מן התורה, מספיק שהאדם יבטל בלבו את החמץ שברשותו, ויחשיב אותו הפקר כעפר הארץ. אך חכמים בחכמתם גזרו, שיש לבדוק ולחפש אחר החמץ ולהוציאו מן הבית, מחשש שהאדם יבוא לאכול את עוגת הקצפת המגרה שהשאיר במקרר (תגידו, באמת יש עוגת קצפת כזאת? אני בכל אופן טרם פגשתי בה...), או כל חמץ אחר שנשאר בביתו.

במובן מסוים, חכמים הרחיבו את המצווה המקורית. כאשר אדם מחליט לוותר על החמץ שברשותו, אך אינו מוציא אותו מן הבית בפועל – חסר משהו בוויתור שלו, והוא עושה רושם שאינו וויתור אמיתי, רציני וכנה במידה מספקת. הבדיקה אחר החמץ והוצאתו בפועל מן הבית, היא פועל יוצא ודי מתבקש מביטול בלב ונפש. צריך ואף הכרחי, אמנם, לבטל בלב את החמץ, אבל זה לא מספיק. אי אפשר רק לבטל ואחר כך להתבטל...

היסוד הנלמד מכאן הוא חשוב מאוד: לא די במחשבות יפות, ואפילו לא בדיבורים יפים. בכדי שמשהו יהיה רציני, בר תוקף ובר קיימא – יש צורך במעשים, בפעולות.

היסוד הזה חשוב במיוחד בעבודתנו הרוחנית בתכנית 12 הצעדים. פעמים רבות יש נטייה, במיוחד לאנשים כמוני, להתחבר ל"רוח הצעדים", לכתוב רעיונות יפים בפורום, להדריך את הספונסיים (=מודרכים), ולהזניח את פעולות המסגרת היומיומיות (קריאה, כתיבה, טלפונים לחברים וכדו'). ואם לא את פעולות המסגרת, אז את פעולות התוך, הלב והעיקר – את הצעדים.

קיימת אצלי איזו שהיא תחושה, ש"אני מחובר לרעיון, ויש לי הרבה נכונות. אני מאוד רוצה להתקדם, זה רק לא מתממש בפועל". "חברים אחרים נופלים כי הם לא מספיק מחוברים, אבל אני מאוד מחובר".

אז זהו, שלא. הניסיון של חברים רבים מראה, שמי שאינו מתמיד באימוץ הצעדים כדרך חיים יומיומית בפועל ובמעשה, לא מחזיק מעמד. מתי שהוא מגיע הגל הגדול שמהמם וסוחף ומנפץ חזרה אל סלעי המחלה. ואם אהיה כנה עם עצמי, כבר חוויתי כמה טלטלות רגשיות קשות בדרך, ש"לולי ה' שהיה לנו... אזי המים שטפונו".

"אני מאמין בצעדים. מה לא בסדר? למה זה לא עובד בשבילי?... הצעדים לא יעבדו בשבילי אלא אם כן אני מבצע אותם!" (הספר הלבן, עמ' 72). "לא משנה עד כמה הוסברו הצעדים בצורה מצויינת, עד כמה הובנו או עד כמה מאמינים בהם. אין לצעדים כל משמעות אלא אם כן הם מעובדים לתוך החשיבה והחיים שלנו. הצעדים לא עובדים, אלא אם כן אנו מבצעים אותם" (שם, עמ' 77).

כפי שביטול אמיתי של החמץ מגיע רק מתוך מעשה נמרץ, כך גם הוויתור האמיתי על התאווה מגיע רק מתוך "דרך פעולה נמרצת" (הספר הגדול, עמ' 55).

תודה על 'ההפצצה'.. טהרני היקר,
אהבתי מאד,
את הצפרדע עם הנר שקפצה לתוך העוגת קצפת במקרר 

זה מתסכל אותי, כל פעם מחדש,
מה לא מספיק שאני רוצה להחלים? אבל אני באמת באמת רוצה!
אז כנראה שלא,
משום מה כשרציתי תאווה, זה לא נשאר בשלב הרצון בדר"כ...
כנראה שזו תשובת (התכוונתי 'החלמת'..) המשקל.

מזכיר לעצמי שוב,
בלי פעולות אין תוצאות.

יישר כוח על הפוסטים המחזקים.
יום טוב ומחובר לכולנו 
 

פנימה כתב on 19 אפר' 2016 08:40:

אהבתי מאוד!
יצא לך גם חרוז...