שלום חברה
הגיע לי מחשבה היום שרציתי לשתף.
אני לא מנוסה כוותיקים כאן, אבל הגיע לי מחשבה שניראה לי שווה הרבה בשבילי.
חשבתי לעצמי מה האחד הגורמים המרכזיים לנפילות שלי?
ואז זה היכה בי.
הגישה שלי לחיים, שבשבילי ניברא העולם, ועפר אני ואפר.
בגלל שאני מסתכל על הסביבה שלי, ואני חושב לעצמי, הם מסתובבים בעולם שלי.
או במצב שלי, הם מסתובבות בעולם שלי. הם אוביקטים מיניים בשבילי ליצפות.
בשביל זה הם ניבראו בעולם שלי, וכך הם ממלאות תפקיד.
וכשאני נופל, אני מיואש, ואני לא מאמין שאני יכול לצאת מזה. הרי אני בסה"כ עפר ואפר.
מה אני שווה בכלל. בטח אלוקים יתנקם בי כשיניח את ידיו עלי. אני אפס מאופס.
וכשאני מצליח להיתמודד יש לי גישה דומה אבל הפוכה.
בשבילי ניברא העולם, ועפר אני ואפר.
אבל הפעם זה עובד הפוך. אני בסה"כ עפר ואפר, לא מגיע לי כלום.
יש בן אדם מולי עם רגשות, אשיות, משפחה. יש לי עוד אנשים בחיים שלי שישלמו מחיר על מה שאני אעשה.
איך אני מסוגל לירצות להפריע למהלך חיים כזה. שלי, ושל מי שאני חפץ בה ברגע זה.
וכשאני נופל, אז אני אומר בשבילי ניברא העולם. כל עוד העולם עומד, יש לי עדיין תפקיד למלאות.
העולם צריך אותי. אני חייב להמשיך ליפעול ולא ליפול. זה לא סוף העולם.
העולם לא זז סביבי כשאני רוצה להשביע את התאוה שלי.
הוא זז סביבי כשאני רוצה לשפר את עצמי. אז מה אם כולם עושים את זה, אני לא, אני כרגע מרכז העולם.
כל ההיגיון שלי מעוות בתור מכור. אני חייב להקשיב למישהו מבחוץ.
