ליל בדיקת חמץ. מתכונן אני לבדוק ולחפש היטב בחורים ובסדקים. לשם כך עליי לאחוז בידי דווקא בנר. נר דקיק, בעל להבה אחת. נר דווקא, ולא אבוקה. "אין בודקין לאור האבוקה, אלא לאור הנר" (שו"ע או"ח תלג,א).
אך מדוע לא, בעצם? מדוע אסורה הבדיקה באבוקה?
למעשה, הסיבה היא טכנית ופשוטה עד מאוד. את האבוקה אינני יכול להכניס לחורים ולסדקים. היא פשוט גדולה מדי בשביל זה. מלבד זאת, החשש התמידי שמא הבית כולו יישרף, ילווה אותי לאורך הבדיקה כולה, ויסיח את דעתי ממנה (ע"פ משנה ברורה ס"ק ח').
***
כל ימיי ביקשתי לעשות את חשבון נפשי, לחפש היטב בחורים ובסדקים, אך לא יכולתי. זאת מחמת כי משום מה, הייתי משוכנע (למרות לימוד דברי ה"שולחן ערוך" ומקורות רבים נוספים), כי הבדיקה יפה לה שתתבצע דווקא באבוקה, שייקוב הדין את קרביי.
החשש שכל חור וסדק באישיותי ייבחנו באור אבוקה מסנוור שכזה, החשש שכל אישיותי תעלה באש הביקורת הנוקבת, המזקקת, כך שלא יישאר לי בית להיות בו – גרם לי להתכחש ולברוח. אמנם, אחזתי היטב באבוקה (לא הכרתי משהו אחר), אך לא באמת קירבתי אותה אל קירות ליבי. זה היה מפחיד מדי.
לעיתים מזומנות, קירבתי אותה, את האבוקה, קירבה יתירה אל תווי פניהם אנשים אחרים, ואוהו – הכרת פניהם ענתה בם. ביקשתים, אף מצאתים, מלאים מיני מחמצת ושאור, מזן אל זן. ואף כי חמץ בכל שהוא אינו בטל, חמצי שלי בטל ומבוטל היה לעומת החמץ אשר מצאתי בם (שמא חמץ דידי היה נחשב אצלי אף פחות מכל שהוא).
***
החילותי לצעוד בתכנית שנים עשר הצעדים, חלפתי על פני הצעד הראשון, והגעתי אל הצעד השני, ובו נתבקשתי לברר את הקשר שלי עם היושב במרומים.
אז גיליתי, כי תפיסתי במשך שנים ארוכות, אותי, אותו ואת דרישותיו ממני – הייתה מוטעית. הוא כלל אינו מחפש אותי באבוקות, אלא בנרות (צפניה א,יב). הוא מעדיף את הנר שאורו חלש, שהפגמים אינם נראים בו במלוא כיעורם, אלא במלוא אנושיותם. הוא פשוט רוצה שאתקדם, כפי שגם אני בעצם הייתי רוצה. ובקצב סביר ואנושי, לא בקצב מכני ודורסני. (ואם אכן "סביביו נשערה מאוד" והוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה – אני אינני מאותם צדיקים. אך גאוותי היא שהשיאתני עד עתה וגם עתה לחשוב כן).
מתוך כך, נוצרה אצלי הנכונות "לפעול עם א-ל", להיות שליחו הנאמן לבדיקת החמץ שבתוכי - החמץ החוצץ ביני לבינו, ביני לבין אחרים וביני לבין עצמי. זה היה הצעד השלישי.
יצאתי לדרך, ולמן הצעד הרביעי והלאה, בודק אני בחורים ובסדקים שבי, בנחת, לאורו המלטף המנעים, והמרגיע של נר ה' נשמת אדם, לאור אהבתו הגדולה של מצית הניצוץ אחר מכת החושך. לאור להבה מעודדת ומאירה, ולא לאור שלהבת שורפת ומכלה. אודה ולא אכחש, לעיתים מזומנות, הבדיקה כואבת היא, ונוקבת עד תהום, אך אין היא מכלה, אלא מטהרת ומזקקת, משתלמת ומתגמלת.
ומעת אשר החלפתי את האבוקה בנר, גם פני הסובבים אותי נראות אחרת לאורו. טובות, אנושיות, טועות לעיתים (כמוני ואף פחות מכך). ואף גם טעויותיהם שלא מתוך רוע נובעות הן, אלא כמצה שהחמיצה, בעוד רבות מחברותיה נעשו היטב כדת וכדין, אם מחמת עייפות העובד או מחמת קושי אחר שלו.
כללו של דבר, הייתי צריך לצאת ממצרים כדי שאוכל לבדוק את החמץ. לצאת משעבוד לאורה מסנוורת מדי, לאורה המותאמת יותר לתנאי השטח. מאוּר של דמיון, לאורה של גאולה אמיתית.
