידעתי מה המשמעות של המחלה ולאן אני הולך עם זה, אבל הרגשתי שזה נכון לי לכתוב. למי זה מיועד? עדיין לא החלטתי. אני מזגזג בעניין הזה. אולי לעצמי, אולי למשפחה הגרעינית שלי ואולי לעם ישראל".
בליל הסדר הקרוב יישבו סביב שולחן הסדר בבית משפחת קרוב גם משפחות שלושה מילדיו. "יהיה שמח, מה השאלה?" הוא מבהיר. "אני מרגיש שאני נכנס לפסח הרבה יותר משוחרר, פחות כבול למציאות הממשית-חיצונית. מציאות החיים שלי מובילה אותי למצב שאני עסוק הרבה יותר במהות, במידה מסוימת בלי הכבלים של המציאות. דפוסי החשיבה שלנו בעידן המודרני מחוברים לסד חיצוני של כאן ועכשיו.
"מבחינתי, זו יציאה מעבדות לחירות. אני לא חי במחשבה ובתוכניות לעשרים שנה וזה משחרר את הנפש. במצב שלי הורדתי רגל מהגז, מיתנתי את קצב החיים החיצוני וזה מאפשר לי חופש לעולם המחשבות שלי. אין לי ספק שהשנה אני מגיע אחרת לפסח".
