שלום חברים יקרים

אני מדבר בימים האחרונים על יצירת קשר חי עם ה',
ומתחזק שרשור על שמחה בחיים,
ברצוני להעתיק לפה מאמר שמסביר איך עושים את זה.

המאמר 'מדהים ומפעים' עד כדי עילפון חושים,
מבחינתי לפחות..
וסליחה על ההגזמה הפראית אולי,
הכל יחסי בחיים...

ותודה מעומק הלב לכותבו היקר, שכתב אותו לרגל נישואי בנו לפני כמה שנים,
אינני מכירו אישית אך דבריו מאד מאד נגעו בי, ולכן החלטתי לשתף אתכם בזה,
קוראים לכותב - ניר שטרן.

לעניות דעתי הוא נותן הבנה עמוקה למפתח להחלמה - הצעד הראשון,
וגם לזוגיות, ולחיבור פנימי לעצמי ולבוראי.
אשמח לשמוע את דעתכם המחכימה.


רציתי לכתוב לכם מעט דברי תורה לכבוד שבע הברכות שלכם, בתקווה שיהיו לכם לתועלת בהמשך הדרך. 
אני כותב כאן תמצית דברים שעמלתי להבינם במשך שנים רבות ונסיונות רבים.

בתפילת על הניסים בחנוכה אומרים: "מסרת גיבורים ביד חלשים", היוונים מכונים "גיבורים" והחשמונאים מכונים "חלשים".
במגילת אנטיוכוס נאמר: "כל אנשי הצבא מכל העמים… לא יוכלו לחמשת בני מתתיה. מאריות גברו מנשרים קלו, מדב שכול אכזריים המה".
והרמב"ן בראשית מ"ט י' כתב: "כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם כו'"
והרמב"ם בהלכות מגילה פרק ג כתב: "עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם כו'.
וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בחמשה ועשרים בחדש כסלו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש כו'"
והרי שהחשמונאים היו גיבורים יותר מהיוונים, וזה לכאורה סתירה למה שמכנה אותם בתפילת על הניסים בשם "חלשים".

בכל אדם יש צד חלש וצד גיבור. 
זה עקרון עמוק מאוד ויסודי בבריאה, בכל נברא יש צד של חומר וצד של צורה, 
בחינת זכר ובחינת נקבה, יום ולילה, משפיע ומקבל, חמה ולבנה, קיום והתהוות, 
צד שאותו נברא קיים בתוקף וצד שני שהוא לא קיים כלל כי אין עוד מלבדו. 
"שבע יפול צדיק וקם" – אין צדיק שאין בחייו את הצד של הנפילות.

לכל אדם יש צד בנפש שבו הוא מפחד, כואב, לא יודע מה לעשות, בודד, מרגיש אבוד, מיואש, שאין לו כח להתמודד ולהמשיך, 
שחסרים לו הרבה דברים מבחינה רגשית, קר לו בפנים ועצוב וחסר כח, 
שהוא תינוק קטן נטוש שאין לו אמא ואבא.

כשאדם חי לבד הוא מוכרח, וזו חובתו, לנסות עד כמה שאפשר להתעלם מהצד הזה, 
לסגור אותו באיזו פינה בפנים ולא להסתכל עליו ולא להקשיב לו ולא לשים לב אליו. 
ואם הוא מתבטא בכל זאת הוא מכניע אותו בכח. 
אחרת הוא יכול לשקוע בעצבות ודכאון ולא יהיה לו כח לקום בבוקר ולא יוכל לקיים את חייו. 
אבל גם אם מצליחים להגיע למצב שכמעט כל הזמן לא מרגישים בנוכחות הצד החלש, 
באמת אי שם במעמקי הנפש הוא עדיין קיים.

הקשר האמיתי עם הקב"ה הוא דווקא מהנקודה הזו של חולשה.
אם אדם ניגש לתפילה מתוך תחושה שיש לו כח ויכולת וידע מה לעשות, 
זו לא באמת תפילה ולא באמת חיבור. 
רק אם הוא בא בהרגשה שהוא אבוד לגמרי, 
כמו תינוק אומלל ונטוש, בודד וחסר יכולת ופצוע וכאוב ומפחד ותלותי ונזקק ובוכה וחלש מאוד, 
רק אז יש בתפילה שלו חיבור אמיתי. 

נאמר בתהילים: "קרוב ה' לנשברי לב" "זבחי אלוהים רוח נשברה" ועוד הרבה. 
זה מה שנקרא בקבלה להעלות מיין נוקבין, שזו עבודת הצדיקים, להעלות מים שהם מצד הנקבה. 
לגשת מתוך יחס של מקבל ותלוי וחלש ונזקק. לא של גיבור וחזק ומשפיע.

הקשר האמיתי אל הקב"ה מתחיל מהצד של החולשה, 
שם ההתחלה, השורש והגרעין, 
ומשם זה צומח ומקבל עוד צדדים, גם של שמחה וריקוד וגבורה וכו' וכו'. 
בלי ההתחלה של לחשוף כלפיו את צד החולשה אין לזה בסיס ושורש אמיתי ופנימי.

באותה דרך של בניית הקשר עם הקב"ה כך הוא גם בניית הקשר בין אדם לאשתו.
אם בני הזוג מגלים זה לזה רק את הצדדים החזקים שלהם, השמחים, המתפקדים, הבריאים, זה נעים ושמח להיות ביחד. 
אבל עדיין אין בזה את החיבור האמיתי ואת הצמיחה האמתית של הקשר. 
קשר כזה סופו שהוא חוזר על עצמו ולבסוף נשחק ומתדלדל.  

אם כל אחד מבני הזוג יודע שהוא יכול לגלות לשני את צדדי החולשה שלו. 
איפה שהוא מפחד, בודד, קופא מקור, חסר אונים, קטן מאוד, תינוקי, בוכה, הולך לאיבוד, חסר כח, עצוב, נזקק ותלותי, 
ויודע שהוא יקבל כלפי המקומות הנפשיים האלה יחס שאין בו שום ביקורת ושפיטה וחוסר שביעות רצון, אלא להיפך, 
יחס של להיות ביחד דווקא במקומות האלה, 
לתת יד, להקשיב, להיות חם ומקבל ואוהב, לתת רוך וחיבוק, אז דווקא משם צומח חיבור אמיתי.

יחס כזה גורם לאדם יכולת להתחבר בתוך עצמו למקומות האלה. 
כשהוא לבד אי אפשר בכלל להסתכל לשם, לגעת שם, 
בלי חום ועזרה ותמיכה לתת לזה לצוף החוצה יש בזה סכנה, 
זה יכול לגרום לשקיעה בדכאון ועצבות בלי יכולת לקום.

אבל כשיש יד אוהבת שמחזיקה ומחממת ותומכת, 
זה נותן כח לאט לאט להיות יכול לראות את הפינות הרגישות והכאובות האלה שקיימות בנפש. 
אין אדם שאין לו מקומות כאלה, 
יש רק כאלה שקברו אותם במקום שהם ואף אחד אחר לא רואים, 
אבל אי שם זה קיים ולבסוף זה צף, 
תמיד מגיעים בחיים הרגעים שזה מתבטא ודורש את שלו.

אם בני הזוג נפתחים זה לזה במקומות האלה, ויודעים להיות באמת טובים אחד לשני, 
זה מה שיוצר את הגרעין של החיבור האמיתי, 
הם ממש מתאחים זה עם זה כמו שני חלקי עצם שבורה שמתאחה לעצם אחת, 
כך בני הזוג נעשים נפש אחת על ידי שהפצעים של כל אחד נסגרים בשיתוף עם השני.

החיבור הזה הוא גם בסיס לבניית שמחה של ביחד וחוזק וכח וגבורה של ביחד אמיתי ועמוק.

זה מסע מאוד ארוך והדרגתי, והוא מתחיל רק אחרי כמה שנים של ביחד, ובוודאי לא בשנה הראשונה. 
כעת הדברים לא באמת נוגעים לכם ושייכים אליכם, 
אבל אני כותב לכם בתקווה שהדברים יישארו בזכרון או על המדף גם למשך שנים קדימה.

רבי נחמן מברסלב מדבר הרבה על כך שהעבירה הכי גדולה היא העצבות והמצווה הכי גדולה היא השמחה.

הדרך הפנימית, האמיתית (שמי שמעמיק באמת בליקוטי מוהר"ן ושאר ספרי תלמידי הבעש"ט, רואה נכוחה שזו הדרך שהם מלמדים), 
היא לא רק להתגבר בכח וגבורה על העצבות ולסלק אותה כל יום מחדש ולהשליט בכח את השמחה. 
זה גם דבר חשוב וחיובי שצריך רוב הזמן לעשות, 
אבל זה לא מספיק לתיקון הפנימי, לתיקון בשורש.

התיקון האמיתי הוא ללמוד לאט לאט לפתוח את המקומות של העצבות והחולשה והתלות והנזקקות הרגשית, 
לחשוף אותם, ולחבר אותם, גם לקב"ה וגם לאדם שקרוב אליו, 
והחיבור הוא זה שמתקן אותם באמת ועושה אותם שמחים בשמחה פנימית אמיתית, 
שקטה וצנועה, אבל יציבה ויסודית, 
שלא צריך כל יום להילחם מחדש להחזיק אותה שלא תיפול.

אם יש בי עצב ובדידות וכאב, ואני מספר את זה למי שמקשיב באמת וקרוב אלי באמת ומשתתף באמת, 
העצב עצמו כבר נעשה מתוק, הוא כבר חם, הוא כבר ביחד, הוא כבר חיבוק, 
הוא כבר דבק שמחבר אותי ואת מי שדיברתי איתו על זה. 
מעצב מר וסגור זה נהפך לשיחת נפש חמה וטובה, 
העצב עצמו נעשה על ידי השיתוף לצורה מסויימת של שמחה, 
ובמשך הזמן ככל שהקשר יתעמק ויתחזק הוא יהפוך יותר ויותר לשמחה ממש. 

זה תיקון הרע משורשו להפוך את הרע עצמו לטוב, 
לגלות שאין רע בעולם כלל, שאין עצב ויאוש כלל, 
כי העצב והיאוש הם עצמם מתהפכים לשמחה. 

כי האמת שתמיד יש מי ששומע ומקשיב ומשתתף ואוהב, 
למרות שלפעמים נדמה שאין. 
וכשיש מי שאוהב אז העצב עצמו הוא כבר שמחה ואין יאוש בעולם כלל. 

כשאדם לבד הוא לא יכול באמת להרגיש שהקב"ה מקשיב ומשתתף ואוהב, 
בצורה רגשית חמה ופשוטה ונוגעת ברגש, 
באופן שמספק במלואם את כל הצרכים הרגשיים ומביא לשמחה נפשית מלאה.

כי הקב"ה אין לו גוף ולא רואים אותו בחושים ולא נוגעים בו. 
בספר ראשית חכמה (תלמיד רבי משה קורדובירו) כתב שמי שלא זכה לאהבת אשה לא יכול לזכות לאהבת הקב"ה באמת.

רק הקשר שבין איש לאשה, שהוא מוחשי וקרוב ונוגע ממש, 
במקומות הפשוטים שלנו, הבסיסיים, 
שבהם אנחנו ילדים קטנים מאוד שלא מבינים דברים רוחניים מופשטים וגבוהים, 
וצריכים מגע ממשי וחום ממשי, 
הקשר הזה מפתח ובונה את היכולות הרגשיות לבנות קשר שבנוי על חולשה, 
רק הוא נותן את הכח והתמיכה והחום והחיבוק שצריך כדי להיות מסוגל לגעת במקומות החלשים, 
לראות אותם היטב בלי להתחמק ולעצום עיניים. 

ורק אחרי שזה נבנה אפשר להפנות את זה גם לקב"ה ולהתחבר איתו באמת 
בחיבור של לב שבור והשתפכות הנפש וכניעה והתבטלות וענווה אמיתית.

במקום הזה נמצאת מלחמת היצר האמיתית. 
היצר הרע הוא כח הפירוד. 
הוא משכנע את האדם להסתיר את המקומות החלשים, 
אולי אם הוא יגלה אותם לא ירצו בו, ילעגו ויבוזו לו. 
אולי הוא יאכזב את בת זוגו. 
נדמה שבטוח יותר להציג תדמית חזקה ושלמה ושמחה גם לבן הזוג, 
בעצם לשקר לאדם הכי קרוב אלי, 
להעמיד ביני לבינו חומות של שקר והסתרה. 
ומפירוד באה עצבות. 

מלחמת היצר היא לשבור בכח את הנטייה הזו להסתתר מאחרי החומות, 
להיות אמיץ מספיק כדי לחשוף את פחדיו וחולשותיו, 
לשתף בהם את האדם הקרוב, 
להיות אמיתי, 
להיות מי שתוכו כברו, 
מי שפיו וליבו שווים, 
להתחבר באמת. 
והחיבור הוא שורש השמחה. 

היוונים בחרו שהצד שבו הם תופשים ומרגישים מה היא העצמיות היסודית שלהם, 
הגרעין הכי יסודי של הזהות הפנימית שהם מרגישים בתוך עצמם, מי הם באמת ביסוד שלהם, 
הוא הצד שהם גיבורים. 
שהם עצמאיים, שהם יכולים לבד, שיש להם כח שהוא שייך להם ולא תלוי באחרים. 
על השאלה "מי אני", הם ענו: אדם חזק. לא תלוי באחרים. גיבור. 
נכון שיש לי רגעי חולשה וצדדי חולשה, אבל זה לא מה שמגדיר אותי ולא מה שקובע מי אני. 
אלה צדדים של חוסר שלמות, אני לא מושלם ולכן אני מתמודד איתם, אבל הם לא הזהות שלי. 
השם שלי, המהות היסודית שלי, היא: "גיבור".  

לחשמונאים היתה גבורה גדולה יותר משל היוונים. 
אבל על השאלה מי אני ביסודי, הם בחרו להשיב אני אדם שלא יכול לבד. 
שמצד עצמו הוא חלש ובודד, 
הוא תלוי ונזקק, 
הוא מסכן ומפחד ואבוד. 
הוא צריך את החיבור עם הקב"ה וגם עם בני אדם אחרים. 
הם יכלו תמיד להתגבר ולהצליח לעשות כל דבר לבד ולהתמודד עם כל דבר לבד בגבורה שאין מי שישתווה לה, 
אבל זה לא מי שהם באמת. 
הם הגדירו את השם שלהם, 
את המהות הפנימית היסודית שלהם, 
כ"חלשים". 

לכן אומרים "מסרת גיבורים ביד חלשים" וקוראים ליוונים גיבורים ולחשמונאים חלשים.

אם מתבוננים היטב רואים שמבחינה זו יש הרבה התייוונות ברוח שנושבת אצלנו, גם בציבור הדתי. 
משבחים ומעריכים רק את הגבורה והחוזק ומגנים את החולשה.
אהבה יש בה נתינה רגשית, וקבלה רגשית (הקבלה היא דבר שיותר קשה ללמוד ולהיפתח אליו מאשר הנתינה), 
ויש בה חיבור. 
בהתחלה הכל חגיגה מאושרת ומושלמת, 
אבל במשך הזמן לאט לאט מגיעים רגעים שבהם מרגישים שלמרות שכמעט הכל נפלא, 
בכל זאת בנקודה מסויימת לפעמים בן הזוג לא נותן משהו שאני צריך מבחינה רגשית. 
או שהוא לא פתוח לקבל משהו רגשי שיש לי לתת לו.

זה יכול באותם רגעים להתחבר לזכרונות לא טובים שיש לי, 
שבהם פגעו בי, לפעמים בגיל רך, 
ולא נתנו לי דברים רגשיים שהייתי זקוק להם, 
ואז אני מרגיש נעלב ופגוע כמו אז ולא מבין למה שוב פוגעים בי. 

זה יכול לעורר כעס או לגרום התרחקות, 
שגם אם היא קטנה ביחס לסך הכל שהוא טוב מאוד, אם לא עוסקים בזה זה יכול חלילה להצטבר, 
ועם השנים לגרום למשקעים הרסניים. 
חיוני לא לתת לרגעים כאלה לחמוק בלי שמדברים עליהם ומבררים אותם. 

לפעמים זה מביש וקשה לומר נפגעתי, או חסר לי משהו. 
פה המקום להבין שאין זו בושה לחשוף את הצד של החולשה, 
שלהיפך, זה האומץ הכי גדול. 

שצריך ומותר לומר: משהו בינינו לא טוב לי, עצוב לי, חסר לי, פוגע בי. 
בלי להתבייש ולחשוב למה אני לא חזק ומתגבר על זה בעצמי בלי "לעשות עניין" ו"להתפנק" ו"להיות רגיש" ו"להתבכיין".

לא פשוט להבין שהצד השני לא עושה זאת בכוונה נגדי, 
להתעלות על הכעס והעלבון. 
לחשוב שאולי הוא עצמו פגוע במקום זה, 
שאולי מול הכאב שנגרם לי עומד כאב שיש אצלו. 
לקבל אותו כמו שהוא באהבה ורוך, 
לא לנסות לשנות אותו אלא רק להבין ולהקשיב ולחבק ולחמם. 

כאן המבחן של אהבה אמיתית, להיות טובים אחד לשני. 
וההתחלה של להיות טובים היא לקיים "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו", 
לדבר, לפתוח, לברר ביחד, לא להעביר דברים הלאה בשתיקה. 

ולאהוב ולהיות טובים זה לזה כך שלא יתפתח מזה ריב וכעס וטענות ומענות אלא הבנה הדדית ופיוס וחיבור. 
ואז אפשר להתחבר דווקא מכח הרגעים הלא קלים האלה. 
במקום החלש והכואב. 
כי רק משם צומח חיבור שהופך את השניים להיות אחד ממש. 

במסכת ברכות ה' א' נאמר שתורה וארץ ישראל ועולם הבא הם מתנות שנקנות רק על ידי ייסורים. 
אבל התנאי הוא שיקבל את הייסורים באהבה.

הפצעים הנפשיים, הצלקות שבנפש, הם הצורה שלבשו הייסורים שעברנו בתוכנו. 
הם מונחים כמו יהלומים בכספת, 
כמו זרעים עושי פרי שצריכים את הקבלה באהבה כדי לצמוח ולעשות פרי.

לקבל באהבה פירושו ללמוד קודם כל ביננו לבין עצמנו לאהוב את המקומות האלה שבנפש. 
לא להתבייש בהם ולבזותם ולדחוק אותם בכח לאפלה ומגירות סגורות. 
ואז גם ללמוד לחשוף אותם למי שקרוב אלינו, 
לתת לו לאהוב אותם וללמוד לקבל את האהבה שלו אליהם. 

ואז מזה צומח החיבור האמיתי, 
ומגיעים מזה גם לתפילה אמיתית, 
ומזה מגיעה הזכייה האמתית בתורה ובארץ ישראל, 
שהיא בית ומקדש, 
ובעולם הבא.  

שניכם עברתם הרבה, יותר מרוב בני גילכם. 
אני מתפלל ומקווה שדי בכך, שהסתיים הפרק הקשה בחיים. 
שמעתה יתחיל הפרק של צמיחת זרעי הייסורים האלה 
להיות אהבה ואושר ובית וארץ ישראל ותורה ועולם הבא.

אני מברך אתכם שתהיו טובים זה לזה. 
אז בלי ספק הקב"ה יאיר פניו אליכם ויגלה לכם את טובו, וחייכם יהיו שמחים.

מלב אוהב מאוד,

אבא.