זה היה נראה מושלם מרחוק,
הר ע----נ----ק לבן, מיתמר אל על, מתוק,

רציתי לבלוע את כל כולו,
להיבלע כולי בתוכו,

תאוותי להיות שלם, שלוו,
מאף אחד יותר לא להיעלב,

רצתי בכל הכוח אליו,
להיעלם רק רוצה, בתוך בועותיו,

חשתי בעוצמה ששם זה נמצא,
שם עמוק בפנים, אמצא שלווה,

ומעתה כלום לא יכאב,
אהיה מושלם, ללא רבב,

מתנשף ומתרגש, אליו הגעתי, כה שמחתי. זינקתי. ו........
התרסקתי.

כל הבועות התפוצצו לי בפרצוף,
ומצאתי את עצמי מוקף בחושך דביק וחצוף,

חטפתי כהוגן מהקרקעית הקרה,
אבל הדרך החוצה, בחושך, אליי לא נקרתה.

עצוב לי חשבתי, וקר פה נורא,
אבל לצאת לחופשי? עדיין הססתי, משום מה.

אוףףף, איפה האור, השמחה, והשלווה,
שההר הענק הבטיח לי מרחוק, בהטעיה.

שאלתי את עצמי, ללא מענה,
ורק הד חלול חזר לראשי, מין הד מזלזל כזה.

זהו הלך עלייך, שמעתי קול מתפוצץ בראשי,
אתה מפה כבר לא תצא, נפלת למלכודת, נהיית שלי.

עצמתי את עייני, הזלתי דמעה,
פושט ידיי בחוסר אונים, ונושא חרישית בלבי תפילה.

אנא בוראי, קל רחום, אבא אוהב,
הראה לי את הדרך החוצה, אליך, ראה כמה לי כואב.

כוח עלום, חסר צורה או צבע,
משכני משם, שמני על דרך, חבש לי את הפצע,  

תודה אבא על השפיות שקצת חזרה,
תודה על על הדרך והחברים וההחלמה.

תודה על שנים שהייתי בחושך, באפלה,
תודה, כי עכשיו אני חש אותך בהרבה יותר עוצמה. 

אוהב
'פנימה'.