בס"ד
                                                 
"חבר'ה תפסיקו לחפש את 'זה' ברקיע. זה לא שם. לא, גם אין לכם לאן לנסוע או לטוס. זה פה קרוב. מאוד. למעשה בתוך כל אחד מאיתנו. בפה, בלב. תעשו". המסר הזה הושמע בקבוצה אדירה של דובר שומר מצוות. אל מול קהל המונים נרגש שבא לחזות באיש עצום עם וותק של כמעט ארבעים שנה. לא רק של ניקיון (כפיים), של מנהיגות. של שיח בלתי פוסק עם בורא עולם. עתיר ניסיון הוא עומד לעזוב את העולם וזו המסקנה שלו. מה שחשוב לו להעביר הלאה בזמן הפרידה. הוא אוסף את כולם ואומר לכלל וליחיד -  תאמר בפה, תרגיש בלב, ותעשה.

מכור אמיתי יודע - נס לבוא לפיתרון. לא פחות. כל אחד שנמצא 'קצת בעניינים' מכיר רבים וטובים שלא באים. כי הם לא יודעים שיש לאן, ואו בגלל שהם באו כבר בעבר אבל לא למקום הנכון או אפילו בזמן הנכון. נס עצום הוא גם להישאר. מי שנשאר קצת יותר מקצת ראה שמע והכיר יותר מדי כאלה שהיו ולא הצליחו לטפס על הרכבת המופלאה הזו. שבאו נרשמו התאמצו ולא נשארו. והנס הזה בא והתחיל מהשמיים. משם הוא מגיע, אבל הוא לא נמצא שם. גם לא אצל הספונסר היקר. שלי – גר באמת מעבר לים – 'זה', ההחלמה, נמצאת בפה. בלב. (לא בראש...)  ובמעשים.

תאמין שזה אפשרי. כאן, קרוב. אל תרוץ רחוק, תשאיר את זה פשוט וקרוב. תבקש, עוד פעם ועוד פעם. תאמר בפה, תתכוון לזה בלב, ותעשה כמה שיותר. תנסה, אל תתייאש. תפסיק לחפש פתרונות קסם. אף אחד לא יעשה במקומך. תעשה, זה יצליח. זו הבטחה.

יש מישהו שמתווכח איתו?

תודה על זה. צריך כל פעם את התזכורות האלה. מחפש תמיד את הלחיצה שתשנה את כל המצב חיים שלי. מתפלל לנכונות, לנוכחות, ולתהליך

גם אחרי זמן הרפלקס ללחוץ נשאר. הקבלה שהוא רק רפלקס מתחדדת. מתקדמת.

אתמול שמתי לב לרובד נוסף בפוסט הזה שלא הדגשתי אותו מספיק: "מעשים שבפה ובלב", בהחלמה למדתי שיש מעשים שעושים בפה. גם בלב. יש דברים שאומרים וזה לא רק מילים. האמירה היא מעשה. של הודאה. של הודיה. גם בלב.

אז "יקרות" היקר, יש מצב שטעיתי. כי מהבחינה הזו זו כן לחיצה. לחיצה לכיוון התהליך..  

שאזכה