קטע יפה שפורסם באתר KR8, מאת אסף פניאל. תודה לחבר שהפנה אותי.

איכשהוא, הוא תמיד היה מרגיש שעוד חצי שעה השמש תזרח, והוא התעורר. הוא היה יכול לחשוב שזה שעון ביולוגי, אבל אף אחד לא ידע מה זה ביולוגי אז ואולי גם לא מה זה שעון. הוא התלבש במהירות, יצא את הבית והרגיש שהוא עומד להתפוצץ. עשר דקות הליכה...הוא יחזיק מעמד? פתאום צללית ברחוב. ליבו החסיר פעימה והוא התחבא מאחורי ערימה ענקית של לבנים. אסור שמישהו יראה. שניה לפני שהכאב הפך לבלתי-נסבל - הוא הגיע, הרים את הגלימה...ורוקן את השלפוחית אל היאור. אההההה...איזו הקלה. כמה מצטבר שם, כשאתה יכול ללכת לשירותים רק פעם אחת ביום! פרעה חייך לעצמו והתארגן לחזור לארמון. הוא דמיין שוב את הלחשושים של הנתינים שלו במהלך היום- "זה לא יאומן! הוא אף פעם לא הולך לשירותים! אז זה נכון מה שאומרים- פרעה הוא לא אנושי, הוא אל!".

210 שנה במצרים השפיעו עלינו כנראה וגם אנחנו לפעמים לוקים בפנטזיה הזו שבה אנחנו מדמיינים שאנחנו אלים. אין לנו תאוות, יצרים, מכשולים וחולשות. פשוט מושלמים. שולטים על עצמנו ועל העולם.

אבל מתחת לפני השטח, אנחנו לפעמים עבדים עם שלשלאות, מוכים בשוטים...ושותים ושותים ושותים. והעבדות הזו נקראת...התמכרות. התמכרות לקפה, שוקולד ועבודה, במקרים הקלים. התמכרות לאלכוהול, סיגריות, סמים, הימורים ופורנוגרפיה במקרים הקשים. אבל זה קיים...ומוסתר כמו הדליפה הלילית של פרעה.

אמנם יש שני סוגי התמכרות: 1.לחומרים (כמו סמים ואלכוהול) ו-2.התמכרות להתנהגות (כמו הימורים ועבודה)- עדיין הבסיס של כולם הוא בתוך המוח שלנו. החומר שיוצר עונג (דופמין) משתחרר ועושה לנו טוב וכל מה שאנחנו רוצים זה להשיג את זה שוב. ושוב. ושוב. אז תחשבו על הדופמין בתור הנוגש המצרי, מכה אותנו בשוט, בזמן שאנחנו שופכים זמן, אנרגיה וכסף להשיג את הנגיסה הבאה\שאכטה הבאה\צפיה הבאה. המכור מוכן להקדיש כל רגע מחייו ושקל מכספו כדי להשיג את העונג הבא, גם כשהוא יודע בבירור שהתוצאות יפגעו בו פיזית, נפשית, חברתית ורוחנית. נשמע קיצוני? רחוק מהחיים שלנו? לא בטוח. מה שבטוח הוא, שגם אם אנחנו במעגל הזה, אנחנו לא שמים לב. לא מודעים. מכחישים.

וו'או, אם קשה לאדם לחשוב על העובדה שהוא מכור...איך קשה לאדם דתי להודות בזה! זה הרי כל-כך נוגד את השליטה העצמית והמוסר הגבוה שאדם דתי דוגל בו. וכמו כל מכור- הוא לעולם לא יגיד, אפילו לעצמו, אני מכור. Face it.

מי שדוחף את המכור לגמילה זה המשפחה, החברים והסביבה. זה משה רבינו שמנער לנו את הראש וצועק לתוך האוזניים: "let my people go"!

אבל אז, אנחנו צריכים להכיר בשעבוד. לא להגיד "זכרנו את הקישואים במצרים, זה היה ממש טעים והביא לי אחלה גלים של דופמין למוח". להכיר בשעבוד. אתה עבד. אתה חושב שאתה חופשי? שאתה בעל בחירה חופשית, יהודי מאמין, יהודייה עובדת ה'? תסתכל במראה. אתה לא באמת מסוגל לשים את הטובה הרוחנית\נפשית\חברתית לפני הסיפוק הזה.

אם פסח זו היציאה לחירות הרוחנית, אז המכור תקוע עמוק במצרים. כי הוא יעבור על כל עבירה שבתורה שבכתב ובעל-פה כדי להשיג את מושאו. ישיג, יתענג ואז יתחרט, יכה על חטא, יישבע שלא ישוב, אבל יחטא וישוב, יחטא וישוב, לנצח בתוך מעגל הקסמים הנורא.
היום, השיטה היעילה ביותר בעולם לטיפול בהתמכרות נקראת "שיטת 12 הצעדים". במפתיע, תגלו שכמעט כל הצעדים מתבססים על אמונה באלקים ובהשגחה! צעד שני, לדוגמא, אומר ש"הגענו להאמין שכוח גדול מאתנו יכול להחזיר את שפיות דעתנו"" וצעד אחר מספר ש"החלטנו למסור את רצוננו ואת חיינו להשגחת אלקים כפי שאנו מבינים אותו". בסוף, הקב"ה יורד אל עמו ומשחרר אותנו ביד חזקה. אבל לפני זה- צריך שהוא ישמע את זעקתנו. צריך לזעוק ולהגיד- שחרר אותי מהשעבוד!
הפסח, בואו נחשוב על ההתמכרויות הקטנות שלנו, וגם ננסה להיות השליחים שבאים לשחרר את המשועבדים הקרובים אלינו, גם אם אנחנו יודעים שכמו בני ישראל, הם רק יכעסו ויתלוננו. בטווח הארוך, הם יזכרו לנו את אותו היום ויגידו: ואילו לא הוצאת אותנו, עדיין היינו משועבדים שם, אנחנו ובנינו וכל המשפחה. עד העונג המר הבא.

תודה ושוב תודה

אח, העונג המר הבא...
יפה מאד.
ממש.
הבחור הזה ריגש אותי.
ישיר. על השולחן.
אין משחקים.
ות'אמת - הוא צודק !

הקפצה של מאמר שאהבתי מאד לכבוד החג הקרב ובא.
1/4.

שנזכה להגיע לחג בשפיות ובשמחה.
אמן.

הקראתי ונהנינו.
תודה רבה