חסד שבחסד, אהבה שבאהבה. זו הנקודה הראשונה בעבודת ספירת העומר. זוהי הנקודה הראשונה בגילוי האלוקי, וזו הנקודה הראשונה בצלם האלוקים שבנו, שבהם אנו אמורים לעסוק בימים אלה.
***
אלוקים = אוהב. קודם כל, זה מה שהוא. טוב שברצונו להיטיב. חסיד שברצונו לגמול חסד. טוב וחסד פשוט, טהור, נקי מכל סיג. כך זה בשורש הגילוי שלו. כך זה נראה לפני כל הסיבוכים והסיבובים, המהלכים והמורכבויות.
מרוב תיאורים מפורטים של הגיהינום המצפה לי (חלקם קראתי בספרים וחלקם היה פרי הדמיון המפותח שלי), ומרוב חוויות מפורטות של גיהינום שהייתי בתוכו בפועל כאן בעולם הזה, שכחתי בשביל מה הגעתי לעולם, בשביל מה הוא ברא אותי. טוב, לא בדיוק שכחתי, אבל זה התחיל להיראות לי לא הגיוני, לא מעשי.
החבטות החוזרות ונשנות אל קרקע המציאות הובילו אותי למחשבה שהגעתי בשביל מטרה שהינה אפשרית רק בתיאוריה, בכתב רק "על הנייר", כשלמעשה, בתכל'ס, הועמדתי במצב בלתי אפשרי, וזה כבר היה כתוב בדם, יזע ודמעות. כאילו יש איזה שהוא "באג" וקצר בין התכנית האלוקית העליונה, לבין היכולת להגשים אותה במציאות.
ההתמקדות בנקודה היומית מעוררת אותי לזכור, שגם במצבים המורכבים בחיים שלי, גם כש"הָיָה ה' כְּאוֹיֵב" (איכה ב,ה), זה רק כְּ. זו רק מסכה, שנצרכת כדי להופיע את אהבתו וטובו, גם אם אני לא מבין למה זה נצרך.
בעצם, ה"באג" והקצר המדוברים נוצרו גם ואולי בעיקר כתוצאה מהתחושה שלי שאני צריך להבין הכל, שהכל צריך להסתדר לי, שאת המסקנות הסופיות תמיד עליי להסיק בעצמי, ואין לדיין מומחה כמוני אלא מה שעיניו רואות.
***
צלם אלוקים אוהב. קודם כל, זה מה שאני. טוב שברצונו להיטיב. חסיד שברצונו לגמול חסד. טוב וחסד פשוט, טהור, נקי מכל סיג. כך זה בשורש הגילוי שלי. כך זה נראה לפני כל הסיבוכים והסיבובים, המהלכים והמורכבויות.
מרוב מפגשים עם הקלקולים שבי, קצת שכחתי שבאמת יש בי נקודה טהורה כזו. לא, היא לא שלי. היא מתנה שהוא נתן לי. אמנם, אם חפץ חיים אנכי, עליי להצמיח ולהפרות את שורש החיים שלי, את האהבה שבאהבה. עליי לתרגל יום יום את פעולות האהבה, את היציאה מהריכוז העצמי, שהינו היפך האהבה, שהינו היפך שורש החיים, שהינו שורש המוות.
עוד לפני כל הסיבוכים, עוד לפני דאגה ראויה לעצמי, עוד לפני הצבת גבולות בריאים לאשה ולילדים, זה צריך להיות השורש שמתוכו הכל צומח. האהבה והנתינה, היא שורש הקיום הבריא שלי, וכל הוויית הקיום החולה שלי, הקיום של הריכוז העצמי, מתקוממת כנגדו, כאדם הנלחם על חייו. כל הרמ"ח ושס"ה החולים מוחים בכל תוקף.
ככל שיותר חלקים מהקיום החולה והמזויף שלי ימותו, כך יתגלו יותר חלקים של הקיום הבריא והאמיתי שלי, והכל בחסד אלוקים הגדול והאוהב.
