שלום חברים יקרים

רבות התלבטתי עם עצמי, והחלטתי לפרסם את זה באתרא קדישא הדיין.
זה שיר קצר שכתבתי בעבר והוא מאד מאד קרוב לליבי,
הוא מתמצת הרבה מאד מחיי.
יש בו הרבה כאב וקצת תקווה בסופו,
אבל זה כל מה שהייתי צריך תמיד,
קצת תקווה.

תודה לך ה' שנתת לי תמיד נקודה של תקווה,
לא הגיונית כלל,
אבל היא הייתה שם תמיד עמוק בפנים.
לא תמיד הרגשתי אותה,
אבל תמיד אחרי שהסופה התורנית שככה,
גילתי אותה מחדש.

תודה לך אבי הכל יכול,
שהפכת 'תקוותי' ל'מחול'.


דמעות

הילך לו הנער הלוך וחזור
הילך הוא לבד בתוך יער שחור. 

רטוב הוא רטוב, עד לשד עצמותיו
ואת שני לחייו, מעטרות דמעותיו. 

כה מוזר הדבר, חשב לעצמו
מוזר עד מאד, מה שחש בלבו. 

הכיצד לפני רגע, הרגיש כה נפלא
בחברת אחרים, בתוך כל ההמולה. 

ואך כרגע קט, חלף לו עבר
והנה הוא ניצב לבד, מול אויבו המר. 

הדמעות ממשיכות ליפול משני צדעיו
והוא רק לחזור הביתה – לשם, נתונים כל מעייניו. 

חשב לו הנער, איך להפיג מעט מכאבו
והחליט להרוות עם הגשם, קצת מיגונו. 

פתח הנער את פיו לרווחה
וכל מה שנכנס לשם היה מלוח נורא. 

כמה מוזר הדבר חשב הנער לעצמו
שהמתוק ממלוח, והמלוח - ממתוק יבוא.