עוד כרבע שעה חצות היום.
הרהורים מעיצומו של יום ט' באב.
התחברתי למילים "האמונים עלי תולע חיבקו אשפתות".
זה כל כך מבטא אותי.
הרי אני אמון על דברים נשגבים ומופלאים. תורה וחסידות אהבת השם יראת השם. בין אדם לחברו. ערכים נפלאים.
אז למה אני מוצא את עצמי שוב ושוב ושוב מחבק אשפתות?
למה לא יכול לעבור × זמן מבלי שאזדקק שוב לצפות בעירום וזנות? האמונים עלי תולע חיבקו אשפתות.
מה עומד בסיס העניין?
למה אני באמת מחבק אשפתות? למה אני תמיד חוזר לשם??
אמנם יש את החלק הפיזי של המחלה. שאחרי שהתחלתי לחבק אשפתות, אזי ככלב השב על קיאו וכמכור השב אל סמו גם אני אסמם את עצמי שוב ושוב עד שהקריז מתפוגג.
אבל השאלה שלי כרגע היא לא על החזרה שוב, אלא על הכמיהה הבסיסית. הפעם הראשונה. למה אז אני עוזב מקור מים חיים לחצוב לי בורות נשברים?
הרי אני יודע בברור שכל הנושא של תאווה זה כדי למלאות אותי. כדי להתחבר. להרגיש שייך ובעל משמעות.
אז למה אני לא פונה אל השם לבקש ממנו את כל האהבה השייכות החיבור וההכרה?
השאלה הזו נשאלת ביום של חשבון נפש. אחרי כמעט 3 שנים בתכנית. הבנה וידע על המחלה.. ויחד עם זאת לא ברור לי האם היום בערב אני הולך לחפש את אלוקים או שאולי אלך לחטט קצת באשפתות....
האמונים עלי תולע חיבקו אשפתות.
החלק הרגשי של המחלה, שיש צורך עז לפרוק את עומס הרגשות ופגמי האופי, גם אינו מסביר את מצבי.
קודם כל, אחרי צעדים 1 2 3 4 5 6 7 8, פגמי האופי שבי לא מחרידים. אני יכול בפרוש לומר שאלוקים עשה לי ניסים והאופי שלי כיום הוא בסדר גמור. בכיוון הנכון. והלוואי על כולם... מבלי להתרברב.
בעבודת המידות תמיד יש מה להוסיף. אבל לא מרגיש שפגמי האופי הם מה שקוטלים אותי ומה שזורקים אותי היום לעבר התאווה.
ואולי כן???
בכל אופן, הרי מאמין בהשם הנני. ויודע ומאמין שהכל ממנו והכל לטובה. ואין עוד מלבדו.
אז גם אם יש בי פגמי אופי פעילים, עדיין זו שטות מוחלטת להיות בכמיהה לתאווה במקום לעשות תכנית ולבקש את רצונו ממני.
האמונים עלי תולע חיבקו אשפתות.
אין זאת כי אם מדובר בשורש הרוחני של המחלה. מחלת האיזם. שורש הכל זה הריכוז העצמי והאנוכיות. העמידה מול האלוקים כשיש רק שתי ברירות: או הוא או אני.
כי כשהאדם חי הוא מת וכשהאדם מת הוא חי.
( תפילת צעד 11, והגמרא בערכין דף לב)
וכל פעם שאני רוצה "לחיות את עצמי כמו ג'נטלמן" באה המציאות וטופחת לי על הפנים. אני מאבד את הדביקות באלוקים ואז החלק הראשון של המחלה מכניס אותי לניתוק.
ברגע שאני בניתוק, הרגשות מאבדים את המצפן, החוויות מאבדים את הכיול, האופי נפגם, ההרמוניה מתפרקת. אין עוד מה שיתן קו אחיד בין כל הקצוות וההפכים.
פגמי אופי!
פגמי אופי הם לא רק מידות רעות כמו שלמדנו בפרקי אבות. אלא כל האופי כולו בנוי על הפכים. הפכים שיוצרים שלמות. וכשאין את נוכחות האלוקים הכל מתפרק.
אני עדיין אדם טוב עם לב טוב. אבל הכלים הללו שנקראים מידות כבר לא מסוגלים להכיל רגשות וחוויות.
הגם שאני איש טוב.. הכלים הללו שהם העורקים של החיים נסתמים. זרם החיים לא עובר בי בצורה תקינה. אני מרגיש כבוי. דהוי. אפור. שחור לבן.
למרות שליבי לא מפוצץ בכעס ופחד וטינות, הניתוק מאלוקים גורם לי לניתוק מהחיים.
אבדה לי השליטה על חיי!
אני נואש לחיבוק..
האמונים עלי תולע חיבקו אשפתות.
אין לי כבר ברירות. כדי לשרוד המערכת שלי משדרת לי רק מסר אחד. תאווה!
חיבוק לתאווה! חיים של תאווה!
חיים! חמצן!
איפה התיקון?
כניעה.
הכניעה היא ויתור על העצמי. ויתור על הבחירה הראשונה השגויה שלי.
או הוא או אני!
הפעם אני בוחר בו. בכוח עליון.
אמנם אני עדיין חולה רוחנית ורוצה תוך כדי דיבור לבחור שוב בעצמי, או לפחות לחשבן מה הרווח האישי שלי מזה שבחרתי בו... אבל בזוכרי את החורבן, הקריסה, הסבל והכאב, הטעם המר של האמונים עלי תולע חיבקו אשפתות... כולי תחינה לאלוקים שיחוס וירחם ולא ייתן לי להרוס את עצמי.
אנא השם, עזור לי לבחור רק בך. ולהיכנע ולוותר על עצמי.
רצונך ייעשה ולא רצוני. אמן.
מתפלל שרק להיום אוכל לחבק באהבה את אבא שבשמים ולא אצטרך לחבק אשפתות.
