מצו"ב המאמר בקובץ והתגובה

Attachment C:\fakepath\מאמר.docx not found

בעיתון "בשבע" פרסם מאיר סיידלר טור הטוען ש"אין פתרון לבעיה הלהט"בית". מצד אחד הוא יוצא נגד המרה וזה יפה, אולם מהצד השני מסרב "לקבל" אותנו. הרב אבישי מזרחי, העתיד לפתוח בקרוב מחזור שני להשתלמות אנשי חינוך דתיים בנושא להט"ב, משיב לו:



קראתי בעיון רב והערכה גדולה את מאמרו של ד"ר מאיר סיידלר. מאיר לקח חלק בהשתלמות פורצת דרך במכון באר אמונה, ועבר ביחד עם קהל מחנכים יראי שמיים מסע פוקח עין ומרעיד לב אודות "ההתמודדות החינוכית עם נערים/ות הנמשכים לבני מינם בחמ"ד" מאיר הוא איש חכם וישר, מעמיק וסקרן, מאיר פנים ומלא ענווה ואחרי כל אלה חשוב לי לומר כי הכי קל לכתוב כפילוסוף ותיאורטיקן, כמה פשוט לכתוב טור מנומק על כך ש"אין פתרון ללהט"בים דתיים" ולהישאר ב"צריך עיון" כאילו מדובר כאן בסוגיא מופשטת או בדיון סמינריוני.

אני איש חינוך. בתוך עמי אנכי יושב. יש שבועות שאני מקבל פניות מדי יום והלב נשרף מכאב וחמלה ואהבה. הכי קל להגיד "צריך עיון" או "אין פתרון". אך יש אנשים שאלו חייהם. הם לא סוגיא תיאורטית, הם החיים עצמם.

פגשתי עשרות להט"בים דתיים במרוצת השנים, קראתי מאות טקסטים אישיים, בלוגים ויומנים של אלה כחלק מעבודת הדוקטורט שלי, ולא פגשתי אף לא אחד שהנטייה האובדנית לא הייתה אצלו על השולחן, במחשבה, דיבור או מעשה. תוסיפו לזה את הדחק הנפשי, את המעמסה של האיסור ההלכתי, את המחשבה המכווצת של "אני טמא, משוקץ, מתועב, סוטה", את התחושה שאין מוצא, ש"כל בחירה תהיה רעה", ובקצה את האמירה המהדהדת שהם אומרים לא פעם לעצמם "טוב מותי מחיי". הם גם מועדים יותר להיפגע מינית ולהידחות חברתית ולעתים גם משפחתית, גזירת בדידות מרחפת מעליהם ואחרי כל אלה - בסוף בסוף, רבים מהם, לא מוצאים את עצמם בעולם דתי. כשהקהילה הדתית מדירה ומרחיקה, כשהיא עסוקה בלשמור על המרחב הציבורי שלה, גם על ידי הקרבת הפרטים האומללים שלא בחרו בנטייתם – אזי התלמידים שלנו, שגדלו והתחנכו במוסדותינו, לא מוצאים את עצמם בתוך עולם דתי. הם לא רק עלולים לעבור על "משכב זכר" אלא גם על חילול שבת ואכילה ביום הכיפורים. כל אלה לא מטרידים את ד"ר סיידלר כשלמולו עומדת "טובת הכלל".

חשוב להזכיר כי התלמיד הבודד, המכווץ והמיוסר היושב בכיתה לא יודע מה זה תנועות פרוגרסיביות ואין לו מושג מה מבקשות תנועות להט"ביות רדיקאלית לחולל בעולם. יתכן שהוא אפילו לא ראה מצעד גאווה אחד בחייו אך כל מלחמת התרבות הזו רובצת על כתפיו – הוא לא בחר בנטייה הזו, הוא נקלע אליה, הוא נולד לתוכה, יתכן שהוא אפילו לא מימש אותה – הוא בוודאי לא אשם בכל התהליכים הגלובאליים המתרחשים בעולם. הוא ילד יחיד בעולם, הוא לא תנועה פרוגרסיבית ולא דגל גאווה, הוא לא דרך ולא אידיאולוגיה שצריך להילחם בה, הוא התלמיד האהוב שלנו. את המאבק המוצדק בתנועות פרוגרסיביות אסור לעשות על גבו השפוף של התלמיד המתמודד. אפשר להתווכח על המשקל בין כלל ופרט, בין תפקיד המחנך לזה של מעצב דעת קהל, אך טועה מאיר, בעיניי, טעות גדולה, גם בניתוח "טובת הכלל".

בשיעור שהעברתי לא מכבר והזכרתי את הסוגיא הלהט"בית קם תלמיד ואמר בכעס ובכאב: "זו שאלה קשה הרבה יותר מאיפה אלוקים היה בשואה? צריך לשאול כאן איפה אלוקים היה בתורה כשהוא אסר את מה שאסר?". מי שתורתנו הקדושה והנצחית חשובה לו ויקרה לו צריך להיות מוטרד כשהתורה נתפסת, חלילה, כלא מוסרית ודורסת את פרטיה החלשים. זו פגיעה אנושה בתורה עצמה שדרכיה דרכי נועם ובמילא זו פגיעה ב"טובת הכלל". הניסיון לתת מענה לפרטים הוא לא רק צורך פרטי, הוא גם נוגע בצורך לבסס ולבצר את השפעתה של תורת חיים במרחב הציבורי. תורה שלא נוגעת בחיים ולא רלוונטית לחיים ובטח אם היא חלילה חלילה פוגעת ודורסת את יחידיה שגדלו בבית מדרשה, היא תגרום למאמינים בה להתנכר לה ולהתרחק ממנה וזה כבר לגמרי עניין ציבורי. אם אני כמחנך לא אתן מענה קיומי לתלמיד הסובל בשל איסור התורה, זה לא רק שאני עלול לאבד אותו ואת עולמו הרוחני, את "דמו ודם זרעיותיו", אלא גם את חברי כיתתו ובני משפחתו שמתחילים לתהות אם זו תורה וזו מוסריותה? והאם לא על קיומה נאמר "וחי בהם, ולא שימות בהם"?

אמר לי פעם תלמיד הנמשך לבני מינו "אני רואה איך רבנים הופכים עולמות בשביל עגונות וממזרים, כדי להתיר אישה לבעלה, וכדי להכניס גרים תחת כנפי השכינה ורק אותנו הם שכחו?! למה הם לא מתאמצים ומזיעים בשבילנו?".

אני אורתודוקס, כמו מאיר, גם אני לא קונה דילוגים אלגנטיים על מסורת חז"ל. או פרשנויות דחוקות לאיסורי תורה מפורשים. אך כאורתודוקס אני מכיר שפה מחריגה המאפשרת קיום של הפרט הנאנק בחבליו מבלי לטשטש את הצווי הכללי. שפה מחריגה שיודעת להתחשב בפיקוח נפש, בצער גדול, בחרדה "שמא יצא לתרבות רעה".

יתכן ואין עוד תשובות הלכתיות המניחות את הדעת ללמדן הישר ולפוסק ההלכה, אך כמחנכים יש לנו אחריות על נפשות פצועות, החובש בשטח לא יכול להפקיר את הפצוע המדמם כי בקבינט עוד לא הכריעו. עד שלא נחווה התגלות אלוקית שתבהיר לנו את רצונו יתברך בנושא הזה - נמשיך לחפש בנרות בתוך ההלכה (האורתודוקסית) שבילים המאפשרים לשמור על חייהם הפיזיים של המתמודדים ולא פחות מכך על חייהם הרוחניים. למענם ולמען תורתנו-בשורתנו הקדושה, הנצחית, שלא תהא מוחלפת.



עוד מתוך פולמוס במגזר דתי לאומי על נושא הלהטביו"ת הדתי:

דילמות בצורות ההתייחסות לחולים מכורים סוטים להטבי"ם, סוגיות לא פשוטות. דרך אגב, לי נראה כי ההתייחסות היחידה בחז"ל למצבי אונס בלתי פתירים היא אך ורק ברמת הפרט של ילבש שחורים ויתעטף שחורים וילך למקום שאין מכירים אותו ויעשה מה שליבו חפץ, אבל בוודאי לא כהתארגנות של ארגון או אגודה של אנשים עם מיניות לא פתירה.
בציבור החרדי הנושא של הכרה בנטיות הפוכות הוא יותר מאוחד בטאבו, אך לאדם דתי לאומי יש כוחות משיכה נוספים וחשוב שישמע מה יש לשפויים לומר בעניין.
בליל הדעות משקף את המציאות בשטח, ואולי ישנם שעדיין תקועים בדעה בעייתית ויקבלו כח להכיר בדעה שפויה.
זה מהות העניין, אם אדם תקוע בלקבל את המצב כמות שהוא הוא אולי בדרך לארגונים להטבי"ם דתיים כמו חברותא וכדומה. אם הוא יתחבר לדעה השוללת מכל וכל הכרה ארגונית בנושא הוא יפנה לכיוונים אחרים כמו צעדים וכדומה.הקשר פוליטי - דתי היינו הך לגבי גיורים היינו הך לגבי כשרות חסר טאבו של גיבושון.