בפרשתנו מוזכרת פרשת הכיור. פרשה אשר בשל חשיבותה גם הפכה לחלק מסדר התפילה.
על הכוהנים לרחוץ את ידיהם ואת רגליהם מן הכיור, בטרם ניגשים הם לאוהל מועד (ה"קודש", שבו המנורה, שולחן לחם הפנים ומזבח הזהב), ובטרם עולים הם על המזבח להקריב בו קרבנות. כהן שלא עשה זאת, חייב מיתה בידי שמיים.
לכיור שממנו מתקדשים יש כַּן, יש בסיס. גם הקדושה היא כזו. היא לא יכולה להתחולל בחלל ריק. היא מצריכה הכנה מוקדמת. התקדשות.
***
מאז ומעולם היה ברור לי שאני בבחינת כהן. קודם כל, אני חלק מהעם הזה שהוא "ממלכת כוהנים וגוי קדוש". ומלבד זאת, ריבון העולמים חנן אותי במגוון כישרונות, בלב ומוח (את זה שהוא גם חנן אותי במחלה קשה טרם ידעתי...).
במשך שנים ארוכות, ניסיתי לגשת אל הקודש. ניסיתי לעבוד אותו במסירות נפש והקרבה, לעלות במדרגות גבוהות...
אבל היה זה מבלי לרחוץ את ידיי ורגליי. לא מספיק הכרתי את המושג הזה באופן מעשי. לא הייתי נכון להודות בטעויות שלי, וגם לא ידעתי שאפשר לתקן אותן (אני נזכר כעת בסיטואציה, שבה כנער צעיר הערתי לנער אורח בבית הכנסת על משהו, והוא הודה לי בחום על כך. התפעלתי וקינאתי, ואחר כך חשבתי ש"מה הוא משחק אותה צדיק?" וכיוצא באלה...).
במקביל, במשך שנים ארוכות, סבלתי מ"מיתה בידי שמיים", הייתי נתון בידי התאווה, בידי כוח עליון וחזק ממני, שגרם לי סבל ללא נשוא. פעמים רבות רציתי למות, פיזית, ופעמים רבות אחרות הייתי מת בפועל, נפשית.
היום, בחסד אלוקים, אני לומד לרחוץ ידיים ורגליים. אני לומד להודות בטעויות שלי ולתקן אותן. זה קורה בעיקר בתרגול של צעדים 4-10.
כאשר הצעדים הללו יהפכו להיות יותר חלק מן החיים שלי, אני מאמין שאזכה לגשת אל הקודש, להתחבר עמוק יותר אל ריבון העולמים בצעד 11, באמצעות תפילה והרהורים אודות רצונו בשבילי.
לאמיתו של דבר, אני כבר מתחיל להרגיש את ההארה הנושבת משם. ניצוצות ורסיסים של חיבור מאירים אט אט את היום יום שלי. קדושה אמיתית ופשוטה יותר. "לֹא בָרַעַשׁ ה'".
