שלום יעקב היקר

תרגיש חופשי להגיב פה, כפי שכבר רשמתי השרשור נועד גם לקבל תגובות חיוביות או הצעות לשיפור, ותובנות מכולם,
תודה רבה על הדברים שהבאת.
והדברים הללו לא שלי אלא של הרב נח ויינברג זצ"ל.

תודה שוב ויום שמח 
 

תודה על סידור הדברים המחכימים על ידך.
בדיוק היום הרגשתי פחות כוח לכתוב, הייתי יותר צריך להתמלא בתוכן רוחני על ידי משהו שמתאים לי, ומצאתי אותו בדבריך.
מה שחשבתי כהתחלתי לקרוא את הנושא, הוא שיחה שהיתה לי פעם עם חברותא. אותה שיחה עמוקה בפשטותה נשארה חרותה בזכרוני:
אותו חבר אמר לי: "אנשים צריכים לפעמים המון דברים כדי להיות שמחים. ובכנות אני נהנה מלאכול יוגורט גיל אפילו"
שנזכה לשמחה אמיתית

בוקר טוב צדיקים

אשתף שאני חש יותר שמח הבוקר בחסדו יתברך.

היום אביא מדברי 'רבינו' הגדול - ר' נחמן מברסלב שחסידיו מתמחים בנושא השמחה,
ובזה ברצוני להימנות עליהם  בעזרת יוצרי יתברך ויתעלה.
המאמר מדבר על העצבות שלאחר החטא, כך שהוא רלוונטי לי גם כרגע שנושא השמחה עוד לא נעשה קניין בנפשי.
מקור - http://www.breslev.org/pages.php?subaction=showfull&id=1118862538&ucat=36

שיהיה לכולנו עוד יום שמח ומחלים, ונתבשר רק בשורות משמחות. אמן.

שמחה פורצת גבולות
"אתה בא להגיד לי לשמוח? איך אני מסוגל לשמוח? 
אני... שכל כך לא טוב לי , שכל כך לא מרוצה מעצמי, אני אהיה בשמחה? 
אני???  
ששום דבר לא הולך לי בחיים, לא ברוחניות ולא בגשמיות, האם יש לי בכלל על מה לשמוח?"

קל מאד לכאורה, לומר למישהו, תהיה שמח! חייבים לשמוח!

- "אתה בא להגיד לי לשמוח? איך אני מסוגל לשמוח?
אני... שכל כך לא טוב לי , שכל כך לא מרוצה מעצמי, אני אהיה בשמחה? אני?
 
ולשמחה - מה זו עושה?
 
רבי נחמן מברסלב אומר: מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד!
 
מדוע כל כך חשוב לשמוח? ואיך שמחים?
 
העולם הזה מלא צער וייסורים, אומר רבי נחמן, נסיונות האדם רבים הם.
איך אפשר לעבור בהצלחה את מבחן החיים?
גלים רבים כל כך, שוטפים את החיים, "כל משבריך וגליך עלי עברו".
גלים אלה גורמים לייאוש להשתלט על חיינו,
ומקבעים אותנו בסגנון חיים של "בבוקר תאמר - מי יתן ערב, ובערב תאמר - מי יתן בוקר",
עד שמסתיימות להם שבעים שנות חיינו ורהבם עמל ואוון,
ללא שאנו מספיקים לארוז לעצמינו מעט צידה לדרך.
 
יצר הרע - אומר רבי נחמן - אינו מעונין בחטאיו של האדם,
הוא מעונין בעצבות שלאחר החטא.
אדם חוטא יכול מיד לחזור בתשובה, והתשובה מתקבלת והופכת זדונות לזכויות.
התשובה אינה חייבת להיות הגיונית בדרך טבעית,
הטהרה מן החטא היא מצווה חוקתית ללא שום הבנה - למעלה מהשגתינו.
"תשובה" נבראה לפני בריאת העולם – ללמדנו, שאין התשובה מובנת בדרכי הטבע.
 
כמו שאנו אומרים בוידוי של רבינו נסים: "מנהג בית דינך הצדק לא כמנהג בתי דינין של בני אדם,
שמידת בני אדם כשהוא תובע את חבירו בממון אל הבית דין או אל השופט,
אם יכפור ינצל מן הממון ואם יודה מתחייב ליתן,
ובית דינך הצדק לא כן הוא,
אלא אם יכפור האדם אוי לו ואוי לנפשו,
ואם מודה ועוזב, אתה מרחמהו".
 
לכן, יצר הרע, מחפש את האדם שלאחר החטא, להביא אותו למצב של ייאוש וחדלון, כחומר ביד היצר.
במצב כזה של חוסר אונים, היצר מסוגל להפיל את האדם, עד שאול תחתיות.
 
זוהי מטרתו המוצהרת של עמלק, "אשר קרך בדרך".
עמלק הוא חסם ההתלהבות הגדול ביותר, הוא מקרר ומחליש את דעתו של אדם,
מרפה את שאיפותיו, את רצונותיו.
"בוקה ומבוקה ומבולקה ולב נמס ופיק ברכיים, וחלחלה בכל מותניים" (נחום ב).
 
עמלק מדכא את המחשבות, כמו: 'מה אני שווה?
האם הקב"ה רוצה אותי בכלל?
האם פושע כמוני מסוגל להשתחרר מכבלי השאול?
האם יש לי סיכוי לחיים טובים יותר?'
ועוד טיעונים שונים, השוללים ממנו אבסולוטית מחשבות של התקרבות לבורא עולם.
 
השמחה – היא עולם החירות - היא מסוגלת להפוך כל עצב לשמחה, כל צער לחדווה,
כמו שכתוב: "ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה".
במצב של שמחה, העצבות והמרה שחורה נסים על נפשם, הן לא מרגישות בנוח.

חיים ללא שמחה משולים לחיים תחת עבדות,
אנו נהפכים עבדים לדאגות של המחר וכואבים את הצרות של יום האתמול.
 
ומה יעשה אדם שהוא באמת כואב את חטאיו ומרגיש שברון לב?
רבי נחמן מזהיר: לב שבור? כאב וחרטה? מותר!, אבל לזמן מועט.
בשאר הזמן יהיה בשמחה.
כי "בכיה" היא ראשי תיבות של "ב'שמך י'גילון כ'ל ה'יום" -
גם כשכואבים ומתחרטים צריך להרגיש את האושר ואת השמחה שבפנימיות הלב,
על הזכות הגדולה – החרטה על מעשינו, הטהרה והשיבה אל ה'.
 
אנשים שואלים את עצמם: 'במה אשמח את עצמי? מדוע יש לי לשמוח? אינני מוצא שום סיבה טובה למסיבה?'.
הגרוע ביותר הוא, שלפעמים באירועים מסויימים כמו חגים או שמחה משפחתית, קיים אילוץ לחייך ולשמוח,
ואז הצער והכאב הפנימי כפול.
האדם חש ומרגיש שאינו מסוגל לשמוח.
אדרבה, ליבו מר עליו.
 
התשובה היא: 'שלא עשני גוי'!
 
רבי נחמן אומר: כל יהודי אפילו הגרוע שבפושעים, עדיין שם ישראל עליו ויש לו לשמוח בעצם העובדה שהוא נולד יהודי.
משמעות השמחה אצל רבי נחמן היא - תחפש מעט טוב בעצמך ותבוא לידי שמחה,
אפילו אם אתה שקוע מאד בעצב ודכדוך עד שאינך מסוגל למצוא בעצמך איזו נקודה טובה מאירה,
איזה יהלום קטנטן,
עדיין יש לך במה להחיות את עצמך – שלא עשני גוי.
 
הנקודה היהודית הפנימית שאינה נפגמת גם אצל החוטאים הגדולים.
עובדת היותי יהודי, צריכה לשמח אותי - "שלא עשנו כגויי הארצות" וכו'.
שמחה זו – בנקודות הקטנות - היא זו שממתקת את מרירותו, ומוציאה אותו מכל יגונותיו,
ומביאה אותו לשמחה גדולה יותר, וכך הלאה.
 
"והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור" – ידוע הוא שכל הנסים והנפלאות שנעשו לאבותינו, מתגלים ומאירים בכל דור ודור.
תפקידנו הוא להמשיך את קדושת הימים הללו ואת הארת הנסים והנפלאות על עצמנו –
"ליהודים היתה אורה ושמחה" - כן היא תהיה ותאיר לנו.
והימים הללו נקראים ימי משתה ושמחה -
ללמדינו שכל יהודי יכול להחלץ מכל צרה, בעזרת השמחה – "כי בשמחה תצאו"...
 
מובא בשם תלמידי הבעש"ט, על הפסוק: "ואני בחסדך בטחתי יגל ליבי בישועתך" –
'רבש"ע, אני שמח כבר מעכשיו בישועה העתידית , אף שעדיין אינני רואה פתח לישועה'.
 
אפשר אפוא להסביר מדוע משנכנס אדר מרבים בשמחה?
מאחר ונס פורים חוזר על עצמו מידי שנה,
אנו מתחילים "לשמוח" כבר מתחילת החודש - לפני הנס,
להוכיח - הנה רבש"ע... אנחנו שמחים לפני הישועה –
כי בטוחים אנחנו בישועתך העתידית.
 
השמחה, יש בכוחה לפרוץ גבולות, יש בכוחה לשבור חומות,
היא מביאה לתשובה מאהבה, להדר קבלוה את התורה – באהבה.
היא התרופה הטובה ביותר לכל מה שעובר עלינו בעולם המר הזה.
 
"אשר ברא ששון ושמחה, גילה רינה דיצה וחדווה",
הוא יזכנו שיהיה חלקנו במדת השמחה תמיד,
בכל מקום,
בכל זמן,
בין בעליה ובין בירידה,
בין בשעת עונג,
ובין בשעת צער.


"...והאהבה היא תפארת הנשמה, שתתפאר בתפארת השמחה, אשר תשמח באלוקיה, 
ותדבק בזיו יראת ה', להדביק יקר הודה, 
ומתערב אור חמדתה ליוצרה באהבת תשוקתה, חשק תאות עליון , 
להתעטר עטרת יופי המחשבות הזכות הטהורות ותהיה נוהמת מגודל גיל עליצתה לידידה ידיד עליון 
ותתקשר בקישורי חיבה ותהיה דורשת וחוקרת אחר המעלות לאור באור החיים.
ובעת אשר מתרוממת ומתגדלת לדעת קדושת יוצרה ומתדבקת באמונתה לבוראה, 
אז היא מתפשטת בחדווה וגיל ומתרחבת בשמחה. 
באותה שעה מתקדשת קדושת קודש הקודשים 
ואז מתאהבת ונושאת חן לפני מלך מלכי המלכים 
ובעת ההיא מתקיימת ומתייפה ומתהדרת בהדר גאון עוז תוקף הדרת האהבה.
ואז העליון יסגלנה להצהיר זיווה להכניסה בחדרי זוהר ולצררה בצרור החיים.
הרחמן הוא ישימנו מאנשי עבודתו השמחים בו". (ראשית חכמה סוף שער האהבה)

אמן ואמן.

שלום חברים יקרים

במאמר היום אביא עוד דברים ע"פ ר' נחמן מברסלב בנושא השמחה.

ע"פ הספר 'אורחות צדיקים' ב'שער השמחה' שאביא בל"נ בעזרת ה' בימים הבאים,
אחד מהיסודות שעלי לחזק בי בשביל לזכות לשמחה אמתית זו מידת הביטחון בה'.

​ע"פ 'אורחות צדיקים' בשער השמחה:
"מי שמאמין באלוהים בלב שלם ובוטח בו בביטחון חזק,
יביא אותו הביטחון שלא יפחד מעולם מדבר רע,
ולא יעבוד לאדם זולתו להתרצות אליו,
ולא יקווה לאיש,
ולא יסכים עמהם בדבר שהוא כנגד עבודת הבורא יתברך,
ולא יפחידוהו ענייניהם ולא יחת ממחלוקתם,
ואם יוכיח אותם - לא יזהר בכבודם,
ואם יכלימוהו - לא יבוש מהם,
ולא ייפה להם השקר,
כמו שאמר הנביא: "ואדני אלוהים יעזר לי, על-כן לא נכלמתי, על-כן שמתי פני כחלמיש, ואדע כי לא אבוש" (ישעיה נ, ז).

מתברר שיש ביטחון אמתי ויש ביטחון מדומה, ועל כך במאמר שלהלן,
אתפלל לה' שיעזור לי לבטוח בו ביטחון אמתי בלב שלם.
יום שמח ומחלים לכולנו 


ביטחון אמיתי דקדושה ובטחון דסטרא אחרא -
קישור - http://breslev.eip.co.il/?key=5415

רבי נחמן מברסלב מבאר בליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה ס - דַּע שֶׁיֵּשׁ שְׁבִילֵי הַתּוֹרָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם הִתְבּוֹנְנוּת גָּדוֹל
כי יש בחינת ביטחון אמת דקדושה, ויש בטחון של שקר של הסטרא אחרא.
ובטחון דקדושה הוא אמת וביטחון דסטרא אחרא הוא שקר וכולי.
וגם בליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה סג - סוֹד כַּוָּנַת הַמִּילָה - והביטחון דקדושה שהוא כולו אמת, הוא תלוי בשכל,
כמבואר בליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה רכה - כְּשֶׁהָרֵאָה בִּשְׁלֵמוּת עַל יְדֵי זֶה הַבִּטָּחוֹן בִּשְׁלֵמוּת, 
כִּי עִקַּר הַבִּטָּחוֹן בִּשְׁלֵמוּת הוּא עַל יְדֵי הַשֵּׂכֶל. 
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "עֵינֵי כל אֵלֶיך יְשַׂבֵּרוּ" - 'עֵינֵי' זֶה בְּחִינַת הַשֵּׂכֶל.
וּלְפִי הַשֵּׂכֶל כֵּן הוּא הַבִּטָּחוֹן כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם", וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י 'עַל שֵׁם הַחָכְמָה נֶאֱמַר'


בטחון עצמי. אמונה עצמית. הערכה עצמית. איך משיגים?
על האדם לדעת כי יש שני סוגים של בטחון עצמי ואמונה עצמית.
יש בטחון עצמי אמיתי ויש בטחון עצמי שקרי.

ביטחון עצמי אמיתי = בטחון עצמי שנובע מהאמת. האדם בוטח במשהו אמיתי.
בטחון עצמי שקרי = ביטחון עצמי שנשען על שקר ועל דמיון.

לדוגמא: אדם שיש לו ביטחון עצמי שהוא יכול לעוף בשמים כמו ציפור,
זהו לדוגמא ביטחון עצמי שקרי שאינו תואם את המציאות.
זהו בטחון עצמי שסופו במפלה.
לעומת זאת, אדם שבטוח בעצמו שהוא יצליח להשיג מטרה שהוא אכן באמת יכול להשיג אותה,
זהו בטחון עצמי אמיתי וטוב.

ברמה המעשית:
ביטחון עצמי שקרי = האדם בטוח שהעולם יהיה כפי מה שהוא רוצה.
ביטחון עצמי אמיתי = האדם בטוח שהוא אישית ירגיש טוב בכל מצב.
בטחון עצמי שקרי מתמקד בחיצוניות.
בטחון עצמי שקרי מבטיח לאדם הבטחות שונות שהאדם אינו יכול להיות בטוח בכך שהן אכן יקרו.
ביטחון עצמי שקרי מבטיח לאדם שהצורה החיצונית של המציאות תהיה כרצונו.
האדם נשען על כוחו החיצוני המדומה, ונדמה לו כאילו הוא יגרום למציאות החיצונית להיות כרצונו.
בטחון עצמי שקרי מלווה בפחד וחשש מפני זה שהביטחון העצמי יתגלה כשקרי.

לעומת זאת יש גם בטחון עצמי אמיתי.
מהו ביטחון עצמי אמיתי?

בטחון עצמי אמיתי = בטחון עצמי שבו האדם נשען על האמת.
האדם בטוח אך ורק במה שהוא אמיתי שיהיה כפי שהוא באמת.
ביטחון עצמי אמיתי הוא פנימי.
בטחון עצמי אמיתי מאפשר לאדם לדעת בידיעה שלמה וברורה, כי מה שלא יהיה, יהיה רק טוב.
בטחון עצמי אמיתי נובע מההשענות של האדם על הפנימיות שלו.

כאשר השמחה של האדם תלויה בדברים חיצוניים,
הרי שהוא אינו יכול להיות באמת בטוח בכך שהמציאות החיצונית תמיד תהיה כרצונו.
וגם אם היא כרצונו, הוא לא יכול להיות בטוח שהיא תמשיך להיות כרצונו גם בעתיד.

לעומת זאת, בטחון עצמי אמיתי הוא בטחון עצמי שנובע מכך שהחוזק הנפשי של האדם נובע מהפנימיות שלו,
בלי קשר לתלות רגשית כלשהי בצורה החיצונית של המציאות.

כאשר החוזק הנפשי של האדם נובע מכך שהאדם מודע לעצמו, מחובר לעצמו וכולי,
במקרה כזה יש לאדם ביטחון עצמי אמיתי.
ביטחון שלא משנה מה יקרה, הכל טוב בכל מקרה.

איך משיגים ביטחון עצמי אמיתי?
על ידי זה שהאדם נצמד אל האמת.

כאשר ההערכה העצמית של האדם נובעת מדברים אמיתיים ולא ממה שחושבים עליו,
הרי שאדם כזה יש לו בטחון עצמי אמיתי.

על האדם לחפש את האמת, ולהעריך ולאהוב את עצמו בגלל האמת.
על האדם למצוא את מה שטוב בו. ואם הוא לא מוצא, הוא צריך לחפש עד שהוא ימצא.
על האדם לאהוב את עצמו בכל מצב ללא תנאים.

כאשר האדם אוהב את עצמו ללא שום תנאי באהבה עצמית אמיתית,
על ידי זה יש לו בטחון עצמי אמיתי, שמה שלא יהיה, יהיה טוב בכל מקרה.

בנוסף:
על האדם לדעת לבטוח במה שהוא אמת.
על האמת אפשר לסמוך.
אם זו האמת, אפשר לסמוך עליה.
על האדם להיצמד אל האמת ורק אל האמת.
רק כאשר הבטחון העצמי של האדם נובע ממה שהוא אמת,
רק אז זה בטחון עצמי אמיתי - ע"כ.

ייתן לי ה' שאזכה לבסס רק דברים אמיתיים בפנימיות שלי,
וכך אוכל להישען רק על הפנימיות האמיתית שבי ולזכות לבטחון אמיתי,
ולשמחה אמיתית. אמן.
 

בוקר טוב חברים טהורים

היום אביא חלק ראשון מהספר אורחות צדיקים - שער השמחה - מקור - http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/orhot/9-2.htm
לפעמים כשאני קורא בו יש לי תחושה שהוא שייך לדורות הקודמים..
אבל כנראה שזה רק עוד מנגנון 'הגנה' שלי להישאר עצלן ולא לעבוד על פגמי האופי שלי.
יש בקטע שלהלן כמה משפטים שקשה לי כמכור לקרוא, אני מרגיש שהם שופטים אותי לחומרה מדי,
בתור חוטא כשאני בעצם בעיקר חולה ולא חוטא,
אבל נמנעתי מלשנות אותם,
כי הם נותנים לי תועלת בנוגע לדברים שאני עדיין לא מכור/חולה בהם אבל אם לא אזהר ואתגבר אמצא את עצמי גם שם במקום חולי. 

אתפלל לבוראי שיוסיף שמחה לחיי למרות כל הסיבות שיש לי כרגע לחוש קצת אחרת. אמן.


אורחות צדיקים
שער התשיעי - שער השמחה

השמחה 
המידה הזאת באה לאדם מחמת רוב שלווה בלבו בלי פגע רע.
ואדם המשיג תאוותו, ולא יארע לו דבר המעציב אותו,
בזה יהיה שמח תדיר, ויאירו פניו, וזיוו מבהיק, וגופו בריא, ואין זקנה ממהרת לבוא עליו,
כמו שנאמר: "לב שמח ייטיב גהה" (משלי יז, כב).

ומן השמחה יבוא שחוק לאדם,
ואין ראוי לאיש משכיל להרבות בשחוק,
כי עם השחוק משתתף דעה קלה,
כמו שנאמר: "כי כקול הסירים תחת הסיר, כן שחק הכסיל" (קהלת ז, ו).
וכבר נאמר: מאותות השוטה - ששוחק במקום שאין ראוי בו השחוק. 

ואין ראוי למי שיש לו מוסר להתנהג בשחוק במושבות ובמעמידות,
מפני שאמרו: מי שרוב שחקו - מתמעט מוראו, כי בשעת השחוק אין יכול לחשב שום יראת שמים עליו.
לכן ייסר אדם את עצמו שלא ישחק ושלא יקנה לו רב או חבר משחק,
שנאמר: "לא ישבתי בסוד משחקים ואעלז" (ירמיה טו, יז),
וכתיב: "בכל עצב יהיה מותר" (משלי יד, כג). 

הרבה רעות יש בשמחה ובשחוק
כמו השמח במכשול חברו בעת שמגיע לו פגע רע מפגעי העולם.
ועל זה נאמר: "בנפל אויבך אל תשמח" (משלי כד, יז). 
ועוד יש שמחה רעה מזאת,
כמו השמח כשחברו נכשל בעבודת הבורא יתברך או שמח במעוט ידיעתו. 

משל: צריך שתבין, עבד המשרת למלך באמונה, שיש לו להצטער בראותו אנשים המורדים באדונו והמחרפים אותו,
ומחויב להוכיחם על פניהם ולהודיע נבלותם;
אבל בהיות העבד שמח בראותו קלקול אדוניו וחרפתו -
אין זה עבד נאמן, רק חבר לאיש משחית, ועונו ישא.
והנה הכתוב אומר: "רוצה ה' את יראיו" (תהילים קמז, יא), ומי ששמח במכשול חברו אין רצונו כרצון הבורא יתברך,
על-כן התפלל רבי נחוניא בן הקנה: אל ייכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם, ולא אכשל וישמחו בי (ברכות כח, ב).
ועל-כן התפלל רבי נחוניא בן הקנה על זה, כי ראה שזה דבר מצוי שאחד שמח בטעות חברו
כדי שיהא הוא נוצח את חברו ויהיה לן שם,
ואף כמה בני-אדם חשובים אינם נזהרים בזה,
לכן כל איש אשר רצונו רצון האלוהים יצטער על שאין נעשה רצון השם.
ואפילו על שונאו יתפלל אדם שיעבד לבורא יתברך,
ויכוון בתפילתו בברכת "אתה חונן" ובברכת "השיבנו" ובברכת "סלח לנו" על כל ישראל, אוהביו ושונאיו,
וכן בכל הברכות, כי איך יתכן שיתפלל "רופא חולי" ושאר הברכות והוא לא חפץ שחברו יתרפא או יתחכם!

ועבור שזה היצר הוא רגיל מאוד בלבבות בני-אדם ואין מרגיש בעניין הזה,
לכן נכתב להזהיר יראי-השם להכין לבם לאלוקים בכוונה שלמה אמיתית לשפוך נפשם נוכח פני השם על כל ישראל,
אוהביו ושונאיו, ובזה יקים "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), וטהר ידים יסיף אמץ (איוב יז, ט). 

יש עוד שמחה ושחוק רע מאוד,
כגון מי שמשחק במי שזהיר בעבודת השם יתברך והמקים מצוותיו.

ויש בזה ארבע רעות: 
האחד - שהוא מחשיך נפשו מאור המצוות, כשהוא מואס ומשחק במקימי המצוות אז יתגנו המצוות בעיניו. 

השני - כי אולי מתוך השחוק ימנע הצדיק מצדקותיו, כי לא יוכל לסבול השחוק. 

השלישי - כי אנשים רבים אשר לא נסו ללכת בדרכי השם יתברך לא יוכלו לעשות תשובה מפני השחוק, וילכו בחשך כל ימיהם, ונמצא שזה המשחק לא די
שמונע מחברו רב טוב הצפון לצדיקים, אלא שמוריד אותו לשאול תחתית. והנה המשחק הזה בכלל עונש המחטיא את הרבים. 

הרביעי - שדומה לליסטים שעומד על פרשת דרכים וקוצץ רגלי המביאים דורון למלך, הלוא זה שונאו ואויבו של מלך ורעתו רבה מאוד. 

יש עוד שמחה מרה כלענה
כגון רודפי ניאוף, וגזל ושאר עבירות ושמחים בהשיגם התאוות הרעות.
ועל אלו אמר: "השמחים לעשות רע, יגילו בתהפוכות רע" (משלי ב, יד), ועונשם גדול עד שאול תחתית. 

ויש עוד שמחה מעורבבת, המעלה עשן לכל המצוות והמשכחת יראת השם יתברך מלבות בני-אדם,
כגון אלו המשתכרים ושמחים בבית המשתה,
ואחרי השמחה הזאת - תוגה,
כי הרבה קלקולים באים מתוך המשתה.
ומי בחוכמה חכם כשלמה בן דוד, אשר אמר: "למי אוי, למי אבוי, למי מדינים, למי שיח, למי פצעים חנם, למי חכללות עינים - למאחרים על היין, לבאים לחקור ממסך" (משלי כג, כט-ל).
גם הנביא אמר: "הוי משכימי בבקר שכר ירדפו, מאחרי בנשף יין ידליקם" (ישעיה ה, יא);
ואמר: "והיה כנור ונבל תף וחליל ויין משתיהם, ואת פעל ה' לא יביטו, ומעשה ידיו לא ראו" (שם פסוק יב);
ואומר: "לכן גלה עמי מבלי דעת, וכבודו מתי רעב, והמונו צחה צמא" (שם פסוק יג);
ואומר: " לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק, וירד הדרה והמונה ושאונה ועלז בה" (שם פסוק יד);
ונאמר: "וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו, כהן ונביא שגו בשכר, נבלעו מן היין, תעו מן השכר, שגו בראה, פקו פליליה" (שם כח, ז).

ראה מה קלקול בא מן היין.
וכתיב: "לץ היין המה שכר, וכל שגה בו לא יחכם" (משלי כ, א).
הנה היין גורם להיות מתלוצץ ולהיות הומה ובעל דברים, וכל שוגה בו לא ירבה חוכמה. 

כתב רבנו משה המימוני: הקבוץ על השתייה המשכרת ראוי שתהיה אצלך יותר חרפה מהתקבץ אנשים ערומים מגולי הערווה.
והשכרות הוא ממעשה הרעה, כי הוא מפסיד השכל אשר נפח השם יתברך באפיו. 

אמנם שתית היין טוב מאוד בזמן שתשתה על מנהג המשכילים,
כדרך שאמר שלמה: "תנו שכר לאובד, ויין למרי נפש. ישתה וישכח רישו, ועמלו לא יזכור עוד" (משלי לא, ו-ז).
ועוד נאמר על היין: "המשמח אלוהים ואנשים" (שפטים ט, יג),
וכתיב: "ויין ישמח לבב אנוש" (תהילים קד, טו).
גם אמר הכתוב: "כי טובים דדיך מיין" (שיר-השירים א, ב),
ונאמר: "וחכך כיין הטוב" (שם ז, י).
מכל אלה נדע שבח היין כשהוא כמשפט החכמים והשותים כשעור,
שיגבר השכל על היין ולא יגבר היין על השכל,
והשותים בזמן הקבוע עם אוהבים ורעים ועם חסידים וצדיקים, ולא עם ערטילאים וריקים,
כי היין יוסיף חכמת עמוקים, ועץ החיים למחזיקים בה.
ועוד, היין יוסיף חכמת המשכיל ויכפיל שטות האוויל,
ויחדש אהבת אוהב ויעורר איבת האויב,
ויפתח יד הנדיב ויחזק לב הכילי.

וזאת מידת שותי יין: וישים היין רפואה לדאגתו ויתחזק בתורה ללמדה בשמחה,
כי כל זמן שאדם שרוי בצער לא יוכל ללמד,
וגם בית-דין המצטערים לא יוכלו לברר הדין בין כשר לטרפה, בין היתר לאסור.
גם הצער מבטל כוונת הלב בתפילה.
גם כשאדם שרוי בצער, מי שמדבר אליו או מי שמבקש ממנו לעשות עמו חסד, אין לו כח לעשות בקשתו,
וכתיב: "בעת רצון עניתיך" (ישעיה מט, ח).
לכן על דרך זה יכוון המשכיל לשתות יין,
ויזהר שלא ירבה בשתייה שיצטרך לבטל מלאכתו ועסקיו,
ועל הכל ישתמר מלשתות כל-כך עד שיבטל מתורתו ומתפילתו,
או עד שירבה שחוק וקלות-ראש,
ולא ישתה עד שיגלה סודותיו אם סודות של אחרים.
אם תשתה במידה הזאת, לא יהיה לך היין לזרה.
גם במועדים וברגלים, אשר כתיב בהן: "ושמחת לפני ה' אלוהיך" (דברים יב, יח),
לא ימשך עצמו ביין יותר מן הראוי,
כנאמר: "תחת אשר לא עבדת אל ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב" (שם כח, מז) -
הא למדת, שלא נצטווינו על שמחה שישכח בה יוצר הכל.
ואי אפשר לעבוד השם יתברך לא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך שכרות. - ע"כ.

יום שמח ומחלים לכולנו 

 

בוקר טוב חברים יקרים

אמשיך את דברי ה"אורחות-צדיקים" בשער השמחה.
הוא מסביר שם שבעזרת חיזוק הביטחון בבוראנו נגיע לשמחה.

במידת השמחה תלויה מצוות עשה שיצדיק כל מאורעותיו
שנאמר: "וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוהיך מיסרך" (שם ח, ה).
ואם אחר שאדם עושה תשובה לא יהא ענינו בטובה כמו בתחילה,
מצווה שיחשוב בלבו כי לטובתו נהפך ענינו לרע,
כי קודם שעשה אדם תשובה היה הקדוש-ברוך-הוא משלם לו שכר המצוות שעשה כדי לטרדו מעולם הבא,
שנאמר: "ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו" (שם ז, י);
וכדרך שהוא עושה לשונאיו כן משלם לאוהביו עונש העבירות שעשו בעולם הזה כדי שיהיו זכאין ונקיים לעולם הבא.
וכל זה תלוי במידת השמחה, מי שהוא שמח בחלקו שחלק לו האל יתברך. 

אך הדרך שישמח האדם בחלקו
שיקבל בשמחה הרע כמו הטוב, הדרך הזה מתחלק לכמה דרכים: 

האחד - צריך גדר גדול שיבטח באלוהים. 
השני - האמונה. 
השלישי - השכל. 
הרביעי - ההסתפקות. 

אמר החכם: כל אדם צריך גדר וסעד וסמך כדי שיתקיימו מעשיו הטובים.
ומהו הגדר? זהו הביטחון, שבוטח תמיד באלוהים יתברך,
כמו שנאמר: "השלך על ה' יהבך, והוא יכלכלך" (תהילים נה, כג).

ומהו גדר הביטחון, ואיזה דבר מביא שיבטח האדם באלוהים?
זה האמונה!
מתוך שמאמין בבורא, שכל הצלחתו בעולם הזה ובעולם הבא הכל הוא ממנו ואין אחר זולתו,
נותן לבו לאהוב אותו בכל לבבו.

ומהו גדר האמונה, ואיזה דבר מביא אדם לידי אמונה שלמה?
הוא שלא יתנועע מדבר רע, שיקבל כל הבא עליו בשמחה.

וזה דומה לעבד שמכיר אדוניו שהוא נדיב ורחמן ומשלם לעושי רצונו ושליחותו שכר גדול,
ובעד שיכביד על משרתיו עבודה קשה הוא מטיב להם טובות גדולות,
מגדלם ומנשא אותם,
ויהיו אנשי עצתו,
ואוכלים על שולחנו,
ומרכיבם במרכבת המשנה אשר לו,
ומפקידם על ארצו -
אין זה ספק, שזה העבד היודע ומכיר זאת באדוניו,
שיעזוב כל מה שבעולם ויעשה רצון אדוניו בשמחה, ואף אם העבודה קשה עליו מאוד,
בזכרו הטובה אשר תגיע אליו בגלל העבודה הזאת.

אבל העבד הרואה שאדוניו מקפח שכר עבדיו, ויודע בלבו שאדוניו כילי וטרחו יותר גדול משכרו,
אין זה העבד טורח לאדוניו כי אם בעיצבון.

כן הוא העניין הזה: המאמין אמונה שלמה ביוצרו, שהוא מטיב ומרחם יותר מכל מרחם, ושהוא דין אמת,
וכל מה שעושה לו הכל הוא לטובתו ולתן לו שכר גדול על כל מה שסובל לשמו הגדול,
ועל כל העבודה והשרות שיעשה לשם שמים ישיג לו נעימות גדולה בעולם הנעים,
כעניין שמצינו בנבוכדנצר, עבור שפסע ארבע פסיעות לכבוד האל יתברך זכה לגדולה גדולה (סנהדרין צו, א);
וכעניין שמצינו בעשו, עבור שנזהר בכבוד אביו זכה לגדולה בעולם הזה הוא וזרעו אחריו (עיין דברים-רבה א, טו), וכן רבים.

אין ספק בהיות אדם מאמין בכל זה בלב שלם, ודאי ישמח בכל דיני השם יתברך,
כי מי לא ישמח כשנוטלים ממנו פרוטות נחושת ונותנים לו תמורתן ככר-זהב. 

מי שמאמין באלוהים בלב שלם ובוטח בו בביטחון חזק,
יביא אותו הביטחון שלא יפחד מעולם מדבר רע,
ולא יעבוד לאדם זולתו להתרצות אליו,
ולא יקווה לאיש,
ולא יסכים עמהם בדבר שהוא כנגד עבודת הבורא יתברך,
ולא יפחידוהו ענייניהם ולא יחת ממחלוקתם,
ואם יוכיח אותם - לא יזהר בכבודם,
ואם יכלימוהו - לא יבוש מהם,
ולא ייפה להם השקר,
כמו שאמר הנביא: "ואדני אלוהים יעזר לי, על-כן לא נכלמתי, על-כן שמתי פני כחלמיש, ואדע כי לא אבוש" (ישעיה נ, ז) - ע"כ. 

שיהיה לנו בעזרתו יתברך שבוע שמח ומחלים. 

אני לא עומד בקצב!!! 
מה עושים?
אבל אני בטוח שאקרא את זה מתישהו

תודה הרב (מותר לי?) פנימה היקר! תמיד נהנה לראות את העבודה הבלתי נלאית שלך על עצמך ולמען הכלל, בעז"ה שיזכה אותך ה' להתקרב אליו יותר ויותר.

 

בשמחה רבה.

ולא רבתי איתך עדיין (מה שהיה עד היום לא ממש נחשב אצלי למריבה..  ) אז אסור לך..

תודה על האיחולים הלבביים - והמברך יתברך בכפל כפליים.

בטח במקום למה לא?

אז הגעת למקום הנכון, כי אין לי מושג מה לענות לך... 

מכיר את זה כ"כ שקשה לי לתאר כמה,
אחד הימים הכי עצובים שלי בשנה זה בפורים...
מקווה בעזרת השרשור הזה ובעזרתו יתברך שהשנה זה ייתהפך.. 

אני זוכר פורים לפני כמה שנים - יש לי בת-דודה ממשפחה שמשתייכת לחסידות חב"ד שהתחתנה עם חבדני"ק משיחיסט עם כל השמחה והטירוף ..    (?... אולי הוא בעצם יותר שפוי ממני במחשבה שנייה..) שכאשר עליתי אליהם לתת משלוח מנות הוא היה באמצע לעשות גלגולים ברצפה, לשיר, לצעוק 'יחי אדוננו'.. ולהבטיח לי שאם רק אעשה גלגול אחד הכל יתהפך לי לטובה והשנה שתגיע תהיה שמחה על בלי די... כמובן שסירבתי בתוקף, מתוקף היותי רציונלי ו'מתנגד' שמתנגד לכאלה שטויות..

היום אני לאט לאט מבין קצת את ההיגיון של לנסות לשמוח בכח..

מה שאצלי עובד זה לנסות להבין מה מונע ממני לשמוח באמת ושם לנסות להשתפר -
לא לעבוד ישירות על שמחה אלא על המונעים אותה. 
אצלי זה כמה דברים - בין היתר, תחושה שאני 'שולט' על חיי ואם רק ארצה אצליח 'לשכנע' את בוראי לתת לי ולעשות לי,
גאווה, שאני ואפסי עוד עשינו את החייל הזה.. 
אופטימיות עם ניסיון.. שאני מכיר את העולם הזה מדי טוב (ככה חשבתי לפחות עד שהגעתי לפה.) בשביל להבין שאני מקרה אבוד כפי שנאמר 'יוסיף דעת יוסיף מכאוב'..
ובעיקר הנקודה שאני מרגיש המעסיק של בוראי ולא להפך כפי שצריך להיות, ואי מלא טענות כלפיו מפה עד הרקיע השביע וחזור על כל מה ש'עולל' לי בחיים, אני לא באמת מרגיש בפנים שהכל היה לטובתי בסופו של דבר.

זאת בגדול מטרת השרשור שלי להכניס לעצמי לאט לאט להכרה שאני כן שייך למידה הזאת אם מספיק אעבוד עליה, ואני רואה ב"ה שיפור במגמה הכללית בשמחה שבחיי, מדי פעם כל יום רק להיום..

יש שיטות כמובן לעבוד ישירות על שמחה - 'מילי דישטותא' וכד' זה לא עובד אצלי כי אני לוקח את עצמי מדאי ברצינות, הכל אצלי כבד, אין לי בחיים 'אתגרים' יש לי רק בעיות - הכל ענק וכבד ומאיים, וזה חלק מתהליך ההחלמה להגדיר את הדברים כמו שהם ולא לנפח ולהגזים אותם, - כל יום רק להיום לתקן גרגיר קטן שאותו יש  בכוחי לעשות ולא לחשוב על כל ההר העצום שאני עוד סוחב על עצמי.

אעתיק 2 קטעים שמדברים קצת על שמחה והחלמה מאנשים חכמים ממני.. מקווה שיועיל לך קצת.

 ומענין לענין באותו ענין: 
ידוע מה שכתב רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן א תורה קס"ט) שעל ידי שמחה אזי השי"ת בעצמו יעזור לו לשמור את הברית, 
כמו שכתוב "והיה עקב תשמעון" – והיה הוא לשון שמחה, 
כידוע – על ידי זה – ושמר ה' לך את הברית, יעוין שם. 
וזהו הרמז בפיוט לפרשת פרה: "לטהר טמאים באומר קדוש", 
שעל ידי מצות פרה אדומה, זוכין להיטהר מעצבות ומרה שחורה. 
וראה לשון קודשו של המגיד מקאזניץ בספרו "עבודת ישראל" פרשת חוקת וזה לשונו: 
"או בקבר, רוצה לומר שלפעמים היצה"ר מפילו לידי עצבות ומרה שחורה, 
הרי אתה מלא פשעים ואי אפשר שתהיה עובד ה' כל ימיך, 
וזה אינו רק תחבולות היצר הרע להדיחו מה', 
שלא יוכל לעבוד מחמת גאווה או עצבות, 
ובוודאי אדם כזה ההולך בעצת היצה"ר יטמא שבעת ימים כנ"ל. 
רק באמת צריך האדם להתבונן אם היצר הרע מפילו לעצבות, 
[ולחשוב] שבוודאי אמת הוא שאני מלא פשעים, 
אך אני רוצה לעבוד את ה' מעתה, ולשוב בתשובה, ובוודאי ידו פשוטה לקבל שבים, 
וימחול לו על הכל אמן, עד כאן לשונו. 
וזה שכתוב "לטהר טמאים", 
היינו שיזכה לשמחה ולצאת מעצבות ועל ידי זה "באומר קדוש", 
שלמעלה יגזרו עליו שיהיה קדוש וכנ"ל, 
וזה ההמשך: "ובכן לך תעלה קדושה, כי אתה קדוש ישראל ומושיעו", 
שע"י שנזכה להתקדש למטה, נזכה להוסיף כח וגבורה בפמליה של מעלה כידוע בחז"ל הקדושים -ע"כ.

מילי דשטותא (שמחה, פורים)
והעיקר להיות בשמחה תמיד, 
וישמח עצמו בכל מה שיוכל, ואפילו על ידי מילי דשטותא, 
כדי לבוא לשמחה, שהוא דבר גדול מאוד". (ליקוטי מוהר"ן, חב, מח)

עניין השמחה הוא אחד המוטיבים המרכזיים בתורתו של ר' נחמן מברסלב. 
יש ערך גדול ללמידת מידת השמחה דווקא מדמות שהעידה על חייה שהיו מלאי מניעות ומכאובים, 
וממנה ניתן ללמוד כיצד למצוא בתוכינו את היכולת לשמוח גם בחיי היומיום רצופי הקשיים.
התפישה בעולמנו היא ששמחה היא רגש שמתעורר דרך גירוי חיצוני. 
היינו, מאורע כלשהו בחיינו שמעורר את אותה תחושה. 
בעידן המודרני אותו גירוי מתקשר בעיקר להצלחה אישית והישג חומרי כלשהו.

לעומת התפישה הזו ר' נחמן מציג רעיון ייחודי ומרתק לפיו - 
שמחה היא לא משהו שצריך לחכות שיקרה אלא שאפשר לעורר אותו בעצמנו!

לא מדובר במשימה קלה, 
להיפך, זוהי בהחלט עבודה קשה, מתחום עבודת המידות. 

אבל נדמה שעל המידה הזו בהחלט ראוי וחשוב לעבוד. 
חשוב, במיוחד בחיינו כיום שנדמה שהשמחה הספונטנית, 
השמחה הפשוטה על הזכות לחיות- שמחת חיים- הולכת ומתמעטת. 
נהיינו רציניים מדי, איכשהו החיים הופכים במקום לחוויה לסוג של מעמסה מכבידה.

אחד המעלות הגדולות של השמחה זה שהיא משברת את מידת הגאווה שבאדם. 
מי שמרשה לעצמו להשתטות ולהשיל מעליו את הפוזה המכובדת שנדמה כי כולנו כיום מהלכים איתה, 
בצדק או שלא,
מעיד בעצם על כך שאינו לוקח את עצמו ברצינות יתרה על המידה.

היכולת לשם את החיים ואת עצמנו בפרספקטיבה, 
נדמית חיונית כיום יותר מתמיד בעולם תחרותי שמעלה על נס ערכים כמו פרפקציוניזם ושאיפה למצויינות. 
מירוץ, שנותן בכולנו את אותותיו בשלב כזה או אחר של חיינו, ולא מוביל לשום מקום.

בספר שמואל ב', ו' מסופר על דוד המלך שרקד והשתטה לפני ארון הקודש בשעה שזכה להעלותו לראשונה לירושלים.
בעיני מיכל אשתו, בתו של המלך שאול, הדבר לא מצא חן:
"ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני השם ותבז לו בלבה".
ובהמשך מסופר:
"וישב דוד לברך את ביתו ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד ותאמר: מה נכבד היום מלך ישראל, 
אשר נגלה היום לעיני האמהות כהיגלות נגלות אחד הריקים".

אלא שדוד המלך, מלמד אותה ואת כולנו לקח חשוב על תפקידה של השמחה ועל מידת הענווה:
"ונקולותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני".

כבר בתקופתו היה ער ר' נחמן לעובדה שבעולמנו קשה מאוד למצוא סיבות לשמוח. 
לכן קרא לאדם לשמח עצמו אפילו ללא סיבה מיוחדת, בדבר שטות- "מילי דשטותא". 
בדיוק מהסיבה הזו תקנו חכמינו את חג הפורים- 
זמן בשנה שבו מצווה על האדם להשתטות, לעסוק ב"מילי דשטותא", בכדי לעורר בעצמו את מידת השמחה.

וכך כתב ר' נתן, תלמידו של ר' נחמן:
"כי עיקר מצוות פורים הוא השמחה כנ"ל, 
ועל כן עושים כל מיני שחוק ומילי דשטותא ועושים אז מעשי שכרות ושטות בשביל השמחה – 
כי איתא בדברי רבינו ז"ל (ר' נחמן, א.א.) בכמה מקומות, כמה אזהרות גדולות שצריך האדם להרגיל את עצמו להיות בשמחה תמיד, 
ואיתא בדבריו הקדושים שאי אפשר להיות בשמחה כי אם על ידי מילי דשטותא דייקא: 
שעושין עצמם כשוטה, ומשמחין את עצמם במילי דשטותא, 
כי מחמת שטבע האדם נמשך אחר העצבות מאד, כי כל אדם מלא יסורים ויגונות כידוע לכל אחד ואחד, 
על כן צריכין להכריח את עצמו בכל הכוחות להיות בשמחה. 
ועיקר השמחה אי אפשר כי אם על ידי מילי דשטותא, 
כמו ששמעתי מפי רבינו ז"ל שאמר בזה הלשון: 
'סע האט א פנים אז מע קען מער ניט פרייליך זיין נאר מיט נאריש מאכין זיך'
(נראה שאי אפשר כבר לשמוח כי אם על ידי מילי דשטותא)".

אבל שמחה היא משהו שחשוב לעסוק בו לא רק בפורים אלא כל השנה. 
ואפילו, או בעצם במיוחד, אם היא כרוכה ב"מילי דשטותא" - ע"כ.

אני לא כ"כ מומחה בשטויות משמחות, רק בשטויות כואבות..
מקווה שתמצא מזור ושמחה בעזרת ה' שבסוף הכל מגיע ממנו.

יום טוב ושמח אחי היקר.
 

שלום חברים יקרים

היום אביא את המשך 'שער השמחה' מהספר 'אורחות צדיקים',
עיקר המאמר מדבר על נושא הביטחון בה' כמביא לשמחה.
לדעתי זה אחד מהמאמרים הכי הכי חשובים בשבילי!!
כי יש בו כ"כ הרבה דברים שעליי להתחזק בהם ביום יום שלי,
הרבה מחשבות וחששות שגורמות לי לחוש מתח ודאגה מפני העתיד הכלכלי והכללי שלי,
שמונעים ממני את השמחה.

ייתן ה' שאזכה ונזכה כולנו להתחזק בביטחון גמור בבוראי המטיב. ולחוש שמחה בחיי. אמן.


הבוטח באלוהים יביאנו הביטחון לפנות לבו מענייני העולם ליחד עצמו לענייני התורה והעבודה. 

וצריך אדם לחקור הדעות המחזיקות את לבו להיות בביטחון שלם באלוהים. 

מחשבה ראשונה - שידע בידיעה ברורה כי האלוהים מרחם על האדם יותר מכל מרחם,
והוא משגיח עליו בסתר ובגלוי, 
ובעת שהוא אינו שומר עצמו כראוי, האלוהים מרחם עליו ושומר אותו מן הפגעים,
כעניין שנאמר: "שמר פתאים ה'" (תהילים קטז, ז). 

המחשבה השניה - אשר כל הטובות המגיעות אליו מאביו ומאמו ואחיו וקרוביו ורעיו, 
הכל מאת השם יתברך הוא, ואלו הם שלוחי המקום ברוך הוא. 

השלישית - שידע, שכל הטובות הם מחסדי האלוהים, לא שהוא ראוי לכך, 
ואין הקדוש-ברוך-הוא מטיב לו מפני שהוא צריך לו, אך נדבה וחסד. 

הרביעית- שידע, אשר לכל ענייניו יש גבול וקץ, ואין שום אדם יכול להוסיף ולגרוע על מה שגזר הבורא יתעלה. 
ומה שגזר הקדוש-ברוך-הוא שיהיה לו מעט, אין אדם יכול להרבות, או למעט הריבוי. 
ומה שגזר לאחר, אין שום אדם יכול להקדים, ולא לאחר מה שגזר להקדים,
אך הכל הוא בגזרת העליון וברצונו. 

החמישית - שידע, שהבורא יתברך רואה את לבו, אם בטחונו בו ביטחון שלם בלא מרמה, 
כי עבד המשרת לאדם בשר-ודם, יכול העבד לגנב לב אדונו, 
שיהיה האדון סובר שהעבד אוהבו בכל לב אף-על-פי שהוא שונאו, 
והאדון יעשה לו טובה בחזקת שהוא אוהבו; 
וכל זה לא יתכן בבורא יתברך, כי הוא יודע יצר הלב והמחשבה שבו, 
והוא יודע עליונות ותחתונות, אמונתו וכפירתו, לכן אין לילך לפניו ברמאות. 

השישית - שייקח אל לבו לקיים מה שציוהו ולהימנע מכל מה שהזהירו שלא לעשות, 
כאשר הוא חפץ שהבורא יתעלה יעשה לו הדבר שהוא בוטח בו, 
כדברי רבותינו: עשה רצונו כרצונך, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך (אבות פ"ב מ"ד). 
אבל מי שבוטח בשם יתעלה ואינם מקים מה שציוהו, כמה הוא שוטה וכסיל! 
ועל זה נאמר: "מה תקות חנף כי יבצע, כי ישל אלוה נפשו, 
הצעקתו ישמע אל, כי תבוא עליו צרה" (איוב כז, ח-ט). 
ואומר: "הגנב רצח ונאף והשבע לשקר וקטר לבעל, והלך אחרי אלוהים אחרים אשר לא ידעתם, 
ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו" (ירמיה ז, ט-י); 
ואומר: "המערת פרצים היה הבית הזה אשר נקרא שמי עליו בעיניכם" (שם פסוק יא). 

השביעית - שידע, כי הבורא ברוך הוא ברא את האדם למלאכות רבות,
וברא לו מזונו על-ידי טורח גדול ועבודה. 
ואם היו כל העניינים והמזונות והבגדים מוכנים לאדם בלא טורח, 
אז לא היה כמה מצוות, כגון הצדקה, הגזלה, הגנבה והחמדה, ורבות מצוות כאלה. 
גם לא היה אדם בוטח באלוהים. 
ועל זה גנז חזקיהו מלך יהודה ספר הרפואות (פסחים נו, א), כדי שיבטח החולה באלוהים יתעלה ולא ברפואות. 
גם אם היה אדם בטל ממלאכה ולא היה טורח אחר מזונותיו, היה בועט ורודף אחר העבירות, 
כדכתיב: "וישמן ישורון ויבעט" (דברים לב, טו). 
ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: "יפה תלמוד-תורה עם דרך-ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון" (אבות פ"ב מ"ב). 

אך עתה מסר השם יתעלה שתי עבודות ביד האדם: 
האחת - עבודתו, 
והשנית - עבודת התורה. 

וצריך האדם להיות ממוצע בין שתי העבודות, 
וליחד שעות מיוחדות לעבודת התורה ולעבודת עולם הזה. 
וצריך שתתחזק, שתעשה עבודת שניהם לעולם לטוב לך לאחריתך, 
ולא יהיה אחד מפסיד לחברו, 
כמו שנאמר: "אביך הלוא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה, אז טוב לו" (ירמיה כב, טו); 
ואומר: "טוב אשר תאחז בזה, וגם מזה אל תנח את ידך" (קהלת ז, יח). 
וצריך שיבטח בשם יתברך שיצליחהו בעסקיו, ולא יבטח על מלאכתו ועסקיו, 
אך יחשוב אשר מלאכתו ועסקיו הם דרך לפרנסתו מאת השם יתברך; 
כמו אדם הבוקע עצים בגרזן, אף-על-פי שהגרזן חותך העץ, 
אין הכוח בא מן הברזל, אלא מן האיש הבוקע עם הברזל לחתך בו העץ. 
ואדם שיש לו מלאכה או איזה עסק שיהיה, שמפרנס בו בני-ביתו,
לא יחשוב: לולי המלאכה ההיא היה הולך לאבדון; 
אך יבטח בבורא יתעלה, ויחשוב: אם לא היה לו עניין זה העסק שעוסק בו,
הבורא יתברך ימציא לו פרנסתו בעניין אחר, 
כי כל מעשה ידיו וצרכיו ביד האל הוא, והרבה שלוחים למקום,
כמו שאמר הכתוב: "כי אין לה' מעצור, להושיע ברב או במעט" (שמואל-א יד, ו), 
ואומר: "כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל" (דברים ח, יח),
ואומר: "לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי, אמר ה' צבאות" (זכריה ד, ו). 

וכן האדם אשר כל חיותו וצרכיו תלויים באדם אחד,
לא ישים בטחונו בלבו על האדם ההוא, 
אך ישים שורש בטחונו מעמק הלב בבורא יתברך; 
ואין די מה שאומר כן בלבו, אלא יתן שבח והודיה לבורא יתברך על זה אשר לא עזר חסדו מאתו. 
וקח בידך משל נאה על עניין זה, והוא כמו מאה עיוורים ההולכים זה אחר זה, 
וכל אחד שם ידו על כתף חברו, ובראש כולם יש איש הרואה, והוא מנהיג כולם אחריו. 
הנה כל אחד יודע, אף-על-פי ששם ידו על כתף חברו והוא מנהיגו, שאין זאת ההנהגה באה מכוחו, 
אך כולם נמשכים אחר האיש הרואה הראשון, ואם יהיה נשמט מהם, ייכשלו כולם ויפלו. 

זה ישים האדם אל לבו, ויחשוב שהקדוש-ברוך-הוא המנהיג, וכולנו כעורים, 
וכל אחד ממנו מסתייע ונעזר בעזר חברו,
אך אין כח בחברם לולי המנהיג העליון הנותן כל דרכיו ישרים ואין להרהר אחריו. 
וכמו שהמתפרנס לא יחשוב אלא בקדוש-ברוך-הוא, כך המפרנס לא יתגאה שהוא מפרנס, 
אך הוא כעיוור המנהיג עיוור חברו בעזרת המנהיג הראשון, שהוא הרואה. 
ועל זה נאמר: "והולכתי עורים בדרך לא ידעו, בנתיבות לא ידעו אדריכם,
אשים מחשך לפניהם לאור, ומעקשים למישוש" (ישעיה מב, טז), 
ואומר: "והעורים הביטו לראות" (שם פסוק יח), 
ואומר: "מי עיוור כי אם עבדי, וחרש כמלאכי אשלח, מי עור כמשולם, ועור כעבד ה'" (שם פסוק יט). 

יום טוב ושמח. 

בוקר טוב חברים צדיקים
ו'פורים קטן' שמח לכולנו 

אתמול קראתי על מידת הביטחון בה',
על 7 מחשבות שע"י חזרה עליהן, מידת הביטחון תושרש יותר בנפשי,
על כך שכל מה שה' עושה איתי זה חסד גמור ולא בזכותי או מכוחי כלל,
והוא המקור לפרנסה, וכל העמל שלי הוא רק כי כך הוא גזר - שהפרנסה תגיע ע"י עמל,
והרבה מצוות ציווני וזיכני בוראי לקיים בזכות הדבר הזה, בזכות הקושי להשיג פרנסה. 
והרבה החלמה יש לי בזכות הטרחה שעלי לטרוח, אינני יושב בטל ורודף אחרי העברות.
ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: "יפה תלמוד-תורה עם דרך-ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון" (אבות פ"ב מ"ב). 
וצריך האדם להיות ממוצע בין שתי העבודות, 
וליחד שעות מיוחדות לעבודת התורה ולעבודת עולם הזה. 
וצריך שתתחזק, שתעשה עבודת שניהם לעולם לטוב לך לאחריתך. ע"כ.

השורות האחרונות מאד חיזקו אותי, והזכירו לי שעלי לחזק את נושא 'קביעת העיתים' לתורה שלא לגמרי מבוסס אצלי.
כי אינני בכולל כבר, ויש לי נקיפות מצפון על זה לפעמים,
הן לא כ"כ מובנות מאליהן בימינו בעולם הישיבות הליטאי שממנו אני בא..
אבל זה נושא ארוך מאד שלא ממש קשור להחלמה.
(האמת שבמחשבה שנייה זה כן קשור לחלק מהאברכים, כי כמו שהוא אומר הבטלה גורמת לחפש חטאים ותאווה... )

היום אביא את המשך דבריו בנושא הביטחון בה' שמביא בסוף את השמחה המיוחלת ללב.

והנה כל הדברים שבוטחים בו בהקדוש-ברוך-הוא,
הם שמונה חלקים: 

האחד - עניין גוף האדם בלבד. 
השני - עניין פרנסתו. 
השלישי - עניין אשתו. 
הרביעי - חובת הלבבות ואיברים שהוא מתייחד בתועלתם ונזקם. 
החמישי - חובת האיברים אשר תועלתם ונזקם לאחרים. 
השישי - גמול עולם הזה. 
השביעי - גמול עולם הבא הצפון לצדיקים. 
השמיני - גמול ימות המשיח. 

הביטחון הראשון, עניין גוף האדם, הוא:
שישליך נפשו וימסור עצמו על רחמיו הגדולים, וידע שאין לו עצה והנהגה אלא ברשותו ובגזרתו. 
ואף-על-פי שכל בריאת איבריו ומידת ימיו קשורים בגזרת הבורא יתברך,
מכל-מקום יש לאדם להתגלגל להרוויח כל צרכיו ולהציל נפשו ולתקן לו הרפואות,
ויבטח באלוהים שירפאהו, והרופא והרפואה באים לו מאת השם יתברך לרפאהו,
ולא יניח עניין זה אלא על האלוהים לבדו שיתן לו היכולת והכוח.
ואל יאמר אדם: הואיל ואני קשור בגזרת הבורא יתברך, אלך בדרכי הסכנה ואשתה סם המות!
הלוא מצינו בשמואל באמרו: "איך אלך ושמע שאול והרגני" (שמואל-א טז, ב),
אף-על-פי שאמר כך, לא נחשב כמי שממעט בביטחונו,
והקדוש-ברוך-הוא השיב לו: "עגלת בקר תקח בידך" (שם).
ועל המכניס עצמו בסכנה, ואומר: אני בטוח בשם יתברך! עליו נאמר: "וכסיל מתעבר ובוטח" (משלי יד, טז).
והתורה הזהירנו על זה, כמו שכתוב: "לא תנסו את ה' אלהיכם" (דברים ו, טז).
והמכניס עצמו לידי סכנה וממית עצמו, עונשו גדול ממי שממית אחרים. (ע"ע זהירות בדרכים!! - 'פנימה')

הביטחון השני, מעניין הפרנסה: תהיה ביטחון שלו על השם ברוך הוא, שיזמין לו צרכיו ומזונו כדי סיפוקו,
ולא ידחק השעה לרדוף אחר כמה עניינים המטרידים אותו מהתעסק בתורה.
וכאשר יבטח באלוהים, ימצא מנוחת לבו ושלוות נפשו, ולא ירדוף יותר מדי;
אך יהיה די לו במה שיכול למצוא בשעה מיוחדת, והשעות הנשארות יטרח בהם לקנות חיי עולם הבא.
וכן אמרו: תרבה בישיבה ותמעט בעסק, עשה דברי-תורה עקר ועסקך טפל (ספרי ואתחנן ו, ז).
ועניין זה הוא הגדול שבניסיון האדם, שלא יטרידו אותו רוב טרדות של עולם זה וישכח אחריתו.
לכן יבטח באל שיספיקהו צרכיו וסיפוקו, ויהיה לו שעות פנויות לפנות לבו לאלוהים. 

הביטחון השלישי, בעניין אשתו ובניו וקרוביו ואוהביו: אם הבוטח הזה נכרי, וגר בלא אשה וקרובים וחברים,
ייקח לו האלוהים לקרוב ולחבר, דכתיב: "זה דודי וזה רעי" (שיר-השירים ה, טז);
ויחשוב: כל מי שיש לו קרובים, לאחר זמן מועט ישוב לקבר נכרי, ובדד ישב,
ולא יועיל לו לא קרוב ולא בן ולא חבר, ולא יתחבר עמו אחד מהן.
ויחשוב אחר-כך טרדתו מקרובים המוטלים עליו, ויחשוב זה לטובה,
שאם היה לו עסק בענייני העולם הזה יהיה טורחו מרובה ולא יהיה לו מנוחה.
ואם הוא עוסק בענייני אחדותו והמצוות ויחוד לבו לאלוהים,
יהיה לבו יותר פנוי ומיוחד בעת שהוא לבד בלא קרוביו, אין ספק.
ועל-כן היו הפרושים המייחדים האל בלבבם בורחים מבתיהם ומקרוביהם אל ההרים,
כדי שיפנו לבבם אל האלוהים.
ואם היה הבוטח בעל אשה ובנים וקרובים ואוהבים,
יבטח באלוהים שייתן לו כוח לשלם להם מה שחייב להם ולעשות חפציהן,
ויבטח שיהא לבו עמהם ויורה אותם דרכים בענייני התורה ובעבודת הבורא,
ולא בשביל שהוא מצפה שיבוא לו רווח מחמת זה מהם,
ולא שיכבדוהו עבור שהוא מראה להן דרך הישר,
ולא להשתרר עליהן,
אלא יעשה כדי לקיים מצוות הבורא ברוך הוא לבד.
ויחשוב, שהוא שלוחו של מקום ללמד לקרוביו ולאוהביו,
ולא יחזיק טובה לעצמו
ולא יגבה לבו עליהן.
ואם יצטרך מקרוביו וימלאו חסרונו, יחשוב שהן שלוחים של מקום ברוך הוא למלאת חסרונו,
ולא יבטח בהן כלל.
ואם יבקש מהן דבר וישיבו פניו ריקם - אל ישים עליהם חטאת,
אך יחשוב כי הרבה שלוחים למקום למלאת חסרונו. 

הביטחון הרביעי, בעניין חיוב הלב: שהאדם מיחד לבו בתענית ובתפילה ובשאר המצוות כולם, ונמנע מן העבירות.
וצריך שילך בכל כוחו לקיים המצוות, ויתפלל בלב נאמן ובמחשבה נקיה ובכוונה לשמו הגדול.
ובזה אנו חייבים לבטח עליו ולהתחנן אליו לעזר אותנו ולהורות לנו הדרכים הישרים,
כמו שאמר דוד עליו השלום: "הדריכני באמתך ולמדני" (תהילים כה, ה),
ואומר: "הדריכני בנתיב מצוותיך" (שם קיט, לה),
ואומר: "דרך אמונה בחרתי" (שם שם, ל).
וכל זה ראיה שהיה בוחר במעשה העבודה.

ויתפלל על שני דברים: 
האחד - לחזק לבו בייחודו באלוהים, ושירחיק מלבו טרדת העולם הזה; 
והשני - לחזקו בגופו ואיבריו, שיוכל להתחזק במעשים הטובים.
וזה מה שאמר, שיצליחהו בגופו ובייחוד לבו לאלוהים. 

הביטחון החמישי, הוא חובת האיברים אשר הוא עוסק להיטיב לאחרים:
כגון הצדקה, וללמד החוכמה לתלמידים, ולצוות על הטוב ולהרחיק מן הרע, ולהשיב רשעים אל האלוהים,
ולסבול חרפתם בעת שהוא מזהירם על העבודה ומאיימם בגמול ועונש.
ויטרח בכל כוחו לדברים האלה לעשות, ויבטח באלוהים שיעזרהו, וישלים חפצו להתקרב בזה אל האלוהים בלבד,
ולא לקנות שם עליהם וכבוד ביניהם, ולא לצפות הגמול מהן, ולא להשתרר עליהם.
ויזהר כפי יכולתו להסתיר, ואם לא יכול להסתיר -
יזכור, שכל התועלת והנזק לא יהא מן הברואים כי אם ברשות הבורא יתברך.
ובכל זה ישים בטחונו בשם יתברך.
וכאשר יגלגל השם יתעלה מצווה על-ידו, יחשוב בלבו כי הוא טובה מאת הבורא יתעלה,
שהיטיב אליו, ולא ישמח אם משבחים אותו בני-אדם. 

הביטחון השישי, בעולם הזה: שיבטח באלוהים שלא יאכילהו בעולם הזה חלק הראוי לו בעולם הבא,
ויבטח בו שישמרהו מפגעי העולם ומתחלואים ומדבר ומחרב ומרעב ומשאר הרעות המתרגשות לבוא בעולם.
וכשיבטח, לא יבטח בשביל מעשיו הטובים, אך יעשה כל מעשיו בשביל האל יתעלה,
אשר גדלו ונשאו בעולם הזה והיטיב לו, אין רגע מכל ימי חייו שאין טובות הבורא עליו.
ויחשוב, שאם היו מעשיו כפלי-כפלים, לא היה אחד מריבוא ממה שיש עליו לעשות מחמת טובות האל יתברך,
שהם עליו בכל רגע.
ואחר שיחשוב כל זה, יבטח על חסדי השם ברוך הוא,
שהוא הגומל חסד, הוא המרחם יותר ממעשיו של אדם,
כי ברחמיו נותן לחם לשרצים ולבהמות ולחיות ולעופות, והוא זן מקרני ראמים ועד ביצי כנים (ע"ז ג, ב),
וכאשר מרחם על אלו לא בשביל מעשיהם הטובים, כך ירחם עלי. 

הביטחון השביעי, שיבטח על המלך מלכי המלכים המושל על כל, ברוך הוא, שיביא בימיו תשועה לישראל,
ויבנה ירושלים, ויבנה בית-המקדש בימיו.
ולא תהיה כוונת ביטחונו כדי לחיות בשלווה גדולה כאשר תהיה בימים ההם, ולאכול הפרות הטובות ולשתות יין עסיס,
אך תהיה כוונת ביטחונו שיהיה בימים ההם כדי לעבוד הבורא יתברך,
כי בימים ההם יסיר יצר הרע מלב עמו,
וכולם - קטנים וגדולים - ידעו את השם, ולא יהיה להם מונע, לא דבר ולא רעב ולא מלחמה ולא טרדה,
אך כולם יהיו פנויים, וכולם ישיגו השגה גדולה בידיעת הבורא יתברך,
ובימים ההם תרבה הדעת, כדכתיב: "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ט). 

הביטחון השמיני, על עניין עולם הבא:
אשר בו נעימות לאין קץ ואין חקר, ואין הפה יכול לספר יפי העולם ההוא,
ואין העין יכולה לראות זיו הדרת הצדיקים, ואין שם לא אכילה ולא שתייה.
אם כן מה תענוג יש שם?
לכך צריך שתבין ותדע, כי כאשר לא ידע העוף תענוג הדג השט במים,
כי התולדה שלהם הם הפוך זו מזו, כי עוף ימות במים והדג ימות ביבשה;
כך מי שהוא בעולם הזה, הנשמה מערבת בגוף, לא תוכל לדעת תענוג הנשמות, כי אין לנו אלא תענוג הגוף,
אבל תענוג מתענוגים העליונים לא נוכל להשיגם ולא נוכל להכיר אותם אלא אחר רוב המחשבה,
וזהו מחמת שאנו בעולם הגופים, ועל-כן לא נכיר כי אם תענוגים האובדים והפוסקים,
אבל תענוגי הנשמה הם תמיד בלי הפסק,
ואין בין אותם התענוגים ובין אלו התענוגים חבור ושתוף ולא קורבה בשום עניין.
ומי שיזכה אל מעלה ההיא אחר מותו, לא יאהב אלו התענוגים,
כאשר לא יאהב המלך לחלץ מעליו יקר תפארתו ולשחק בחוצות עם הנערים.
ולפעמים יהיה שהמלך קטן בשנים, ויגביר עליו שטות הקטנים, וישחק עם הנערים, ויניח יקר המלכות,
וזהו מחמת שאין לו דעת לבחון בין שני הדרכים,
כאשר אנחנו מגבירים תענוג עולם זה על תענוג עולם הבא מחמת חסרון דעתנו ומעוט הכרתנו עולם הנשמות ותענוגיו. 

ובעולם הזה תוכל להכיר קצת עולם הנשמות מתענוגי הנשמות בלא אכילה ושתייה,
כגון בני-אדם המתנקמים בשונאיהם, וכגון הכבוד בעת שמכבדים בני-אדם,
וכשאדם רואה דברים יפים או כשרואה אדם בנו החביב שלא ראה אותו זמן מרובה,
או כששומע בשורות טובות.
ובכל אלה יש תענוג גדול בלא אכילה ושתייה,
ואם זה בעולם הגופים, שאנחנו רואים שהנשמות נהנות,
מזה תבין תענוג הנשמות כשתעלה לשמי מרומים ותהנה מזיו העולם העליון ומזיו השכינה.
ואין לתענוג ההוא ספור ולא תאר, ולא נוכל לדמותו לשום תענוג בעולם הזה,
אלא כמו שאמר הנביא, שהיה תמה ונפלא על יקר עולם הבא: "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" (תהילים לא, כ).
ועל עולם הבא אשר הוא סוף כל אדם, ישים בה' בטחונו על שיגיעהו לעולם העליון, ואל ישליכהו מלפניו.
ואין לו ביטחון בלא מעשים טובים,
אך אחר שיעסוק בכל יכולתו בתורה ובמעשים טובים יעלה אל מדרגות החסידות הראויות לעניין זה,
והוא שיוציא אהבת עולם הזה מלבו, ויכניס במקום ההוא אהבת הבורא ברוך הוא,
וימסור עצמו על קדושת השם יתברך.
ואם יעשה כך, יבטח בבורא יתברך שיתחסד עמו כמו שהתחסד עם כל הנביאים והחסידים. 

הבוטח בה' מידה טובה גדולה היא מאוד,
וצריך האדם תיקון גדול טרם יבוא בעמק הביטחון.
הבוטח בה' מזומן לקבל חסד, כדכתיב: "והבוטח בה' חסד יסובבנו" (תהילים לב, י);
ולא אמר "יסובבנו" אלא בשביל אשר הבוטח צריך לפרץ כמה פרצות שאינם טובים לו בעולם הזה:
צריך להוכיח את הרבים, ואף-על-פי שצריך לירא מהם פן יזיקוהו בגופו ובממונו;
וגם צריך להתייאש מקרוביו ומאוהביו, שלא ישתתף עימהם כשאינם הולכים בדרך טובה ושלא יחניף להם;
גם צריך לעזוב הרבה עסקים בעולם הזה ולפנות לבו מהבלי העולם ולעסק בתורה -
וזה צריך ביטחון גדול, ועבור כן אמר הכתוב "חסד יסובבנו".

שיהיה לכולנו יום שמח ומחלים 
 

בוקר טוב חברים יקרים

יש לי תחושה הבוקר שאני סתם 'שופך' פה חומר בכמויות,
בלי לתת לעצמי ולכל אלפי הקוראים האדוקים שרצים כל בוקר לקרוא את השרשור לפני הקפה , זמן לעכל ולהפנים את הנקודות החשובות להם לחיים.
דיברתי גם עם כמה חברים יקרים שאמרו לי שכאשר הם רואים תגובה ארוכה הם פשוט מדלגים עליה.

לכן היום לא אעלה את המשך 'שער השמחה', כדי שיהיה לי ולכל המעוניין זמן לחזור ולהפנים את החומר הקודם.

אשמח כמובן לשמוע הערות והארות צכל המעוניין.

יום שמח ומחלים לכולנו. 

שלום לך פנימה היקר!

כפי שכבר ציינתי לך כמה וכמה פעמים, אני מאד מאד נהנה מהפוסטים המושקעים שלך, מלאי טעם ותוכן עשיר, אכן, אני אישית לא מסוגל לקרוא טקסטים ארוכים - הפרעת קשב וריכוז עם חותמת - , ולכן אולי כדאי שבמקום לכתוב באריכות או בנוסף לכך, לכתוב גם כמה שורות של תמצות וסיכום הדברים.

תודה רבה לך.

'פנימה'

ככה זה העולם היום, גם בדרשות למשל. אם אתה לא "מלהטט" בכתיבה או הדיבור שלך - אנשים לא יקשיבו.

פעם שמעתי ממרצה בערכים שביקר אצלנו בבית, על העולם היום ביחס לכל נושא ההרצאות.

הוא אמר שהיום מרצה לא צריך להתמקד בתוכן, כי לאנשים לא כל כך משנה מה אתה רוצה לומר.
אם אתה לא מדבר שוטף, נותן בדיחות או סיפורים - אנשים כבר לא אתך! לפעמים אפשר לשמוע מרצה כריזמטי ולהיות מרותק, ואח"כ לחשוב "מה בעצם הוא אמר?" ולגלות שאין שם תוכן, הוא לא אמר בעצם כלום! רק גיבובים של סיפורים ו"חיזוקונים"...

גם בטלוויזיה היום תוכל לראות ששום תמונה לא נמשכת יותר מ3 שניות! זה מטורף! גם כשמשדרים ראיון, הדבר הכי יבש לכאורה - עושים את זה יותר מעניין ועוברים תמונה כל הזמן כדי לא לאבד את הצופה. תמיד לא יתמקדו בפרצוף אחד יותר מידי.

בנוגע לעניין הביטחון, חשבתי שראוי גם להוסיף את העיקרון החשוב של החזון איש שאומר שביטחון הוא לא לבטוח בה' שיהיה טוב אלא לבטוח בו שמה שיעשה יהיה הכי טוב בשבילי כי הוא אוהב אותי.

תודה רבה על הכל!