תודה רבה 'גדעון' ו'אהבת' היקרים מאד
תודה על התגובות המעודדות והמחמאות!

'גדעון' - אני כותב בדר"כ סיכום של כמה שורות מה לקחתי מהמאמר של אתמול... כנראה בגלל האורך מוותרים מראש.. אנסה להדגיש יותר את הסיכום בראש המאמר מהשאר.

'אהבת' - כן הדור של היום...זה לא הדור של הלילה..
דור ה'ווס מאכסטה'.. (WatsUp) מתקשה לקרוא ספרים.
מתחיל לחוש קשיש..

ואגב - "כי נמכרנו אני ועמי", לוואטסאפ
"מסתבר שרק למקום אחד שכחנו להתחבר – לעצמנו! שכחנו מה זה לקחת פסק זמן של שקט להיות עם עצמנו, לשבת תחת עץ ולקרוא ספר טוב, או סתם לשאוף אוויר טוב בפיסת דשא בריאה, או לחילופין לשקוע בהנאה במוזיקה שאנחנו מתחברים אליה ומזינה אותנו באנרגיה טובה.
בדור הכי מחובר הפכנו להיות מנותקים ! הוואסטאפ (נכון להיום) הכי מנתק אותנו מהדבר המהותי ביותר שלנו: אנחנו, בת הזוג שלנו, הילדים והיקר לנו מכל".

חלק מההחלמה זה להשקיט את כל הרעש האינסופי הזה ולקבל קצת שלווה ושקט במוח, להתחבר לה' ולעצמי הפנימי.
אני גם עמוק בתוך הרעש הזה, מנסה קצת לקרוא וליישם 'מדיטציה' והתבודדות.

אני מנסה 'לעכל' מחדש חומרים שגם אני בתור צעיר יותר נמנעתי מהם בגלל אריכותם, ואני מגלה המון פנינים שפספסתי.

אני גם מחפש החלמה לפעמים בדרך משעשעת, כי חפירות זה כואב,
אבל בלי חפירות לעומק לא אצליח למצוא מה שהחבאתי מעצמי בתוך עצמי.. כל השנים.

מתפלל לה' שיעזרני לעזור לעצמי ולמכל המעוניין בדרך הכי מתאימה ומחלימה.

תודה שוב שיהיה לכם יום שמח ומחלים 
 

שלום חברים יקרים

בהמשך לדבריי אתמול, אביא היום במרוכז סיכום של הנק' שהכי דיברו אליי מתוך 'שער - השמחה' שהבאתי בינתיים חלק ממנו בימים האחרונים.

"היין יוסיף חכמת המשכיל ויכפיל שטות האוויל,

כל זמן שאדם שרוי בצער לא יוכל ללמוד.

במידת השמחה תלויה מצוות עשה שיצדיק כל מאורעותיו
ואם אחר שאדם עושה תשובה לא יהא ענינו בטובה כמו בתחילה,
מצווה שיחשוב בלבו כי לטובתו נהפך ענינו לרע.

וכדרך שהוא עושה לשונאיו כן משלם לאוהביו עונש העבירות שעשו בעולם הזה כדי שיהיו זכאין ונקיים לעולם הבא.
וכל זה תלוי במידת השמחה, מי שהוא שמח בחלקו שחלק לו האל יתברך.

ומהו גדר הביטחון, ואיזה דבר מביא שיבטח האדם באלוהים? 
זה האמונה! 
מתוך שמאמין בבורא, שכל הצלחתו בעולם הזה ובעולם הבא הכל הוא ממנו ואין אחר זולתו,
נותן לבו לאהוב אותו בכל לבבו.

ומהו גדר האמונה, ואיזה דבר מביא אדם לידי אמונה שלמה?
הוא שלא יתנועע מדבר רע, שיקבל כל הבא עליו בשמחה.

המאמין אמונה שלמה ביוצרו, שהוא מטיב ומרחם יותר מכל מרחם, ושהוא דיין אמת,
וכל מה שעושה לו הכל הוא לטובתו ולתן לו שכר גדול על כל מה שסובל לשמו הגדול,
ועל כל העבודה והשרות שיעשה לשם שמים ישיג לו נעימות גדולה בעולם הנעים,
אין ספק בהיות אדם מאמין בכל זה בלב שלם, ודאי ישמח בכל דיני השם יתברך,
כי מי לא ישמח כשנוטלים ממנו פרוטות נחושת ונותנים לו תמורתן ככר-זהב.

מי שמאמין באלוהים בלב שלם ובוטח בו בביטחון חזק,
יביא אותו הביטחון שלא יפחד מעולם מדבר רע,
ולא יעבוד לאדם זולתו להתרצות אליו,
ולא יקווה לאיש,
ולא יסכים עמהם בדבר שהוא כנגד עבודת הבורא יתברך,
ולא יפחידוהו ענייניהם ולא יחת ממחלוקתם,
ואם יוכיח אותם - לא יזהר בכבודם,
ואם יכלימוהו - לא יבוש מהם,
ולא ייפה להם השקר,
כמו שאמר הנביא: "ואדני אלוהים יעזר לי, על-כן לא נכלמתי,
על-כן שמתי פני כחלמיש, ואדע כי לא אבוש" (ישעיה נ, ז)


כל מה שה' עושה איתי זה חסד גמור ולא בזכותי או מכוחי כלל,
והוא המקור לפרנסה, וכל העמל שלי הוא רק כי כך הוא גזר - שהפרנסה תגיע ע"י עמל,
והרבה מצוות ציווני וזיכני בוראי לקיים בזכות הדבר הזה, בזכות הקושי להשיג פרנסה. 
והרבה החלמה יש לי בזכות הטרחה שעלי לטרוח, אינני יושב בטל ורודף אחרי העברות.
ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: "יפה תלמוד-תורה עם דרך-ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון" (אבות פ"ב מ"ב). 
וצריך האדם להיות ממוצע בין שתי העבודות, 
וליחד שעות מיוחדות לעבודת התורה ולעבודת עולם הזה. 
וצריך שתתחזק, שתעשה עבודת שניהם לעולם לטוב לך לאחריתך.

שאזכה בעזרת בוראי הרחום והמשמח להתחזק באמונה וממילא בביטחון וממילא בשמחה אמיתית. אמן.

שיהיה לכולנו סופ"ש שמח ומחלים.
 

"כי מי לא ישמח כשנוטלים ממנו פרוטות נחושת ונותנים לו תמורתן ככר-זהב"...
תודה רבה.
מייחל... מקווה... לכל זה

בוקר טוב חברים יקרים

מתוך העלון השבועי - 'קרוב אליך' שמחזק אותי כל פעם שאני זוכה לפנות זמן ולקרוא אותו - לקריאה

שאלה: איך אצליח לשמוח?

הרב חיים שלום דייטש - משפיע חב"די ירושלמי

זרוק את עצמך!
אדם אחד כתב לרבי מליובאוויטש מכתב על כך שהוא בעצבות תהומית, הוא כבר נהיה חולה מזה, מה עליו לעשות? 
הרבי ענה לו: העצה לזה היא שיחשוב על דברי המשנה "אני נבראתי לשמש את קוני". 
כל הסיבה שבאת לעולם הזה היא כדי להיות השליח של הקדוש ברוך הוא בעולם. 
ברגע שתחשוב על זה, לא תהיה בעצבות. 
לא קשה להגיע לזה, אך צריך להרגיל את המחשבה לחשוב כך. 
הבסיס של העצבות הוא ה"אני". 
אנחנו כאן לשבעים, אולי שמונים שנה. 
ה"אני" שלנו הוא דבר חולף - רק עושים לו שריטה ומיד יורד לו דם, וכל כמה דקות הוא צריך לשירותים... 
אם האדם לא נברא בשביל השליחות, בשביל מה הוא כאן? 
בשביל כסף, וילה ומכונית חדשה? 
לו עצמו אין שום חשיבות, היום הוא כאן, ומחר – מי יודע?! בדבר כזה אין שמחה. 
ראית פעם מישהו שכתוב על המצבה שלו כמה הוא אהב את עצמו? 
כולם יודעים שזה לא דבר חשוב. 
אם כל מה שאתה עושה זה לעצמך, זה מרגיש חסר ערך. 
שמחה באה כשאני עושה משהו ערכי בשביל האחר. 
אם אדם חי עם התחושה שהוא וכל המציאות שלו הם בשביל מלך מלכי המלכים, 
הוא יהיה בשמחה. 
יש לך תקווה. 
אם ה' בחר אותך, סימן שאתה יכול.


הרב דוד פוטש - ישיבת ההסדר בקרית ארבע, בית מדרש "בצלו" ירושלים

קפוץ פנימה
כדי שנשמח בעבודת ה' עלינו ללמוד עד כמה אדירות הן המצוות שאנו זוכים לקיים, 
וכיצד הן מתקנות אותנו ואת העולם כולו. 
כאשר נבין איך הן מנכיחות את הקדוש ברוך הוא במציאות וגורמות לו נחת רוח גדולה, 
יהיה לנו חשק ומרץ לעשותן בשמחה גדולה. 
כתבי הסוד, החסידות, הרמח"ל ועוד, חושפים בפנינו את העומק הפנימי של המצוות, 
ואף מלמדים אותנו על דרכי הנהגת הבורא גם דרך הבחירות האנושיות שלנו ופעולותינו המעשיות. 
ככל שנפנים יותר את קרבת ה' אלינו ודרכנו, 
נפעל במודעות גדולה יותר ובשמחה פנימית יותר. 
אך לא די בשמחה בלבד, התורה דורשת מאתנו להוסיף ל"בשמחה" גם "ובטוּב לבב". 
שמחה נובעת משלמות ומתנועה לקראת שלמות ('השתלמות'), 
אך 'טוב לבב' נובע מהיותי מודע לכך שהעבודה הגדולה הזו שייכת אלי, 
שיש לי כלים לעשות אותה. 
אז השמחה הזו גם שוכנת בתוך לבבי ולא נשארת רק ברמת הידיעה. 
מכאן שיחד עם ההכרה בעומק המצוות, יש ללמוד עד כמה וכיצד אני שייך לזה. 
למה דווקא בחודש אדר? לעתים החומר גובר עלינו ואנו עוסקים בהשתלמות גשמית, ואז יש נפילות. 
אך באדר יש התאמה בין חומר לרוח – 
בחודש זה מתגלה שגם הגוף והחומר שייכים ורוצים את הקדוש ברוך הוא, 
ולכן זה הזמן המתאים ביותר לעסוק בפנימיות התורה וממנה להגיע לקיום מצוות בשמחה.

יה"ר שנזכה לשבוע עם שמחה פנימית אמיתית. אמן.

בוקר טוב חברים יקרים

אמשיך היום בשער-השמחה' מהספר אורחות-צדיקים
אביא אותו במנות יותר קטנות וקלות לעיכול, גם בשבילי.

מקווה שיהיה לתועלת לי ולכולנו להוספת שמחה פנימית ואמיתית בחיי היום יום.

והביטחון אי אפשר בלא אמונה
דכתיב: "ויבטחו בך יודעי שמך" (תהילים ט, יא); 
כי היודעים שמו הגדול ומכירים גדולתו וגבורתו, והמאמינים בכל לב, 
המה יכולים לבטח בו, 
כי הביטחון והאמונה הם שותפים: אם אין אמונה - אין ביטחון. 
והאמונה ראש התורה, דכתיב: "אנכי ה' אלוהיך וגו', לא יהיה לך אלוהים אחרים" (שמות כ, ב-ג);, 
ואם לא מאמין - מה יועיל תורתו? 
ובזמן שאדם מאמין מעמק הלב, 
שהבורא יקים כל מה שכתוב בתורה לעשות פורענויות לחוטא ומשלם שכר למקימים אותה, 
אז שומר התורה, 
כי אין שום גנב וגזלן אם יודעים בודאי שיהיו נהרגים על גנבתם וגזלתם ולא יהיו יכולים להימלט היו נמנעים, 
וכל הגנבים והגזלנים הם בוטחים להינצל לעולם, 
ועל-כן עושים מה שלבם חפץ. 
גם-כן החוטא, אם היה מאמין בודאי על גודל עונשו, 
לא היה חוטא. 
לכן כל התורה כלולה באמונה, כדכתיב: "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד); 
ועל אברהם נאמר: "והאמן בה' ויחשבה לו צדקה" (בראשית טו, ו) - 
ועל כל הטובות לא נכתב כן; 
ועל משה נכתב: "בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר יב, ז), 
ואמרינן במדרש (שמות-רבה כב, כג): גדולה האמונה לפני הקדוש-ברוך-הוא, 
שבזכות האמונה שהאמינו אבותינו שרתה עליהם רוח-הקודש ואמרו שירה, 
שנאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו - אז ישיר משה ובני ישראל" (שמות יד, לא - טו, א); 
ונגאלו בזכות האמונה שהאמינו, דכתיב: "ויאמן העם" (שם ד, לא). 
ואמרו שם: כל המקבל מצווה אחת באמונה, 
כדאי הוא שתשרה עליו רוח-הקודש. 
והגלויות מתכנסות בזכות האמונה, 
שנאמר: "תשורי מראש אמנה" (שה"ש ד, ח), 
ואומר: "וארשתיך לי באמונה" (השוע ב, כב). 

שיהיה לכולנו יום שמח ומחלים.
 

על הביטחון
מאמר שקראתי מהרב ניר שטרן התקשר אצלי לביטחון והחלמה.

JUST BE
מי שלא גילה בתוכו את המקום הפנימי שבו יש לחיים משמעות בעצם הווייתם בלבד,
כמו להיות פרח בערוגה של הקב"ה,
רק להיות קיים,
לאכול ולשתות ולהעביר את הזמן בתענוגות מידיים
(כמובן תענוגות בריאים וחיים כמו עונג שבת שהיא מקור החיים ולא תאוות הרסניות פרעות שהן דרכי מוות),
הוא כל הזמן חייב לרוץ אחרי הישגים כלשהם.
וזה כמו לשתות מי ים מצמיאים,
כל פסגה שנכבשה מגלה שיש אחריה פסגה גבוהה יותר.
כל הישג מאבד מהר מטעמו ושוב רצים הלאה.
לצבור עוד הישגים.
כשאין על זה שליטה,
כשהאדם מוכרח לרוץ כל הזמן בלי שהוא יכול להחליט אם הוא רוצה כעת לרוץ או רוצה לנוח,
זה מוות ועינוי והרס.מאוד נדיר שאדם יוכל לגעת בנקודה הזו
שבה הוא מוצא סיפוק ומשמעות ושמחה ותכלית וכוח וחיוניות מעצם העובדה שהוא חי.
זו מעלה גדולה,
וזה דורש אמונה חיה וחושית.
לראות ממש איך הקב"ה הוא הווייה וברא אותנו כדי להיות ותו לא.
החיים בעצמותם הם פשוט להיות.
לא דווקא לפעול וליצור ולחדש ולצבור ולהשיג מטרות ולממש יכולות וכשרונות ולהגשים את עצמי וכו'.כמובן הכרחי לעשות את כל אלה,
אין לנו אפשרות לחיות במנוחה מתמדת כל זמן שלא נתקן החטא ולא חזרנו לגן עדן.
אבל אסור שכל אלה יטשטשו את הנקודה הפנימית,
שצריכה להיות תמיד ברקע, מאחרי הפעולות, בעומק הדברים,
כקרקע של העולם הנפשי,
שבאמת המשמעות האמיתית היא ההווייה עצמה ותו לא.
זה נותן אופי אחר לגמרי לכל הפעולות.
הן לא הרסניות.
זה הדבר הכי חשוב שאדם יכול ללמוד בחייו.

זה גם עניין של ערכים.
למשל אם יש התנגשות בין בניית קריירה כלשהי,
או השגת מטרה כלשהי, לבין חיי המשפחה,
כמה זמן נמצאים עם המשפחה.
להימצא עם המשפחה זו הווייה,
לפתח קריירה זו פעולה.

ההוויה היא תמיד קודמת,
כי היא התכלית האמיתית,
זו שאין למעלה ממנה.

לפעמים אדם נמצא במצב נפשי
שבו הוא יסבול מאוד אם הוא יעצור את הקריירה שלו ויבלה מספיק זמן עם המשפחה.
משהו בתוכו בוער, חסר מנוח,
ולהכריח אותו להיות עם המשפחה יעשה אותו עצבני.
אם המצב הלא בריא של נפשו והשגתו הם כאלה,
אין לו ברירה אלא לפעול לפי זה,
אבל חשוב שיידע שגם אם הוא לא יכול,
האמת היא שההווייה חשובה יותר

ועליו לשאוף להתפתח ולהחכים
ולהגיע למצב שיוכל להיות ולא רק לפעול.
 

שלום חברים יקרים

להלן המשך 'שער-השמחה' מהספר החשוב 'אורחות צדיקים'.

ועתה נחזור לעניין השמחה:
כי המאמין בלב שלם והבוטח בעזר הצור,
הוא שמח לעולם והוא סובל כל דבר, 
כמו החולה שאוכל סמים המרים בשביל הרפואה. 
והסובל הוא חפשי מדאגת העולם. 
גם הסובל מסתפק במעט שיש לו, 
כי יאמר: די לי במה שגזר לי הבורא. 

ועתה הבט וראה, כי השמחה כוללת הכל. 
כי כל האדם הדואג על העולם הזה, אין לו מנוחה, 
ותמיד הוא מחשב להרוויח ממון, 
ולא יסתפק במה שחלק לו האל. 
לכן השמח בחלקו הוא עשיר אף אם הוא עני (עיין אבות פ"ד מ"א), 
כי ישמח באלוהים שהוא חלקו ונחלתו. 
וכן כתיב: "חלקי ה' אמרתי" (תהילים קיט, נז). 
וכן הוא אומר: "ישמח לב מבקשי ה'" (שם קה, ג). 
ומידה הזאת בנפשות הצדיקים, 
שהם בנעם שלם בעניין עבודתם ובשמחה גדולה בפרישותם, 
כמו שנאמר: "שמחו בה' וגילו צדיקים, והרנינו כל ישרי לב" (שם לב, יא); 
וכן הוא אומר: "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" (שם צז, יא). 
לכן ישים כל האדם שמחתו על התורה, 
ובעת שיעשה המצוות ישמח בלבו על שזכה להיות עבד למלך עליון אשר בני מעלה ישתחוו לו, 
וכן אמר דוד: "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב" (שם קיט, קסב). 
וכל העושה המצוות בשמחה, יש לו שכר אלף ידות יותר ממי שהמצוות עליו למשא. 
אברהם ודוד כל היום כולו היו עוסקים בתורה, 
ומפארים ומשבחים בשירות ותשבחות להקדוש-ברוך-הוא להרים קול בשמחה (עיין שבת לא; ב"ר נו, כ). 
ואז מצליח בכל דרכיו, וטוב טעמיו, ושולח רוח-הקודש בקרבו, ולבו שמח, 
ומתמלא אהבת הקדוש-ברוך-הוא, ונפשו קשורה בגיל, ומגלה לו רזים וחידושים של מעלה, 
לפי שהיה ירא השם ברוך הוא וישר, ונכנס הטעם בקרבו. 
וזהו שאמר שלמה: "נפשי יצאה בדברו" (שיר-השירים ה, ו); 
"ותעלזנה כליותי בדבר שפתיך מישרים" (משלי כג, טז). 
וכן אמר דוד: "ברכי נפשי" (תהילים קג, א) - לפי שהנפש ממעלה העולה למעלה, 
וכשהיא יודעת עניין סודה היא תאהב את בוראה ותסגל מצוותיו. 

וכאשר תגיע הנפש אל המחתה והמעלה אשר היא דומה לו, 
אז תייחדהו במצפוניה ותשעשע בחדריה,
ובכל עת ובכל רגע חושקת אהבתו וזוכרת אותו בלילה על יצועו, 
אז השם ברוך הוא שולח בה חשק השמחה, 
והלב יבער וידלק מרוב חשק האהבה, 
כעניין שנאמר: "שוש אשיש בה', תגל נפשי באלהי" (ישעיה סא, י). 
ואשרי הנפש הזוכה לאותה שמחה. 
ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה (שבת ל, ב), 
וכל הנביאים לא היו מתנבאים בכל על שירצו, 
אלא מכונים דעתם ויושבים שמחים וטובי-לב ומתנבאים, 
שאין הנבואה שורה מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה (מידה"ג ויגש מה, כז), 
לפיכך בני הנביאים מביאים לפניהם נבל ותף וכינור ומבקשים הנבואה, 
כדכתיב: "והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" (מלכים-ב ג, טו). 

שיהיה לכולנו יום שמח!
 

שלום חברים יקרים

היום אסיים בחסד ה' להביא את שער-השמחה מהספר אורחות צדיקים.

תפארת הנשמה - 
שתתפאר בתפארת השמחה אשר תשמח בה'
ותבהיק זיו יראתך להבהיק יקר הודע, 
ויערב אור חמדתך ליוצרך באהבת תשוקת חשק תאוות עליון 
להתעטר עטרת יפי המחשבות הזכות הטהורות, 
ותהיה נוהמת מגודל עליצותה לידידה ידיד עליון, 
ותתקשר בקישורי חבה, 
ותהיה דורשת וחוקרת אחר המעלות לאור באור החיים, 
ובעת אשר היא מתרוממת ומגדלת ומגלגלת לדעת קדושת יוצרה 
ומדבקת באמונה לבורא יתברך, 
אז היא מתפשטת בחידוש גיל ומרחבת בשמחתה, 
באותה שעה מתקדשת קדושת קודש הקודשים, 
ואז מתאווה ונושאת חן לפני מלך מלכי המלכים, 
ובעת ההיא מתייקרת ומתייפה ומתהדרת בהדרת גאון עז תקף הדרתה, 
ואז העליון יסגלנה להצהיר זיוה, 
להכניסה בחדרי זהר ולצררה בצרור החיים. 
והרחמן ישימנו מאנשי עבודתו השמחים.

עוד יש תועלת בשמחה, 
כמו שני אנשים שאמרו עליהם שהיו מבני העולם הבא בשביל שהיו אנשים שמחים, 
וכשהיו רואים איש עצב היו משמחים אותו, 
וכשהיו רואים שנים מתקוטטים זה עם זה, 
היו אומרים להם מלי דבדיחותא עד שהיו עושים שלום ביניהם. 
וכן לעניין ההלכה, 
מתחילין במלי דבדיחותא לפתח הלב ללמד בשמחה, 
אך לא שמחת נבל ושמחת הבל, 
אלא דברי המצוות המשמחים את הלב, 
כדכתיב: "פקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהילים יט, ט) - וכל זה בשמחת מצווה. 

וכן כשיש לאדם שום ייסורים, ישמח גם-כן. 
וכן אמרו חכמים: חביבין יסורין (ב"מ פה, א). 
ועוד אמרו חכמים: כל השמח בייסורים שבאין עליו מביא ישועה לעולם (תענית ח, א). 
וירגיל פיו לומר "גם זו לטובה" (שם כא, א), 
או "כל מה דעבד רחמנא לטב עבד" (ברכות ס, ב), 
כי יש כמה רעות אשר סופם טובות, 
וכן דרשו רבותינו על מקרא זה "אודך ה' כי אנפת בי, ישב אפך ותנחמני" (ישעיה יב, א). 

משל בשני בני-אדם, שהלכו לעבר בספינה. 
האחד ישב לו קוץ ברגלו, עד שלא היה יכול לילך בספינה, 
וחברו נכנס בספינה לעבר, 
התחיל זה לקלל את יומו. 
לימים שמע שנטבעה הספינה ומתו האנשים אשר בה, 
אז התחיל זה לשבח לבורא יתברך, כי ראה שהיה זאת כדי להחיותו (נדה לא, א). 

לכן ישמח אדם בייסורין ובשאר נזקין שיהיו לו, 
כי אינו יודע מה טובה עתידה להיות לו מהם. 
וכן עשה נחום איש גם זו (תענית כא, א).

עוד טובה, לשמח חתן וכלה, 
שנאמר: "קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה" (ירמיה ז, לד). 
ומאוד יזהר שלא לשמחם בנבול פה, כי זאת השמחה היא אף וחמה וקצף; 
ולא שמחת אנשים ונשים יחדו, כי זאת השמחה היא קלות ראש; 
ואפילו בשעת ההספד והאבל אמרינן: אנשים לבד ונשים לבד (סוכה נב, א), 
כל-שכן בשעת השמחה. 
ודרשינן: "והצנע לכת עם אלוהיך" (מיכה ו, ח) - 
זו הוצאת המת והכנסת כלה לחופה (סוכה מט, ב). 

גם צריך לשמח בשבתות וימים טובים ופורים, 
כי כולם לזכר יציאת מצרים ולזכר הנסים שהפליא עם בחיריו, 
לכן ישמח בלבו בזכרו חסדי המקום וגדל טובותיו עם עושי רצונו, 
ובעבור כן מתקנים מטעמים ומלבושים יקרים ושותים יין כדי לשמח הלב. 
ויזהר שלא ישמח בשמחה ההיא על ההבלים, 
אלא ישים השמחה על אהבת השם יתברך, 
ויתגעגע בשעשוע אהבת הצור, וישמח ויגיל בשמחת אדון כל, 
אשר צווה להתענג ביום ההוא ולשמח. 
גם יזכור בימים ההם נעם עולם הבא, אשר היא תכלית הנעימות. 
ונאה לאדם בעת ההיא שמתענג בתענוגים, 
שיזכור התענוגים הגדולים ויתאווה להם, כדכתיב: "אז תתענג על ה'" (ישעיה נח, יד). 

גם ישמח כשיראה שמחת הרשעים ותענוגי הפושעים 
ויחשוב: אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה (נדרים נ, ב). 
ועל זה אמר דוד: "נתתה שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו" (תהילים ד, ח). 
משל: זה דומה למלך שזמן אורחים, וכשהגיעו לחצר המלך ראו שהכלבים אוכלים אווזים ותרנגולים, 
אז שמחו האורחים ואמרו: אם כלבים כך, אנו המזומנים לסעד עם המלך מה יהיה לנו (מדרש שוחר טוב, ד, יא). 
ואין לשמח בטובתו ולא ישמח בשום עניין אלא בעניין המביאו לעבודת המקום ברוך הוא. 

צריך אדם שלא לשמוח על דבר שהוא טוב לו ויש בו תקלה לאחרים, 
כגון אדם שיש לו תבואה - לא ישמח אם יהיה יקר ורעב, 
כי בשביל טובתו לא ישמח בתקלת העולם. 
גם לא ישמח במיתת האדם אף-על-פי שיהיה לו ירושה ממנו או שאר טובות. 
סוף דבר: לא ישמח בתקלת שום אדם בשביל הנאתו, 
ועל זה נאמר: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח). 
וירגיל את לבו להיות שמח כשיש לאחרים טובות, 
וביותר ישמח בראותו בני-אדם המחזרים על מצוות לעשות רצון הבורא יתברך. 
ולא ישמח ולא ימלא פיו שחוק, כי עכשיו ערבה כל שמחה (ברכות לא, א), 
כי ביום שהיה שוחק בו רבנו הקדוש היה באה פורעניות לעולם (נדרים נ, ב). 
וכן עד כאן הביא רבי ירמיה לרבי זירא לידי גיחוך ולא גחיך (נדה כג, א). 

ומתי יש לשמח ולשחק? בעת אשר תחזר השכינה לציון, שהיא שמחה גדולה, 
כדכתיב: (תהילים קכו, ב): "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, 
אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה" (ברכות שם).

במהרה בימינו.
אמן סלה.

קראתי לראשונה בחיי למיטב זכרוני את כל הפרק,
וזה הוסיף לי הרבה בחיים.
זה הוסיף לי יותר בתחושה ובהרגשה שיש לי אבא אוהב שיעזור לי תמיד,
אבא שלא חייב לי כלום, ולמרות שאינני ראוי כלל, נתן וייתן לי.
ומשם הדרך לשמוח יותר ברורה,
אבל בתחושתי לא התקדמתי הרבה בהכנסת השמחה לחיי.
מתפלל לעזרת אבי בוראי הרחום והמשמח, שיעזור לי לפעול בחיי בכל התחומים כרצונו,
שאחוש ואפנים את כל המתנות הטובות שהוא שולח לי כל יום והפכו אצלי למובן מאליהם וחבל.
לזכור שהייתה לי סבתא צדיקה אמיתית שעברה דברים איומים ונוראים בשואה,
ושבשביל לשמוח לא הייתה צריכה שום דבר,
בכל פעם שדיברה עליו יתברך ראיתי איך יהודיה אוהבת את אבא שלה בפשטות ולמרות הכל.
ייתן לי ה' חלקיק משמחת חייה.
אמן.
 

שלום חברים יקרים

להלן מאמר על השמחה מאת הסופר היקר 'רן ובר' אישית אני אוהב את כל ספריו מאד,
בפוסט הבא אעתיק פרק על השמחה שהוא מפרסם,
מתוך ספרו שיוצא בימים אלה - אני והאין רוכבים על אופניים.

המאמר מאד דיבר אלי - כמחלים עם נטייה לדיכאון כרוני וככל הנראה גם גנטי.
מקווה שייתן לעוד שכמותי תקווה שהשמחה אפשרית. אם נרצה וננסה להפעיל אותה בנו.
בעזרתו יתברך. אמן.

להיות בשמחה תמיד?
רבי נחמן דיבר הרבה על השמחה ועל מעלתה, 
בליקוטי מוהר״ן תנינא (החלק השני) תורה כ״ד 
רבי נחמן אומר את המשפט שהפך לאחד מסממני ההיכר של ברסלב:

״מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, ולהתגבר להרחיק העצבות והמרה שחורה בכל כחו. 
וכל החולאת הבאין על האדם, כלם באין רק מקלקול השמחה.״ (ליקוטי מוהר״ן, תנינא, תורה כ״ד)

רבי נחמן אומר שהמלחמה העיקרית היא על השמחה שלנו. 
הדבר הגרוע ביותר הוא העצבות והייאוש. 
זה יכול להשמע פשטני ורדוד אבל זה עמוק מיני ים. 
העצבות קשורה לעצלות ושבירה. 
כשאדם שמח זה אומר שהוא מרוצה עם מה שקורה איתו, 
זה אומר בעצם שהוא מבוטל לרצון האלוקי ומודה לו. 
לשמחה יש עומקים ורבדים אבל הכל מתחיל בהחלטה. 
אני רוצה להתחזק בשמחה, אני לא רוצה לתת לכוחות הגשמיים הנמוכים למשוך אותי למטה 
אלא אני רוצה להתעלות ולהתגבר.

אחת הבעיות העיקריות שלנו עם השמחה היא 
שהרבה אנשים חושבים ש״מה לעשות, אני טיפוס דיכאוני״ 
או אולי אדם אומר לעצמו ״אני טיפוס עמוק, שכלי כזה ולא שייך לשטויות האלו״ 
או אפילו ״מה לעשות, נולדתי כזה. בכלל בעדה שלנו - כולם עם הפנים בחול...״. 
בקיצור - האדם אומר לעצמו שמה לעשות, הוא לא אדם שמח. 
״יש אנשים שמחים״, הוא יכול להאנח, ״אבל אני לא אחד מהם. אולי זה לא קשור אלי.״ 
רבי נחמן מלמד אותנו שהשמחה קשורה לכל אחד ואחת מאתנו! 
אולי יש כאלו שזאת עבודה יותר קשה בשבילם, 
שנטיית הנפש שלהם היא לא לשמחה - 
אבל זאת המערכה שעל כולנו לנצח ולהתגבר להיות בשמחה.

בסוף אותה תורה מופלא ממשיך רבי נחמן ואומר: 
״והכלל, שצריך להתגבר מאד בכל הכחות, להיות אך שמח תמיד. 
כי טבע האדם למשך עצמו למרה שחרה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן, 
וכל אדם מלא יסורים, 
על - כן צריך להכריח את עצמו בכח גדול להיות בשמחה תמיד 
ולשמח את עצמו בכל אשר יוכל, ואפלו במלי דשטותא.״ (שם)

זה הטבע של הגוף והרבדים הנמוכים של הנפש - הטבע הוא לשקוע למטה. 
הטבע הוא למשוך את עצמך למרה שחורה ולעצבות וכל זאת מחמת פגעי ומקרי הזמן. 
רבי נחמן מלמד אותנו שזה הטבע שלנו אבל זה לא הטבע האמיתי. 
הטבע העמוק והאמיתי של הנשמה הוא של שמחה ושל חיבור להשם יתברך. 
אנחנו כל כך מזוהים עם הגוף והרבדים הנמוכים של הנפש שזה נראה לנו כמעט בלתי אפשרי 
כי באמת - אין ממש שמחה בעולם הזה. 
כל השמחות של העולם הזה הן זמניות, מתכלות ומשאירות אותנו עם מרירות בפינו. 
כל מי שמנסה לשאוב את השמחה שלו מהעולם הזה יתייאש בסופו של דבר 
ולכן רבי נחמן מחזק אותנו ואומר לנו שאנחנו צריכים להתחזק ולהתגבר להיות בשמחה! 
להתגבר על הטבע, להתגבר על הטבעיות שמושכת למטה. 
יש שמחה אינסופית שמוטבעת עמוק בתוכנו, עמוק יותר מקירות האטימות והשעמום. 
שמחה נצחית שאליה מכוון אותנו רבינו הקדוש אבל הוא מאוד ריאלי ופרקטי.. 
הוא אומנם אומר לנו שעיקר השמחה היא לשמוח בהשם יתברך ובתורה הקדושה 
אבל הוא מבין שזה קשה ולא זמין לרובנו ולכן הוא אומר לנו שם בסוף התורה ובעוד מקומות - 
להכריח את עצמו בכח גדול להיות בשמחה תמיד ולשמח את עצמו בכל אשר יוכל. 
שמעתם את זה? 
בכל אשר יוכל אפילו במילי דשטותא. 
אפילו בבדיחות, בשטויות. 
העיקר לשמח את עצמך. 
כמובן שבבדיחות צריך לשים לב שאתה לא פוגע במישהו אחר בזמן שאתה מנסה לשמח את עצמך.

לא לוותר על השמחה שלנו, לא לוותר על התקווה לשינוי לטובה. 
להתחזק בשמחה, גם אם שכחנו אלפי פעמים. 
גם אם זה חיצוני. 
זה נכון - זה יכול להתחיל באופן חיצוני ולהראות לנו שיטחי. אז מה. 
בעניין השמחה, כמו בכל דבר, רבי נחמן קובע את הרף האינסופי של השמחה הנצחית 
של הדבקות האינסופית בהשם יתברך, 
של תענוג התענוגות כמו שמסביר הרמח״ל בתחילת מסילת ישרים שזה התענוג הגדול ביותר 
אבל מכיוון שרבי נחמן רוצה לעזור לכולנו, 
לא משנה באיזה מדרגה אנחנו (או אנחנו חושבים שאנחנו) הוא בונה לנו סולם. 
סולם יציב שראשו בשמיים אבל הוא סולם המוצב ארצה.

תשמח במה שיש עכשיו. 
אתה יכול לספר בדיחה לעצמך או לחבר טוב? יופי. 
תשמח בזה. 
קרה לך משהו טוב? 
יופי תשמח בזה. 
אתה מצליח למצוא נקודות טובות בך או באחרים - מעולה! 
תשמח בזה. 
לאט לאט שנזכה לטפס מעלה מעלה בסולם השמחה הקדוש של רבינו ולחזק איש את רעהו.

אשרייכם ישראל, שיהיה לנו חודש טוב, 
חודש בו הכל יתהפך לטובה, 
חודש שבו נתחזק בשמחה ונשריש את עבודת השמחה בתוכנו 
כדי שתאיר בכל השנה. 
אמן.
 

פרק מתוך הספר החדש ״אני והאין רוכבים על אופניים״:

להיות בשמחה

"וְהַכְּלָל, שֶׁצָּרִיך לְהַתְגַּבֵּר מְאד בְּכָל הַכּחוֹת לִהְיוֹת אַך שָׂמֵחַ תָּמִיד. 
כִּי טֶבַע הָאָדָם לִמְשׁך עַצְמוֹ לְמָרָה שְׁחֹרָה וְעַצְבוּת מֵחֲמַת פִּגְעֵי וּמִקְרֵי הַזְּמַן וְכָל אָדָם מָלֵא יִסּוּרִים, 
עַל כֵּן צָרִיך לְהַכְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכחַ גָּדוֹל לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד וּלְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכָל אֲשֶׁר יוּכַל וַאֲפִילּוּ בְּמִלֵּי דִּשְׁטוּתָא... 
עַל כֵּן צָרִיך שֶׁיִּהְיֶה בְּשִׂמְחָה תָּמִיד רַק בְּשָׁעָה מְיֻחֶדֶת יִהְיֶה לוֹ לֵב נִשְׁבָּר"
(ליקוטי מוהר"ן חלק ב', תורה כ"ד)

״הנה בא עוד גל גדול, זהירות רק לא ליפול!״ שר רפי, או נכון יותר שאג. 
דיוושתי מאחוריו. הוא שועט לפני בשביל הצר בין העצים, רכוב על אופניים מקצועיים חדשים. 
ביני לבין עצמי תהיתי מתי הוא קנה אותם וכמה הם עלו. אייל נשרך מאחורינו, רוטן כתמיד. 
״מה יש לרפי?״, אייל ממלמל. ״אפשר לעצור רגע?״, הוא קרא בקול וגם רפי שמע. 
עצרנו בצד הדרך. השענו את האופניים על גזעי אורנים עבותים. 
״איזה מקום קסום!", אמר רפי. "סוף הדרך, אחי, שיחקת אותה!״, הוא פנה אלי. 
התיישבנו על סלעים גדולים תחת העצים. האורנים שהתנשאו מעלינו נתנו צל קריר ונעים. 
אייל נראה לא מרוצה, ״הכל בסדר אייל?״ שאלתי אותו. 
״לא״, הוא ענה, ״האמת, שכלום לא בסדר." 
״מישהו רוצה קפה?״ שאל רפי. 
״חזרת לשתות קפה?״ שאלתי אותו. 
״לא ממש״, הוא אמר והוציא מתיק הגב שלו פק״ל קפה. ״אבל רציתי לשמח אתכם. אני אשתה תה קוקיצ׳ה יפני. 
ולמר כעסני", אמר רפי והתבונן בחיבה באייל, "אני אכין קפה שחור חזק חזק. אולי זה ישמח אותו״. 
רפי התחיל להכין את הקפה. "אייל, יש לך מים בשבילי?" 
אייל הוריד את תיק הגב שלו בחוסר חשק והוציא ממנו בקבוק מים. 
״מה העניינים, אחי?״, שאלתי אותו. 
״כלום, אין לי מצב רוח״, הוא אמר ונעץ את העיניים באדמה. ״ואני מרגיש שרפי עם כל העליזות שלו, סתם שקרן. 
סלח לי, אה?״ הוא אמר לרפי. 
״זה דווקא משעשע״, אמר רפי ומזג מים לתוך הפינג׳אן. ״לשמוע אותך מביע משהו בצורה כזאת ישירה. כבר היה שווה לבוא.״ 
הוא הדליק את הגזייה והניח עליה את הפינג'אן. 
״פתאום הכל משעשע אותך״, אמר אייל, ״זה מה שמעצבן אותי.״ 
״למה?״ שאלתי. 
״אמרתי לך, אני מרגיש שהוא סתם שקרן״. 
הפינג'אן מעט נטה על הגזייה. רפי חייך ואיזן אותו. ״נראה לי שאני אצטרף אליכם לקפה שחור.״ 
״תגיד רפי״, שאלתי, ״מאיפה האופניים האלה?! נראים פצצה. מתי הספקת לקנות אותם?״ 
״הם לא בדיוק שלי. הם של הבחור שאני גר אצלו בדירה עכשיו. הוא אמר שאני יכול לנסוע איתם בכיף. 
נראה לי שהם בחיים לא ראו הרים, אופני ההרים האלו, עד שהם פגשו אותי״. 
אייל קם והלך להתפנות. כשהוא חזר הקפה כבר היה מוכן. הוא רחץ את ידיו בשאריות המים שבבקבוק והתיישב לידנו. 
״אז אני שקרן?״, שאל אותו רפי. 
״לא אמרתי,״ התגונן אייל, ״אמרתי שאני מרגיש שאתה שקרן. זה מרגיש לי מזויף. 
פתאום אתה כל כך שמח ומאושר. מה הקטע הזה? זה אמיתי?״. 
רפי הגיש לאייל ולי קפה. בירכתי וטעמתי, ״קפה מצויין, רפי, תודה.״. הוא חייך ולגם גם כן. 
אייל החזיק את הכוס שלו בידיו והשתהה. 
״מה אתה אומר, פרופסור״ פנה אלי רפי, ״אייל צודק? אני סתם שקרן?״ 
הבטתי באייל. ״האמת, רבי נחמן מדבר על זה שאדם צריך להיות בשמחה, 
ואם הוא לא מרגיש שמחה, שישמח את עצמו. אפילו בכח.״ 
״אבל זה מלאכותי״, אמר אייל ומצמץ, קרן שמש, שחדרה לרגע בין ענפי העצים סנוורה אותו. 
״ומה אמיתי יותר,״ שאלתי, ״הדיכאון? הייאוש? חוסר התוחלת?״ 
אייל משך בכתפיו, ״אולי״. 
״זה טוב שאתה אומר מה אתה מרגיש, אחי, אבל אתה סתם כבד״, אמר רפי. 
הוא אסף לידו ענף דק מהאדמה והחלק לשרוף אותו עם המצית. 
אייל הניח את ידו על בטנו בחוסר בטחון. 
״לא התכוונתי לזה!״ אמר רפי וצחק, ״למרות שלא היה מזיק לך להוריד קצת, ביננו״. 
אייל התחיל לצחוק, ״אי אפשר איתך, רפי. אתה פשוט קרקס מהלך. 
אבל תדע לך, שבאמת, זה שאני מביע מה אני מרגיש ומשתף – זה לא מעט גם בזכותך״. 
״בזכותי?״ תמה רפי. 
״לגמרי.״ אמר אייל. הנהנתי בהסכמה. ״אני רואה אותך אומר דברים מזעזעים לאנשים והעולם לא מתפרק. 
אתה רק משתכלל בזה עם השנים, ואני משתדל ללמוד ממך.״ 
"אבל מה אתה חושב, אייל – הטבע שלנו הוא להיות בשמחה או בעצבות?״ 
״מהנסיון שלי עם עצמי, לרוב – בעצבות״, הוא ענה. 
״תראה, זה באמת לא מוחלט. 
רבי נחמן אומר שמצד הגוף המשיכה הטבעית היא למטה, לעצבות. 
אבל מצד הנשמה – הנשמה מחוברת למעלה, לקדושה, לשמחה, לקדוש ברוך הוא. 
השאלה היא במה אנחנו בוחרים להתמקד, ולמה אנחנו מתחברים״. 
״נו, באמת״, אמר אייל בחוסר סבלנות וקם ממקומו. מחטים נדבקו למכנסיים שלו והוא ניער אותם בידיו. 
״אתה רוצה להגיד לי שזה שהוא שר שירים ומצחקק כמו איזה ילדה קטנה," הוא הצביע על רפי, 
"אומר שהוא באמת שמח ומחובר?!״ 
״לא אמרתי.״ 
״אז מה?״ 
״זאת עבודה.״ 
״בלבלת אותי״, אמר אייל במבוכה. 
״פייר?״ אמר רפי, ״גם אותי״. 
״זה כמו מה שאמרנו בזמנו על ההתבודדות", פתחתי. 
"יש את הזמן שאתה נותן ללב שלך להישבר, שאתה לא מנסה להחזיק כלום. 
זה הזמן של ההתבודדות – שעה ביום, שאני מאחל לכולנו. 
בשאר היום, אומר רבנו, צריך להתגבר בשמחה. 
להתגבר זה אומר שזה לא בטבע של הגוף, לא באוטומט. 
זה ללכת נגד החלקים השבורים של הנפש״. 
"אבל מה יותר אמיתי?", התעקש אייל. 
״בואו ונגיד את זה ככה: מבחינת החלקים הנמוכים של הנפש שלנו, 
בהתמודדויות הפשוטות של חיים הרגילים שלנו, הרבה פעמים באמת קשה, 
ויש לנו, כביכול, את כל הסיבות להתבאס ולהרגיש נורא. 
אבל מבחינת העולמות הרוחניים והאמת לאמיתה, יש את כל הסיבות לשמוח ולרקוד – השם אוהב אותנו, 
יש אין-סוף טוב בעולם, כל מה שקורה לנו הוא לטובתנו". 
״סמסרה.״ הנהן רפי וחייך, ״עכשיו אני מתחיל להבין למה אתה מתכוון.״ 
אייל הביט ברפי בתמיהה. "נו, תמשיך", הוא אמר לי. 
"אז כמו שאמרתי, לשמוח זאת עבודה. 
רבי נחמן היה מאוד ריאלי. הוא ראה שאנחנו כל הזמן מזדהים עם החלקים הנמוכים שבחיים. 
מול זה הציע דעת אחרת – של התורה, ושל כל הצדיקים – שהכל לטובה ואין רע יורד מלמעלה. 
שכל הרע שאתה רואה הוא בעצם חלק מהתיקון שלך. 
וגם שחלק מהתיקון הוא לבחור להיות בשמחה, למצוא משהו טוב שאפשר ממש לשמוח ממנו בתוך העולם הזה״. 
״זה קשה מאוד" אמר אייל והנהן. "רק לפעמים יש הרגשה כזו באמת – שהכל טוב. לעיתים נדירות". 
״נכון, אבל יש כמה עצות להתקרב להרגשה ולדעת הזאת. למה שרפי עושה, למשל, קוראים 'מיליי דשטותא'.״ 
״מיליי דה מה?!״ שאל רפי. 
״דשטותא", חזרתי ואמרתי, "פשוט שטויות – אתה יודע.״ אמרתי. 
״מה שטויות?״, שאל רפי, קצת נעלב. 
״פשוט לעשות שטויות. לצחוק, לספר בדיחה". 
"זה לא נשמע רציני", אמר אייל ושילב את ידיו. 
״ צא לרגע מהפלסף", אמר רפי, "אולי הוא צודק. יש לך איזה בדיחה טובה?״ 
אייל הביט בשנינו. "האמת, יש לי אחת ממש מצחיקה. איש אחד לוקח את התוכי שלו לפסיכולוג…"
 

בוקר טוב חברים צדיקים

להלן מאמר על השמחה שמאד דיבר אלי,
ובזכות השרשור פה קראתי את כולו מילה במילה.. מומלץ.

הרב שניאור אשכנזי - 3 צעדים בדרך אל השמחה

איש עשיר שניהל אימפריית תעשייה, החליט לרדת אל העם ולראות את עובדיו מקרוב. 
הוא נכנס אל אולמות הייצור וראה בחור נשען על הקיר בחוסר מעש. 
הגביר תפש עצבים על הבטלנות של האיש, רץ אליו ושאל כמה הוא מרוויח בחודש? "4000 שקל". 
העשיר הוציא חבילת שטרות מהכיס, ספר במהירות 4000 שקל ואמר: 
"הנה המשכורת החודשית שלך, עוף מכאן ולא רוצה לראות אותך יותר".

העשיר ניגב את המצח מהזיעה ושאל את מנהל העבודה בכעס, באיזה מחלקה העצלן הזה עובד? -  
"האמת היא אדוני, שהוא לא עובד כאן. הוא שליח של הפיצה שבדיוק הביא אוכל לארוחת צהריים"...

העולם נחלק לשניים: אלו שיש להם סיבות לשמוח ואלו שלא. 
אלו שהחיים מאירים להם פנים והם מודים לאלוקים על כל רגע 
ואלו התקועים במקום והם עצובים ומדוכדכים.

וכאן קמים חז"ל ומעניקים ציווי מפתיע: "משנכנס אדר מרבים בשמחה". 
לא חשוב מה מצב הרוח שלך, איפה את/ה גר/ה וכמה אתם מרוויחים, 
לוח השנה אומר שעכשיו הזמן לשמוח. 
וכל אחד שואל את עצמו: מה? למה? איך? כיצד נכנסים לקצב בגלל לוח השנה?

תענית כט,א: "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה".

השאלה איננה רק על חודש אדר או על החגים בכלל שבהם נאמר "ושמחת בחגך", אלא על כללות החיים. 
השמחה אצל יהודי היא חובה קבועה. 
הרמב"ם מחדש חידוש גדול להלכה, כי יהודי חייב לקיים את כל המצוות מתוך שמחה. 
לא מספיק לעשות את מצוות ה' בידיים או ברגליים, אלא יש לעשות זאת מתוך ריקוד ועם חיוך גדול על הפנים. 
ומי שלא נוהג כך – ראוי לקבל עונש!.

רמב"ם סוף הלכות לולב: השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת הא-ל שצווה בהן, עבודה גדולה היא, 
וכל המונע עצמו משמחה זו - ראוי להיפרע ממנו, שנאמר [בפרשת הקללות]: 
"תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב" [ולכן באו עליך כל הקללות המנויות שם].

ולא רק הרמב"ם פוסק כך, גם הרמ"א בוחר לסיים את השולחן ערוך או"ח עם המסר הגדול הזה:
רמ"א סוף שולחן ערוך או"ח: יש אומרים שחייב להרבות במשתה ובשמחה בי"ד שבאדר ראשון, ואין נוהגין כן, 
מכל מקום ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים, וטוב לב משתה תמיד!.

והשאלה היא מתבקשת: איך שייך להעניש את מי שלא שמח? 
הרי השמחה היא לכאורה אופי מולד ומה יעשה מי שנולד ממורמר?

הרבי מלובאוויטש, שמחה ובטחון בה' [היכל מנחם] ח: 
אפשר לטעון: בשלמא בנוגע של מעשה בפועל, יכול לפעול על עצמו להתנהג כן, אבל בנוגע לעניין השמחה?! 
הרי מכיוון שזהו רגש הלב, כיצד שייך ציווי בנוגע לרגש הלב?

אנו רוצים להציג את התפיסה המהפכנית של היהדות על השמחה.
ולמען האמת, זאת לא תפיסה - זאת בשורה.

א. חודש אדר הוא חודש שונה לחלוטין מכל חודשי השנה. 
בעוד שאנו מכירים ימים שמחים, כמו פורים, פסח או שמחת תורה, 
חודש אדר הוא החודש היחיד בשנה שכולו שמח. 
מתחילתו עד סופו.

מקור החידוש הזה הוא במגילת אסתר:
"והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב".
הדבר לא נשאר ברמת העיקרון, אלא נוגע לחיים עצמם. הגמרא קובעת כי כל החודש הוא בעל מזל:
תענית כט: יהודי שיש לו דין עם נכרי, יתחמק ממנו בחודש אב שרע מזלו, ויימצא לו בחודש אדר, שטוב מזלו.

יתירה מכך. הדבר נוגע אפילו להלכה למעשה: שולחן ערוך או"ח תרפח,ז: 
המפרש בים והיוצא בשיירה ואינו יכול לקחת עימו מגילה ... יש אומרים שקורא אפילו מתחילת החודש. רמ"א: וכך נהוג.

והשאלה הראשונה בה עלינו לדון היא: איך הפך אדר לחודש שלם של שמחה? 
מה קרה בו שהפך את השמחה שבו ליותר גדולה מ"שמחת תורה" שהיא יום אחד 
או "פסח" שהוא שבוע או "חנוכה" שהוא שמונה ימים? 
(אדרבה, בפסח וחנוכה קרו ניסים מדהימים שאינם שייכים כלל לטבע, 
ואילו בפורים קרו אירועים שנראים כמעט כמו סיפור טבעי).

רש"י על המקום כותב הסבר שלכאורה מסבך את הדברים עוד יותר:
רש"י: משנכנס אדר – ימי ניסים היו לישראל פורים ופסח.
והשאלה היא מה כוונתו? הרי פסח הוא בניסן ולא באדר?
יש מבארים את רש"י, כי חודש אדר מתחיל רצף של ניסים – פורים ופסח - ולכן שמחתו כפולה.

שו"ת שאילת יעבץ [רבי יעקב עמדין] ח"ב סימן פח: מה שהוזקק רש"י לפרש "פורים ופסח", 
הוא כדי לבאר דאי משום פורים גרידא, לימא נמי ניסן וכסלו? 
אלא על כרחך משום שהתחילו ימי ניסים רצופים ותכופים זה לזה.

ההסבר מספק? לא. 
אם השמחה היא בגלל הרצף של פורים ופסח, היו צריכים לשמוח גם בכל חודש ניסן?

לכן מבאר הרבי דבר נפלא: השמחה באדר היא לא בגלל פורים, היא מטעם אחר לחלוטין: בגלל ז' אדר. 
שכן בחודש הזה נולד האיש שגרם לכל החגים היהודיים גם יחד: לפורים, פסח ולכל השאר.

הבה נתבונן תחילה במשפט "כשם שמשנכנס אב ממעטים בשמחה, כך משנכנס אדר מרבים בשמחה". 
מהי הסיבה שכל חודש אב הוא חודש מר? הרי גם בו אירע רק יום אחד של שבר?

התשובה פשוטה: "אב" הוא לא יום של שבר אחד, הוא יום של ריבוי שברים. 
לאורך כל ההיסטוריה היהודית, כשאירעו צרות – הן אירעו באב. 
כך היה בחטא המרגלים, כך היה בחורבן ראשון, כך היה בחורבן שני כך היה בגירוש ספרד 
[וכך היה בדורנו, בגירוש גוש קטיף...]. לכן כל החודש הוא חודש של אבל – על כל ריבוי הצרות שחלו בו.

ולהבדיל, ההיפך מזה קרה בחודש אדר: נולד בו משה רבנו, שהביא את הכול: 
את נס הפורים - שהרי הגורל של המן נפל בחודש אדר "ולא ידע שבו נולד משה". 
משה הוביל את נס הפסח, ובעצם הוא המקור לכל מה שיש לעם היהודי. 
ולכן זאת שמחה של חודש שלם - על כל מה שנתן החודש הזה.

כעת מובנים בעומק רב דברי רש"י: "משנכנס אדר – פורים ופסח". 
כלומר: בחודש אדר נולד האדם שהביא את המזל גם לנס פורים וגם לנס פסח, 
ובמילא השמחה בו כפולה ומכופלת.

ליקוטי שיחות חט"ז/346: מהמאמר 'כשם שמשנכנס אב כך משנכנס אדר', 
מובן שגדר השמחה בחודש אדר הוא כמו גדר המיעוט בחודש אב. 
החילוק בין חודש אב ליתר החודשים הוא, שבו הוכפלו צרות ותשעה באב הוא יום חייב, 
שזה לא רק מצד חורבן הבית ביום זה, אלא מצד חטא המרגלים שאירע בו 
ועליו אמר הקב"ה 'אני קובע לכם בכייה של דורות'. 
וכך לגבי חודש אדר, שבו הוכפלו הנסים ויש בו יום זכאי של ז' אדר. 
כמו שאומרת הגמרא לגבי המן: 'נפל לו פור בחודש אדר ... 
ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד' – 
ורואים שהזכות של ז' אדר היא גרמה לביטול גזירת פורים, וכן בו נולד מושיעם של ישראל שהוציא ישראל ממצרים.

ויש להוסיף המודגש בשיחה שם, שמוכח באופן פשוט כי הזכות של ז' אדר מועילה לכל ימי החודש. 
שהרי הנס אירע ביום אחר בחודש –בי"ג אדר, ומוכח שהמזל של משה מתפשט על כל ימי החודש.

ההסבר של הרבי, נוגע באופן מיוחד לשנה שבה נמצאים - שנה מעוברת. 
בעיקרו של דבר, אפשר להסתפק האם הציווי "מרבים בשמחה" נוגע רק לחודש השני או גם לראשון?

הדבר תלוי בשתי הגישות שהוסברו לעיל: אם שמחת אדר היא בגלל פורים, 
הרי זה שייך רק לחודש השני, שבו חוגגים את פורים. 
אבל אם שמחת אדר היא כמו הגישה של הרבי – בגלל ז' אדר -  הרי זה שייך לשני האדרים. 
שכן ישנו ספק אם לידת משה ופטירתו היו באדר ראשון, שני או רגיל. 
(ולגבי פטירת משה, שהייתה מאה עשרים שנה אחרי הלידה מיום ליום, 
מנהג האשכנזים הוא כדעת המגן אברהם לציינו באדר ראשון). 
ולפי זה שמחת לידת משה צריכה להיות בשני האדרים, ובוודאי באדר ראשון.

לקו"ש שם: עפ"ז מובן בנוגע לשנה מעוברת, ולדעת המגן אברהם שתענית ז' אדר היא באדר ראשון 
[והפטירה הייתה 120 שנה מיום ליום מהלידה] - מובן ששמחת אדר צריכה להיות גם באדר ראשון.

כעת אחרי שהבנו היטב שצריך להיות בשמחה חודש שלם, ובשנה זו – חודשיים שלמים, 
כלשונו הידועה של הרבי: "שישים יום של שמחה שמבטלים בשישים את כל העניינים הבלתי רצויים" – 
שבה ועולה השאלה המרכזית: איך פוקדים עלינו להיות שמחים? או שנמצאים שם או שלא?


ב. לפני שנכנסים לעניין עצמו, הערה חשובה על הסביבה של השמחה: 
למה בכלל חשוב להיות שמח? 
מה נותנת השמחה? 
ומה מפסיד מי שאינו נלהב?

הנה משל מקסים: בעיירה היה איש חשוב בשם טוביה. האיש היה ה'בורר' של העיירה. 
בכל פעם שפרץ וויכוח בין אנשים - בני זוג, שכנים או שותפים - 
היו המתקוטטים עולים לביתו של טוביה והוא היה שופט ביניהם. 
כמובן, בני העיר חיפשו את קרבתו ואהבתו, מתוך מחשבה כי עוד יזדקקו לו.
פעם הסתכסך טוביה עם מישהו והלה הלשין עליו למלך. 
המלך כעס על המוסד שהקים טוביה לעצמו והורה להביא אותו לפניו. 
הגזירה נודעה לטוביה מבעוד מועד והוא הקדים לברוח מביתו. 
כשהוא יצא מהעיר, הגיע אל הנהר והיה צריך לעבור אותו לגדה השנייה. 
הבעיה הייתה שהוא היה איש שמן וגדול ולא ידע לשחות.
 הוא ראה לפניו מלח וותיק והוא ביקש ממנו לשאת אותו על הגב אל הגדה השנייה. 
המלח היה אדם צנום, אבל הוא אזר כוחות וסחב את טוביה על גבו את הנהר.
רגע לפני שהגיעו אל הגדה השנייה, לחש לו טוביה באוזן: 
"לעולם לא אשכח מה שעשית עבורי וכשאחזור אל עוצמתי, אשיב לך כגמולך הטוב". 
המלח התבלבל ולא הבין מה זה "כשאחזור לעוצמתי"? ומה קורה עכשיו? 
טוביה הסביר במהירות כי עכשיו הוא בורח מהמלך, אבל כשהגזירה תחלוף, הוא יחזור לתפקידו הרם. 
המלח שמע את זה והפיל את טוביה אל תוך המים והוא טבע.
שאלו את המלח, למה הפלת אותו? הרי עוד רגע הייתם מגיעים אל הגדה השנייה וחייו היו ניצלים? 
הסביר המלח: "לא הפלתי אותו, פשוט איבדתי את הכוח לשאת אותו. 
העניין הוא כזה: בדרך הטבע, אני לא יכול לשאת את טוביה על הגב. הוא איש גדול וכבד ממני. 
אלא שהשמחה והאושר על כך שאני עושה לו טובה גורלית, מילאו אותו כוחות אדירים שלא ידעתי שקיימים בי. 
אבל כששמעתי שאני סוחב על הגב 'סוס מת', איבדתי את הכוחות האדירים הללו והוא נפל ממני"...

השמחה היא חשובה, משום שהיא מביאה את האדם אל מקסימום היכולות שלו. 
אדם שמח הוא מרוכז, הוא יעיל, הוא מלא כוח, הוא נלהב, ומדבק אחרים בהתלהבות שלו. 
אדם שמח פורץ את כל החסימות והמניעות שעומדים בפניו ומדלג מעליהם בקלילות. 
אדם עצוב, לעומת זאת, מאבד את רוב היכולות שלו. 
הוא כבוי, הוא עייף, הוא לא מרוכז והוא בעיקר – חסום.

הנה המשל המפורסם שמביא לכך רבנו הזקן: תניא פכ"ו: 
כמו שניצחון לנצח דבר גשמי, כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה, 
הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות, ינוצח בקל וייפול גם אם הוא גיבור יותר מחברו, 
ככה ממש בנצחון היצר, 
אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן, כי אם בזריזות הנמשכת משמחה.

לכן חסידים אומרים שני פתגמים נהדרים:
1. שמחה היא לא מצווה, אבל היא מובילה אל כל המצוות. ואילו עצבות היא לא עבירה, אבל היא מובילה אל כל העבירות. 
2. היצר הרע אינו מחפש את העבירה, אלא את העצבות שאחרי העבירה. 
העצב הוא זה שפותח עבורו את הדלת להמשך נפילה חופשית.

כעת נבין דבר נוסף: הרבי הביא פעמים רבות את דברי הזוהר, כי השמחה חשובה גם בשביל לקבל שפע מלמעלה. 
שכן אותם פנים שהאדם מראה למטה, אותם פנים מראים לו מלמעלה.

מה הרעיון כאן? מסביר הרבי (שמחה ובטחון הנ"ל עמוד צד): 
כאשר האדם פורץ את הגדרים שלו ומתנהל מתוך שמחה, 
הדבר פורץ גם את הגדרים למעלה ומעניק לו שפע שלא על פי חשבון וכללים.

ואם כן, השמחה היא לא זכות אלא חובה והיא המנוע של כל העשייה והשפע מלמעלה של היהודי. 

וכאן נשאלת שוב השאלה: איך נעשים שמחים? 
ומה יעשה מי שעובדות החיים לא נותנות לו לשמוח?


ג. נפתח עם סיפור בעל משמעות רבה: 
במשך שנים ארוכות היה הרבי מקבל חתנים וכלות לפני החתונה ליחידות פרטית, 
בה היה מברך אותם בחיים מאושרים ומוצלחים. 
מעשה בחתן וכלה שנכנסו ליחידות כעשרה ימים לפני החתונה, 
אך פתאום פרצה הכלה בבכי ואמרה לחתנה שהיא רוצה לדבר עם הרבי ביחידות. 
זה היה מאוד לא נעים, אבל הוא יצא החוצה. 
אחרי עשרים דקות ארוכות היא יצאה משם נסערת ולא היה שייך לנהל שיחה יעילה.
אלו היו הימים האחרונים לפני החתונה והם לא הספיקו לדבר שוב, אך מיד אחרי החופה, 
החתן ביקש לדעת מה קרה בחדר של הרבי. 
"אמרתי לרבי שאני רוצה לבטל את החתונה. שכן אני טיפוס נרגז וחסר סבלנות, 
ולכן אני חוששת כי אפגע בך במהלך החיים". 
הרבי שלל את האפשרות הזאת, וביחס לבעיה שאני מצביעה עליה, הרבי אמר כך:
"סבלנות היא תכונה נרכשת. עם כל ילד, מגיעה עוד סבלנות. 
בהתחלה צריך לטפל בילד אחד, אחר כך בשני ילדים, אחר כך בשלושה וכו', 
וכל הזמן רוכשים עוד סבלנות. 
ובינתיים, עד שיהיו ילדים, אני ממליץ לך להתנדב במוסד לילדים מיוחדים, 
שהטיפול בהם דורש סבלנות רבה וכך תתרגלי סבלנות...

המסר הגדול של הסיפור הוא, שלא נולדים מוצלחים, הופכים להיות כאלו מתוך בחירה ומתוך עבודה. 
אם נחבר את זה אל הנושא של השמחה, זה הולך כך:
שמחה היא לא אופי ולא גזירת גורל, היא בחירה.

בשפות אחרות, המילים "אושר" ו"מזל" קשורות זה בזה. 
באידיש אומרים: "גליקליך", שפירושו "מאושר" ופירושו גם "בר מזל". 
גם באנגלית אומרים "happiness" – "אושר", מה שמזכיר את המילה "hap" שפירושה "גורל". 
הדמיון הזה משקף את הרעיון שהאושר הוא תוצר של מזל מולד. 
או שנולדת בבית הנכון עם אופי נפשי שמח וחלק או שנועדת לחיי סבל.

ואילו יהודים אומרים: "משנכנס אדר מרבים בשמחה"!. 
כלומר, לא חייבים להיוולד שמחים, אפשר גם להיעשות כאלו. 
בכל מקום, בכל זמן, האדם יכול לבחור להיות שמח. 
הוא רק צריך לעבוד על זה.

הרבי מלובאוויטש, שמחה ובטחון בה' נג: לשון הרמב"ם (שהובא לעיל) הוא: 
"השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ... עבודה גדולה היא" ...
הלשון 'עבודה' וכל שכן 'עבודה גדולה' מורה שזהו עניין הדורש עמל ויגיעה, 
עניין הקשור עם שינוי הטבע והרגילות.  

במקום אחר, הרבי מוכיח את העיקרון הזה מהחיים עצמם:
אגרות קודש הרבי ח"ד/רסד: אנו רואים במוחש אשר הרושם ממאורעות חיי האדם – תלוי באדם עצמו, 
באיזה חריפות הוא מקבלם ומגיב אליהם. 
מי לנו גדול מהרמב"ם אשר חייו החיצוניים היו מלאי צרות והרפתקאות, ייסורים ואסונות רח"ל, 
ובכל זאת השקפתו על החיים כמבואר בספר מורה נבוכים (ח"ג פי"ב) הייתה אופטימית וטובה ביותר. 
מנגד, רואים כמה אנשים שחייהם החיצוניים לכאורה מוצלחים הם,
ובכל זאת רק לעיתים רחוקות נראה בהם איזו שביעות רצון.

מה בדיוק צריך לעשות כדי להיכנס למצב שמחה?
הבה נלך לרגע למקום אחר לחלוטין. 
הנושא העיקרי של פרשת תצווה, הוא עשיית בגדי הכהונה. 
הכהן הגדול היה לובש שמונה בגדים מפוארים, שהיו "לכבוד ולתפארת". 
הבגדים היו רקומים מבד יקר ביותר עם עיטורי זהב והרשימו את כל הרואים אותם.

הם היו כל כך מרשימים, עד שהגמרא מספרת (יומא סט) על אלכסנדר מוקדון הגדול, 
שעבר בארץ בשיא כוחו ועצמתו, ושמעון הצדיק שהיה כהן גדול יצא לקבל אותו לבוש בבגדי הכהונה. 
המצביא הדגול התרשם כל כך מהמראה שלו, עד שירד מסוסו והשתחווה לפניו.

כאן עולה השאלה, מה היה הצורך בבגדי הכהונה המפוארים? 
הרי הכהן הגדול הוא איש רוחני שעבד את ה' במוחו ובליבו ומה עניינם של הבגדים לכאן?

יתירה מכך – וזאת נקודה מרתקת: הדברים לא נוגעים רק לכהן, אלא ממש לכולנו. 
ההלכה לומדת מהפסוק "היכון לקראת אלקיך ישראל", שבעת התפילה, צריך לעמוד לפני ה' בבגדים נאים ומכובדים.
שולחן ערוך צח,ד: התפלה היא משמשת במקום הקרבן, 
ולכן ראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה, כמו שהיו לכוהנים בגדי כהונה מיוחדים.

והשאלה מתבקשת: מה הקשר בין תפילה ובין בגדים? 
התפילה היא חוויה פנימית של "עבודה שבלב" ומה משנה איזו חולצה לובשים? 
ואם מתפללים בלי חולצה, אי אפשר לשפוך את הלב?!

אחד ההסברים לכך הוא של ספר החינוך:
ספר החינוך צט: השליח המכפר צריך להתפיס כל מחשבתו וכוונתו אל העבודה, 
על כן ראוי ללבוש בגדים מיוחדים אלה [שכן] כשיסתכל בכל מקום בגופו, מיד יהיה נזכר ומתעורר בליבו לפני מי עובד.

ספר החינוך מלמד כאן יסוד נפשי גדול: הבגד עושה את המצב רוח. 
האדם מושפע מהבגדים שהוא לובש ונכנס למצב רוח בהתאם. 
אם הוא לובש בגד מכובד, הוא מביט על עצמו כמו אל אדם מוקפד וענייני, 
ואם הוא לובש בגד עלוב – הוא מיד יחוש עם עצמו כך.

אדמו"ר הזקן בתניא, מרחיב את הרעיון יותר ואומר, שלמעשה, אנחנו כל הזמן "מתלבשים". 
באופן תמידי אנחנו לובשים שלושה לבושים רוחניים: מחשבה, דיבור, ומעשה. 
שלוש הלבושים הללו עוטפים את הנפש - ולמעשה קובעים איפה היא תימצא. 
אם אדם עושה בידיו דברים שמחים, מדבר בפיו דיבורים מלאי סיפוק והצלחה או חושב דברים כאלו – 
הוא נכנס מיד לאווירה כזאת ונעשה שמח.

ובמקום לדבר בסיסמאות, הנה שלוש דוגמאות מעשיות:

לבוש המעשה: רמב"ם הלכות יום טוב פ"ו: ימים טובים ... חייב אדם להיות בהם שמח וטוב לב ... כיצד? 
הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות. 
הנשים קונה להם בגדים ותכשיטים נאים כפי ממונו. 
והאנשים - אוכלים בשר ושותים יין.
ובמלים פשוטות: אם קמנו בלי מצב רוח, נכניס משהו טעים לפה, נרים כוסית ונפתח שולחן עם חברים. 
אם זאת אישה, תמיד יעשה לה טוב על הלב לצאת לקניות ולרכוש "בגדים ותכשיטים כפי ממונו"... 
ניתן להוסיף על כך הנאות גבוהות יותר, כמו "זמירות שבת" המרוממים את הנפש, 
וכן מצות "שלום בית", שהיא מ"תענוגי שבת" (שולחן ערוך רבנו סימן רפ).

לבוש הדיבור: התוועדויות תשמ"ו א/603: כל ענייני ברכה והודאה קשורים עם שמחה, 
וכשיהודי קם בבוקר ואומר 'מודה אני לפניך שהחזרת בי נשמתי' וממשיך עם כל ברכות השחר, 
המדברות על חסדים שעשה עימו הבורא – הרי מובן ופשוט גודל השמחה בדבר.
כאן מדובר על אמירת מילים טובות. 
להתרגל להודות, לראות את הטוב בחיים ולציין אותו באופן ברור בדיבור ולהתמלא אושר ממנו.

ומעל הכול והחשוב מכול: מחשבות טובות. 
די להזכיר את דברי הזוהר כי המילה "בשמחה" היא אותיות "מחשבה"!. 
כיון שהכול תלוי בראש, ואם מקפידים לחשוב טוב ולהתרחק ממחשבות שליליות ומדכאות – נהיה טוב.

לבוש המחשבה: תיקוני זוהר כב: אותיות 'בשמחה' הן 'מחשבה'.
מצות חודש אדר היא אפוא, למלא את הראש במחשבות טובות, 
להימנע עד הקצה האחרון ממחשבה מדאיגה או מייאשת. 
לדבר בפה על החלקים היפים בחיים, ולתת לגוף ליהנות מהשמחה להיות יהודי.

נסיים במה שהביא הרבי כמה פעמים (שמחה ובטחון קמ), שפעם היה המנהג לצאת לקרב עם מארש ניצחון. 
החיילים היו מטעינים את עצמם בשמחה וזה היה מעניק להם את המוטיבציה להילחם במרץ ובגבורה.

ואם נרצה לסכם את השיעור במשפט אחד: האושר מוביל לחיוך, אבל גם חיוך מוביל אל האושר.
מחקרים מראים, שאפילו חיוך מלאכותי, מכני, חמש דקות בבוקר, מעורר שמחה. 
כל פעם שנמרח חיוך על הפנים, המוח משחרר "סרוטונין",
שהוא ההורמון של האושר והלב מתמלא על גדותיו.

שנזכה לשפע של שמחה אמתית לכל השנה,
ושיהיה לכולנו יום טוב מחלים ושמח