בס"ד                                                     
כמו תמיד, גם עכשיו. "זה" התחיל במבטים חטופים, נמשך ב... משיכות כתפיים משמעותיות כלפי מעלה תוך שרבוב שפתיים קפוצות וזקירת גבות מלווה במילמול לא ברור למעט המילים - "הַיִתָּכֵן", או "לא יעלה על הדעת"... בסוף, יצא המרצע מהשק, הטיעונים הפכו ברורים יותר - פשש, איזה 'צוואר' עבה יש לו.. נכון שהוא השמין? וואי, איזה 'שוקיים' נהיו לו...

נשוא השיחה הזו לא היה הפר שהתפתח במהירות ברפת וגם לא התיש עצום המימדים ששאב לקרבו כמויות חציר אדירות בחצר, הלחשושים אפפו את מי שלא ניתן להסתכל בפניו, שמחוסר ברירה היה מתהלך עם מסכה. הם דיברו על משה. רבֵּנו. - אה, כאחראי על בניית המשכן ידע לדאוג לעצמו... בטח הוא 'שם בצד מעיישר'... אחרת אי אפשר להסביר למה ראשו התרחב כל כך, עוד מעט עליו לקנות המבורג חדש... (כובע של רבנים) גם הפראק (חליפה של חְשובים) כבר לא עולה עליו...

הזוי. אבל אלו הם דברי המדרש (ילק"ש שמות לח') 'והביטו אחרי משה עד צאתו, רבי חמא אמר לגנאי, שהיו אומרים חמי קדל דבריה עמרם' (ראה עובי צווארו של בן עמרם) לא הפריעה להם העובדה שהעיד הקב"ה על נאמנותו - "בכל ביתי נאמן הוא", "פה אל פה אדבר בו"... לתדהמתו שמע מנהיג האומה את תמיהת האחד, על שוקיו וכרעיו, ותשובת האחר, אדם ששולט במלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר... ומחליט לתת דו"ח מפורט לליצנים. 'אלה פקודי המשכן'...

פלא. העניו מכל האדם מושפע ממה שנאמר עליו? מדוע הוא לא מתעלם מהם, דואג רק "לחלק שלו"? לשם מה הוא נותן הסברים, הרי הם אומרים עליו שהוא גנב, ומה עם שקרן... איזה סיכוי יש שיאמינו לדבריו? למעט הכסף (מניין מדוייק של תרומת מחצית השקל) אין לו יכולת להוכיח שהנתונים אמתיים. התשובה (בשם ר' מאיר יחיאל מאוסטרוביצ'ה) היא שמשה רבנו מלמד אותנו פרק בהתנהלות מול ליצנים. הוא לא מושפע ממה שהם חושבים עליו, ברור לו לחלוטין שמנקודת מבטם הם מדברים, אך באותה העת הבין את גודל האחריות הציבורית שלו, שעליו לתת דו"ח. לא עבורם. עבור מי שיסחף אחר הליצנות. למען מי שהדיבור ישפיע עליו ועלול להפוך לחומר נפץ שיעשה שמות בעם. (זה לא מה שקרה עם קרח?!)

"כששמע משה". כל זמן שהדברים לא הגיעו לאוזניו הם לא עניין שלו. כשנתפשטה השמועה, ידע שעליו לעשות, שלא לחינם שמע. סביר שלא ישכנע ליצנים שמטרתם לנגח. מי שירצה להמשיך במסע הלקאה עצמית וסביבתית השיסוי והביזוי ימשיך. למען מי שיושפעו למרות שאין להם עניין עם טרוניות הוא נתן את הדו"ח. לכן עומד גדול הדור, מי שבילה שלוש פעמים ארבעים יום ולילה כמלאך בהר סיני מול כלל ישראל ופורס בפניהם חשבוניות של זהב כסף ונחושת... משל אומר הוא 'אני לא הסיפור כאן'. הושמעו טענות ענייניות על מעילה בתרומות, הנה הן. 

הדרך להתמודד עם 'ביקורת מופרכת' היא לקבל את המציאות ו... להתעלם. למעשה להתכופף 'בפני הגל'. ובמקרים שהאחריות הציבורית מחייבת להתמקד רק בהפרכת הטיעונים באמצעות הצגת הנתונים האמתיים. כשמתעסקים עם הנתונים יש פחות מקום להתנצחות ולרגשות שלילים. ומי שבוחר בכל זאת להתעסק בהם מעיד בעצמו על מניעיו.

חבר יקר אמר לי שלמעשה הדברים כתובים שחור על גבי לבן גם על ידי שלמה המלך (משלי כו' ד-ה) "אל תען כסיל כאיוולתו פן תשווה לו גם אתה. ענה כסיל כאיוולתו פן יהיה חכם בעיניו".

תודה.
אחרי השיעורים שלך אני צריך להתחיל ללמוד את החומש מחדש.

תודה לך שבענו. ראיתי את מחמאתך באיחור של שנה... היום חשבתי בהשראת אקטואליית ימינו אנו, שאולי ישנה עוד סיבה לכך שניתן הדו"ח קבל עם ועולם. לא די שמנהיג הדור בחר כנראה להתעלם גם מהמתלהמים שמן הסתם ניסו להשתיק את הליצנים בקריאות "כּוֹביוֹד התּוֹירֶה" ועוד. כמי שחש בכובדה וכבודה של תורה ידע בענוותנותו שעליו לתת את הדו"ח בשביל עצמו. אולי באמת נפלה שגגה בחשבון... אה, אז למה 'הם' אומרים... שיגידו. זו אמירה של אבא. מסיבותיו בחר לעורר באופן הזה את הצורך בחשבון. חשבונות של אבא. 

במבט לאחור הייתי קורא לפוסט הזה בשם מרוכך יותר קצת פחות פרובוקטיבי, נניח - חשיבות השקיפות - קורים בדרך הזו דברים מיוחדים. תודה אבא.

תודה! אהבתי את הדברים,
היום שמעתי דבר נפלא וחושבני שאפשר להוסיף אותו למה שהבאת כאן,
על הכל משה רבינו מסר דו''ח, על הכסף, על הנחושת, וכו' וכו', על דבר אחד הוא לא מסר, הזהב, הזהב ניתן על ידי אנשים שנדבה ליבם הכי בשלימות, הכי בשמחה, בלי שום הרהור שלאחר מכן, להם לא היה צריך למסור דו''ח, הדו''ח היה צריך להגיע לאלו שלא מלאה ליבם כ''כ לתרום, אלו שתרמו נחושת וכו',

וורט נוסף בקשר לרינונים על משה שמעתי על הפסוק בתהילים ''ויקנאו למשה במחנה ולאהרן קדוש ה', משה שהיה כל היום עם הקב''ה, הטענה כלפיו הייתה מדוע אינו נמצא יחד עם כולם, ''במחנה'', ועל אהרון שכידוע היה נמצא בין האנשים ''אוהב שלום ורודף שלום וכו'' הטענה עליו הייתה ''קדוש ה', לך ותתקדש קצת במקום להיות אתנו כל היום,