בס"ד                                                     
התחושה היתה שעוד שניה הוא מתפוצץ, הזעם נשפך לו מהעיניים, כבר תשעה חודשים שהוא אוכל חצץ... סובל מדברים לא הגיוניים... מאדון הפך למשרת, הקשיים נחתו עליו בזה אחר זה, בקושי הצליח לאסוף את עצמו מהבומבה האחרונה, עדיין משפשף את העיניים מנסה להתרגל לאור לאחר האפילה הנוראה שהיה שרוי בה, והוא לא מאמין למראה עיניו - - -

השכן, שמילדות היה כלום ושום דבר, פועל בניין שלא למד קרוא וכתוב, מי שמתאמץ לעשות קולות של עבד כי ימלוך, אחרי חודשים שהוא מובטל, הפך לעסוק, עם האף למעלה מסתובב לו עכשיו ברחבי השכונה, מתפרנס מלקיחה מקופת הציבור, משוחרר מכל מטלה הוא עובר מבית לבית ומבקש 'בהשאלה' כל מיני דברים, מעניין מה הפעם העלתה חכתו תמה, כשראהו גורר משהו כבד באופן מחשיד.

והגורר גרר, מזיע ומתנשף הוא סחב בעקשנות את הדבר האחרון שהיה רוצה לחשוב עליו עכשיו, נו באמת, אין גבול, זה לא רק לגרור אותו ולשמור עליו, ארבעה ימים הוא הולך להיות תקוע עם הדבר הזה, ועל מה שצריך לעשות אחר כך בכלל לא ניתן לחשוב, לעסק הזה יש השלכות, רציניות, נכון, כולם עושים את זה, מי שלא היה סיכוי שיקח חלק בדבר הזה, כבר לא פה, הלך בבומבה האחרונה.

אבל עדיין, זו המשימה המפחידה בחייו, התגרות של ממש בכל השכנים, מרגיש בעיניים המלוות אותו, חש במתח באויר, הוא המשיך לסחוב, זה ההפך הגמור ממה שבא לו לעשות, מהאינסטינקטים שלו, אמרו? אז מה? אבל עדין הקול הפנימי אמר לו שכדאי לעשות. אז עושים. בכינוס האחרון ההוראות היו מדוייקות, מאוד. מיפרט הזוי נועז ומבטיח של פעולות בולטות מכדי להיות המצאה, אקשן בטוח יהיה שם.

ובחזרה 'לחכה', נראה שהפעם עלה בה דג שמן, מאוד. טוב, לא דג, אלא כבש. את האלוהים שלו בכבודו ובעצמו. הוא גורר, בא לו לטוס החוצה ולתת 'לשכן' מנה אחת אפיים כמו בימים הטובים, ומשהו עוצר אותו. במקום עונש מתאים לעז המצח, החוצפה המקוממת הזו מיסמרה אותו למקום. מבוייש מעצמו הגיף את התריס ומלמל לחלל החדר, הדבר הזה פשוט לא הגיוני, בתוך פחות משנה הפכנו מאימפריה, ממעצמה עולמית לאוסף של סמרטוטים שלא מסוגלים להעמיד עבדים במקומם הראוי להם. 

האירועים שהתרחשו בין מכת חושך לבכורות מדהימים, ניסיתי לרגע 'להיכנס לראש' של המצרי הרואה את היהודי קושר את אלוהיו למיטתו או לראשו של היהודי הרואה את המצרי רואה אותו קושר את אלוהיו למיטתו ולאחר מכן עוד מורח את דמו על המשקוף, מוציא את אבריו קבל עם ועולם וצולה אותו על האש... נדהמתי מכמות הפחד שהסתובב שם. כמה אומץ נתן לבניו בורא עולם בכדי שיוכלו ללכת עם הפחד, שלא ישלוט בהם.

מישהו מאיתנו מדמיין את עצמו בלב עיר ערבית עויינת קורע את הקוראן מכין מדפיו מטוסים, אוניות, אוריגמי... גורר את בודהה על הכביש בניו דלהי... תולש שתי וערב מעץ ועושה ממנו גחלים למנגל בספרד חמש מאות שנים לאחור... מתבונן לתאווה בעיניים ואומר לה, לכי מכאן, אינך רצויה עוד בביתי? לקחת ממני הכל, שנות שיעבודך הסתיימו, אינך שולטת בי וברוחי, עד כאן?

כן. אני לא מדמיין, רואה סביבי לא מעט ענקי רוח עצומים. אמנם לא מרחו דם על משקופיהם, ולא סביר שלשכניהם יהיו בעיות עם העל האש שיעשו במרפסות בתיהם, אבל הקטר החלבים והאימורים האישי היומי שלהם דומה, בעבורי, לקרבן הפסח שנצטוו ישראל להקריבו לפני 3325 שנים וכמעט עשרה חודשים, בחיפוש הכלים 'השאולים', במסירות הנפש, בהליכה נגד הזרם, באמונה. בצעידה אל הנודע. למרות הפחד מההתגלות, מההתנפלות.בשימוש נכון באומץ שניתן להם.

אולי זו הסיבה שהוציאנו אבינו האוהב ממצרים שלנו.

אני חש שעבורינו, המכורים נכתבה הלשון הנוספת של הגאולה: והוצאתי. והצלתי. וגאלתי. ולקחתי.  והבאתי - והחלמתי. 

נ.ב. מעניין מה הספונסר יגיד לי, על הרעיון להוסיף עוד כוס לליל הסדר...

אולי אתה כבר החלמת אז תוסיף לך את כוס "והחלמתי",
אבל אני עדיין בעיצומה של המחלה.
את והחלמתי אני ישמור ליום שאני יהיה בריא.

תודה לך יעקב על תגובתך, עזרת לי להבין שלא הסברתי בפוסט הזה את כוונתי מספיק טוב, חשבתי לתומי שהדברים מובנים מאליהם: לא החלמתי, מלשון עבר - נרפאתי, אלא זכיתי והנני בתוך תהליך החלמה, אני מאמין שגם אתה, כולנו.

עליתי כמה תחנות קודם על הרכבת הזו, אהיה חולה במחת ההתמכרות הכרונית הזו עד סוף ימי, בהחלמה - 'ההחלמתי', אלמד לחיות בשלום עם המחלה שלי מבלי לפעול ממנה.

בנוסף, הפוסט הזה, כמו הפסוק עליו הוא מושתת מדבר על מעשי הבורא הכל יכול בעבורינו. כתבתי 'שההבאתי' - הוא ההחלמתי - מעשיו בעבור בניו המיוחדים, המכורים.

כשם שהוא הוציאנו ממצרים, הוא שגואל אותנו, הוא המציל אותנו, הוא הלוקח אותנו, הואגם המחלים אותנו.

שכן חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים...

בהחלמה.

תודה
כעת דבריך ברורים מאוד
ולי נותר רק להתפלל
יעקב

תודה על הפוסט. יפהפה. הפעם קראתי עד הסוף.

ממה שזכור לי הקב"ה אמר את כל לשונות הגאולה בלשון עתיד, ואם כן אין כאן שום בעיה לומר "והחלמתי", לא מלשון "אני החלמתי", אלא שהקב"ה "ואני אחלים אותכם", על דרך "והוצאתי אתכם".

תודה סוד, גם אני חשבתי כך, נראה היה שישנם שלא הבינו, הסברתי.

אסירותודה
אני מתנצל שרק התלוננתי
שכחתי לכתוב שהרעיון הוא מדהים וכתוב בצורה עוד יותר מדהימה
(אם אני פותח עיתון אתה העורך שלי )
תודה רבה
יעקב

נו, פתח עיתון אלקטרוני בשבילנו. עם מאמרים יפים כמו אלו, עם סיפורי התמודדות של החברים, ועם תובנות חשובות.
(אוי, זה רק היה בסוגריים, טוב;D)

אסירות תודה, אתה כותב מדהים, יש לי בעיה לקרא פוסטים (למדתי כאן מילה חדשה, מקווה שהוגה אותה נכון ובהקשר נכון...) ארוכים, ומכאן מיעוט התגובות שלי באתר, אבל אתה כתבת בצורה כ"כ קולחת ומקצועית, ממש אהבתי.
לגוף העניין, אני מרגיש על עצמי, שהכוס של "וגאלתי" זה בשבילי גם ה"והחלמתי"
"המצריים שבנפש" זו הגדרה ששמעתי אותה בעבר מיהודי חסיד ברסלב, והתחברתי מאד.....
זו הגאולה הפרטית שלי כל רגע ורגע שבו אני לא פונה לתאווה, ועל כך אני אסיר תודה לאלוקים!

ליעקב, אין על מה להתנצל, הכל טוב. תודה על המחמאה, אלוקים נתן לי כשרון, ב"ה היום אני עושה איתו דברים טובים, אין לי צורך בעיתון, אני כותב בפורום הנכבד של שמור עינך, כיף לי... ולאינאונימי, אין צורך, בשביל זה יש את הפורום...

ולמייק, תודה. אתה לא הראשון שאמר לי שזה ארוך לו, אני משתדל, לפעמים אני מצליח יותר. ולגופם של דברים, אכן, הגאולה היא להפסיק לפעול על תאווה, אבל בשבילי ההחלמה, 'הוהחלמתי' הוא לפעול באופן הנכון מול אלוקים, האישה הילדים העמיתים לעבודה, מול נהג המונית שחתך אותי ובא לי...

גם כאן, בפורום, זה בא לידי ביטוי, לדוגמא בתגובות לפוסט הזה, אילו לא הייתי מחובר הייתי מגיב אחרת לגמרי, למדתי שאנשים הם לא נגדי, גם לא כשלא נראה להם מה שכתבתי. אני מסוגל לחשוב ולקבל שבאמת דברי לא הובנו וזה בסדר.(לרגע לא לקחתי ללב. תרגעו.)

הצעדים נתנו לי את היכולת הזו. החיבור לאבאל'ה שלי. שומר עלי מפני.

בהחלמה.

אסירותודה
לקרא את מה שכתבת עכשיו
מרפא אותי
תודה רבה
אוהב
יעקב

תודה רבה!
קראתי את זה כבר במייל שהגיע.
שמח שמצאתי את המקור ואני יכול להודות!
אז שוב
תודה ענקית!!!

לא מצרים, פריז. לא 2450 (לבריאת העולם) אלא 2015. ליגלוג על "הנביא", הסתיים במסע רצח מתוכנן הייטב. ואם היה למי מאיתנו ספק בדבר גודלו של הנס הבלתי רגיל כשהשתחררו אבותינו מהשיעבוד, בא "צ'ארלי הבדו" והוכיח, אנחנו חיים בנס. ומי עוד כבניו המיוחדים להעריך את הנס. במהלך השנתיים האחרונות, הנס לא פחת, ההפך. נוספו עוד בלי סוף ניסים. כן, גם כאלה שהוחבאו בכל מיני מקררים... בני ערובה ששוחררו ע"י חברי היחידות המיוחדות... נכון, ישנם גם פצועים נפגעים ואבדות... אבל הנס נמשך. גם עבור אלו שנפגעו בעבר.. כאן שם ובכלל, בכל רגע נתון יש מי שמקבל את האופציה לומר  - לא. היום לא. תודה אבאל'ה.

אגב, 'החלמתי' בלשון עבר, בהקדמה לספר הגדול "אנו מאה אלכוהוליסטים... שהחלימו"... יש עוד מה להוסיף, בל"נ בנפרד. ויעוי"ש.

התשעו - ודבר לא השתנה. נס. נס נס. שבכל יום עמנו. תודה.

אסירותודה כתב:


יצא מזה משהו בסוף?