בסיום כל מפגש אומרים יחד את תפילת השלווה,
"אלי, תן לי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם,
אומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי
ואת התבונה להבחין בין השניים,
רצונך ייעשה ולא רצוני."
הסיום שהדגשתי ,מופיע בספר הלבן והוא לא מופיע בכל הגרסאות של תפילת השלווה.
אפשר לדבר בו רבות, וכבר דובר עליו רבות פה בפורום, ייתכן שאני קצת 'מסלט' אותו (מלשון 'סלט'..) בדבריי אבל זה אחד הנקודות בהחלמה שלי שיהיה עלי לברר אותם בצורה מעמיקה, שתתיישב על לבי.
לי באופן אישי מגיע רפיון ידיים כללי כשאני אומר לעצמי 'הכל בידי שמיים', דבר שאני מאמין בו לחלוטין, אבל משום מה גורם לי תחושה של - אז למה להתאמץ בכלל להזיז את הראש או האצבעות...?
ממילא הכל מאיתו יתברך אז שייעשה כרצונו, מה הוא צריך אותי בכלל בשביל להעביד אותי בפרך??...
שיעזוב אותי בשקט וייתן לי לברוח להנאות שלי....
ייקח לי הרבה זמן להפנים ולחוש באמת בפנים שלמרות שהכול ממנו יתברך ובלעדיו אינני יכול לעשות כלום, אבל ממש כלום,
מהצד שלי עליי לעשות את כל המאמצים שביכולתי ולא להשאיר לו שום דבר לעשות לבד.. וזה רצונו בעצם ש'אקנה' את השכר שלי גם בעולם הזה, שאני זה שייגע ואמצא.
למה? לא אוכל לדעת עד הסוף (גם על כל נושא 'נהמא דכיסופא' יש לי טענות וקושיות מפה עד אנטרקטיקה הדרומית..)
אין מחשבתי יכולה להבין אותו יתברך, ככה הוא גזר שהעולם יתנהל ועליי לקבל זאת ולשמוח בזה, כי הוא מיטיב לכל אז אאמין שזאת דרך ההטבה הכי טובה שיכולה להיות לי.
מתפלל לקל עליון שיהיה בעוזרי בהחדרת התחושה הזאת להתנהלות בחיי, ולרצון לפעול פה בעולם, שלפעמים נעלם ממני.
להלן סיפור שקראתי בשבוע שעבר שעזר לי קצת להתבונן בנושא ולקבל מבט 'אגואיסטי' עליו - כלומר כאשר אני מבטל את עצמי לרצון העליון אפי' כשזה מתנגש לי עם הרצון שלי, התוצאה היא שגם הרצון שלי יתקיים על הצד היותר טוב,
יותר טוב מאשר אם הייתי פועל רק על הרצון שלי ומנסה 'לעגל פינות' ולשכוח את רצונו יתברך ויתעלה.
שאזכה לפעול תמיד כרצונו, ולחוש שזאת הדרך הכי טובה בשבילי לפעול פה בעולמו. אמן.
"לא נולד האדם שהפסיד מתפילה בציבור" - המשפיע החסידי הרה"צ אלימלך בידרמן שליט"א
מספרים על הרב מפוניבז שחזר מגיוס כספים בחו"ל,
נעמד על הבימה במרכז בית המדרש והוציא מכיסו המחאה כספית על סכום גדול מאוד והראה אותה לכל הבחורים.
אמר להם הרב מפוניבז "בואו ואספר לכם את הסיפור המופלא המסתתר מאחורי השיק הזה:
הייתי עכשיו בפרנקפורט ואספתי כספים מבית לבית,
עד שהגיע אלי רבי יעקב רוזנהיים, ואמר לי, אסור לעשות ככה, זה לא כבוד התורה להסתובב כמו שנורר מבית לבית.
בוא תכנס לחדר, ונזמין תורים אצל העשירים, וכך תעשה כסף כמנהג אדמו"רים ורבנים, וכמנהג הבעלי בתים חשובים דפה.
"שמעתי בקולו", ממשיך הרב מפוניבז' לספר.
"הוא הזמין לי תורים אצל עשירים. בין היתר הוא קבע לי תור אצל עשיר גדול בפרנקפורט,
ואמר לו שיש רב גדול מארץ ישראל, ויש לו מאות בחורים בישיבה.
אמר לו העשיר שלמחרת בשעה שמונה הוא צריך לנסוע ברכבת.
הוא קבע שאחכה לו ברבע לשמונה בתחנת הרכבת ושם הוא ידבר איתי".
למחרת בבוקר קם הרב מפוניבז, והנה השעה שבע.
זאת הפעם הראשונה שהוא קם בשעה שבע.
ברציף הרכבת הוא היה צריך להיות ברבע לשמונה,
הוא עשה חשבון שאם הוא הולך להתפלל בציבור הוא לא יספיק להגיע לרציף הרכבת בשעה היעודה.
"ברגע הראשון חשבתי לוותר פעם אחת על תפילה בציבור. הרי מדובר בצרכי רבים.
אבל אחרי דקה החלטתי, לא, לא.
המדרש אומר בפרשת ראה, שהקב"ה אומר "אין אדם שומע לי ומפסיד".
עוד לא נולד האדם שהפסיד בגלל תפילה בציבור.
לא נולד עדיין האדם שהפסיד מדיבור של תפילה,
לא נולד אדם ששומע להלכה ומפסיד.
אין כזה דבר.
מתאר הרב מפוניבז: "החלטתי שאני מתפלל בציבור ויהי מה.
סיימתי את התפילה בשמונה וחצי.
לכאורה אין לי סיבה ללכת לרכבת. אבל סוף סוף צריך לעשות השתדלות, אז יצאתי לכיוון הרכבת.
הגעתי בעשרים לתשע.
שלוש דקות אחרי בא העשיר במרוצה, והתנצל שהוא איחר את הרכבת של שמונה והוא יוצא בתשע.
בו במקום הוא רשם את הצ'ק הגדול הזה שאתם רואים עכשיו",
סיים הרב מפוניבז את סיפורו.
"בחורים יקרים", הרעיף עליהם הרב יסודות לחיים יהודיים,
"לא באתי להראות לכם שלא הפסדתי מתפילה בציבור.
זה פשוט.
באתי להראות לכם משהו אחר.
באתי להראות לכם שאם הייתי 'אוייבער חוכם',
והייתי הולך להתפלל ביחידות,
והייתי רץ ברבע לשמונה לרכבת,
הייתי מחכה עד שמונה ורבע ורואה שהעשיר לא נמצא,
אין עוד טעם לחכות.
הייתי הולך הביתה בלי השיק הזה.
אם הייתי משקיע בהשתדלות במקום בתפילה,
הייתי חוזר הביתה בלי הצ'ק הזה..
שיהיה לכולנו יום מחלים ומחובר לרצונו יתברך. אמן.
