רציתי להראות פרספקטיבה מעניינת על איך נראה הצד הנשי של שימוש במין לשם בריחה.
www.inn.co.il/news/460645

זה מדבר על מישהי ממשפחה טובה בציונות הדתית שהפכה להיות חבר של ערבי.

במובן מסויים זה מה שאנחנו עושים - אנחנו פותחים את המחשב ומתחברים לנשים מכל רחבי העולם - אירופה, ארצות הברית, ברזיל וכדומה. ומפקירים את עצמנו מינית אצלם בכך שאנחנו צופים בתמונות וסרטונים שלהן, כי אנחנו נמשכים לנשים הללו (בדיוק כמו שהנערה בסיפור חשבה שהערבי "חמוד" בהתחלה).

אפשר לזהות עוד דברים שם - הנערה שכבה עם הערבי, ואז היא תיארה ש "נגעלתי מעצמי", "הסתובבתי בלבוש לא צנוע" , "לקחתי כדורים" וכדומה.

אני יכול לזהות את החוויה הזאת קצת בעצמי - שראיתי פוי' לראשונה, בהחלט "נגעלתי מעצמי", "הזדעזעתי רוחנית" וכדומה.

תראו גם את מה שהיא כתבה - "אם זה קרה לי, הנערה הכי דוסית מיישוב סופר דתי, שבחיים לא דמיינתי שאצא עם ערבים, זה יכול לקרות לכולן".
אותו דבר איתנו - רבים מאיתנו דתיים ואפילו מאוד, ובכל זאת מכורים לפוי'. מי היה מאמין ? אבל זה קורה.

ולבסוף, אולי רמז לדרך הנכונה להתייחס לעניין:
"אמא שלי הרגיעה אותי ואמרה לי: 'לא משנה מה תעשי, תמיד נאהב אותך, את הילדה שלנו'. במבט לאחור, זה היה הרגע שהציל את החיים שלי, ואת החיים של המשפחה שלי"."

אולי כדאי שנקשיב לנערה האומללה הזאת שהסתבכה עם הפרשייה הזאת - זה סוג של קריאה עבורנו, אלוקים יודע שאנחנו לא רוצים להסתובב באינטרנט ולראות נשים מאירופה, רוסיה וכדומה. בדיוק כמו שאימא שלה ידעה שהנערה לא רוצה להסתובב בירושלים עם ערבים ולעשן ולשתות אלכוהול. והיא אומרת לנו משהו שאלוקים זועק לנו כבר שנים ואנחנו מתביישים לשמוע - שהוא אוהב אותנו ולא משנה מה אנחנו עושים ולא משנה לאיזה תהומות אנחנו נלך.

ואם נפנים את זה, אולי זה יעזור לנו להבין איך להבריא.

ההנחה הרווחת בציבור היא שקשרים מפוקפקים בין צעירות יהודיות לערבים, היא מנת חלקן של נערות בסיכון, נערות רחוב ממשפחות קשות יום, הנושרות ממסגרות הלימודים ולא מוצאות את מקומן בחברה.

אלא שדברים יוצאי דופן וחסרי תקדים שנאמרים כעדות מפיה של איילת (שם בדוי), נערה בת 16 בלבד, בת למשפחה מצוינת מהציונות הדתית, המתגוררת ביישוב מוכר בבנימין, מלמדים כי ההתבוללות לא פוסחת על אף מגזר בישראל, ואין מי שבאמת חסין ממנה.

איילת התחילה את הקשר שלה עם אמג'ד, עובד ערבי בחנות בגדים בירושלים לפני שנה וחצי. בסיוע ארגון להב"ה, העוסק בהצלת בנות יהודיות מקשרים עם ערבים, היא הפסיקה אותו. כעת, היא מספרת בראיון מיוחד על כל הקשר שכמעט הרס את חייה, מודה לענת גופשטיין שהצילה את חייה, ומתריעה: "אל תגידו שזה לא יקרה לכם".

היו שותפים עכשיו בהצלת בנות ישראל

איך הכל התחיל?

"הייתי עם חברה שלי בעיר בחנות בגדים קבועה שאנחנו תמיד הולכות אליה ביחד. היה שם בחור צעיר ערבי שעבד שם, בשם אמג'ד. מיד כשנכנסנו לחנות הוא ניגש אלינו, והציע לנו עזרה. הוא היה ממש נחמד, והמליץ לנו על כל מיני מבצעים שהיו להם שם. בסוף הקנייה, כשבאנו לשלם, הוא קרא לנו לצד רגע, ושאל אם הוא יכול את המספר טלפון שלנו.

אמרנו לו תודה רבה על העזרה בחנות, אבל שאנחנו לא מעוניינות לתת לו את המספר. אחרי שיצאנו מהחנות, חברה שלי אומרת לי: "תכל'ס, הוא באמת היה חמוד". אמרתי לה שנכון, אבל אנחנו סך הכל בכיתה י', ולא יוצאות עכשיו עם בנים, ובטח שלא עם ערבים".

"למרות כל זה", היא ממשיכה, "הוא לא יצא מהראש של שתינו. לא הודינו בזה בפה מלא, וגם בעוד פעמים שדיברנו עליו אמרנו שאין סיכוי שהיינו נותנות לו את המספר".

אז איך נוצר איתו הקשר?

"אחרי בערך חודש, קבענו ללכת שוב לאותה חנות ביחד. בדרך אמרנו אחת לשנייה 'וואי, ואם הוא יהיה שם שוב', כשתכל'ס קיווינו שהוא יהיה שם. הגענו, ואיך לא, הוא היה שם, ושוב חייך אלינו ונתן לנו שירות מדהים. הוא גם זכר את השמות שלנו. הפעם, כשהוא ביקש שוב את המספר, הסתכלנו אחת על השנייה, וחברה שלי נתנה לו אותו".

מתי פגשתן אותו בפעם הבאה?

"אחרי יומיים הוא התקשר לחברה שלי והזמין את שתינו לבוא לשבת איתו ועם חברים שלו באזור כיכר החתולות בירושלים. מאוד היססנו לבוא, כי בסוף אנחנו בנות דתיות מאוד, שמקפידות על צניעות, ובדרך כלל לא מדברות סתם עם בנים, אבל בסוף מרגע שנתנו לו את המספר הכל הידרדר".

"נסענו ביחד מהיישוב לירושלים ביום חמישי בערב, ופגשנו אותו ואת חברים שלו, שגם הם היו כולם כמובן ערבים, בין כיכר החתולות לגן העצמאות. בהתחלה כולם התייחסו אלינו בכבוד, ודיברו אלינו יפה. ביניהם הם היו מדברים בערבית, ושמנו לב לזה שהם גם מקללים, אבל פחות התייחסנו לזה אז. מהפעם הראשונה אז שנפגשנו יצאנו בתחושה כיפית שאנחנו רוצים לחזור עליה שוב".

ומה קרה מאז?

"בשבוע אחר כך, כששוב נפגשנו איתו ועם חברים שלו, הביאו לשם הרבה אלכוהול, ושתו. בהתחלה אנחנו לא הסכמנו לשתות גם, אבל עם הזמן התרככנו וגם התחלנו לשתות איתם, למרות שידענו שזה לא טוב. ואחרי האלכוהול – הגיעו גם הסמים. הם היו מביאים לשם כמות של מריחואנה ומתמסטלים. גם בזה בהתחלה לא נגענו, אבל כמו עם האלכוהול גם זה התרופף".

"עם הזמן, התחלנו להגיע להיפגש איתם לא רק בימי חמישי, אלא בעוד ערבים במהלך השבוע. חברה שלי אמרה לי מתישהו שההורים שלה מתחילים לחשוד שמשהו לא בסדר, והם לא מסכימים לה לנסוע יותר לירושלים בשעות מאוחרות ולחזור הביתה מאוחר בלילה. אני מצד שני פשוט הייתי אומרת להורים שלי שאני נוסעת לחברה ושאנחנו לומדות ביחד לבגרויות עד מאוחר. הם לא חלמו שאני שותה אלכוהול ומעשנת סמים עם ערבים".

היה שלב שבו גם ההורים שלך התחילו לחשוד?

"כן. זה קרה בפעם אחת שהייתי שם בכיכר החתולות, והייתי קצת כבר שתויה מאלכוהול, ובדיוק באתי לעשן. ממש שניה לפני שזה קרה, אמא שלי התקשרה אליי לשאול מה שלומי. היא שמעה שאני זחוחה, ושמעה את הקולות מסביבי בערבית. היא מאוד נלחצה, וביקשה שאחזור מיד הביתה. ניסיתי להרגיע אותה, אבל היא כבר הבינה שמשהו לא כשורה איתי. כשחזרתי הביתה היא ניסתה לדובב אותי ולשאול מה היה, אבל אני פשוט נכנסתי לחדר והלכתי לישון".

"ההידרדרות הכי גדולה שלי הייתה בפעם אחת שאחרי שנפגשנו שוב כולם, ואחרי הכל נשארנו לבד אני ואמג'ד, והוא אמר לי אולי תבואי אליי. היינו לבד, שנינו היינו שיכורים, וקרה מה שקרה בינינו. נגעלתי מעצמי, ורציתי פשוט למות. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי".

"מאז, הייתי כבר בנאדם אחר לגמרי. התחלתי להתלבש פחות צנוע, לא הקפדתי מספיק על מצוות, הייתי מבריזה הרבה מהאולפנה, ופחות משקיעה בלימודים. כולם ראו את שעובר עליי משהו, אבל אף אחד לא ידע מה בדיוק. מצד שני, גם אני שנאתי את עצמי על מה שאני עושה, אבל התביישתי לפנות להורים שלי או לספר על זה למישהו".

איך ההורים גילו בסוף?

"יום אחד השארתי את הפלאפון על הספה, והם הציצו בו וראו את ההתכתבויות ביני לבין אמג'ד. עולמם חרב עליהם במקום, אין לי תיאור אחר. וכל זה קורה גם שנה אחרי שאחותי הקטנה נפטרה, ועכשיו עוד בוקס בבטן, עוד משבר במשפחה. בהתחלה הם לא ידעו מה לעשות עם עצמם, ופשוט הפסיקו לדבר איתי".

ואיך את הגבת לזה?

"זה רק החמיר את המצב שלי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ורק הידרדרתי יותר ויותר. הייתי ממש אובדת עצות. לקחתי קופסא של כדורים ובלעתי את כולה. 40 כדורים בבת אחת. מזל שההורים שלי היו בבית והטיסו אותי בלית חולים.

מתי ארגון להב"ה נכנס לתמונה?

"אחרי מה שקרה ההורים שלי הבינו שאי אפשר להתעלם. הם יצרו קשר עם ענת גופשטיין, ראש מערך הטיפול בבנות בלהב"ה. היא אמרה להורים שלי קודם כל לחדש את הקשר איתי ולהיות קשובים למצוקה שלי. להביןשאני נפלתי ושעכשיו צריך לעזור לי לקום. האם באמת חזרו לדבר איתי, התייחסו אליי ושאלו אם אני צריכה עזרה. אמא שלי הרגיעה אותי ואמרה לי: 'לא משנה מה תעשי, תמיד נאהב אותך, את הילדה שלנו'. במבט לאחור, זה היה הרגע שהציל את החיים שלי, ואת החיים של המשפחה שלי".

לעדויות נוספות

איך התנהל הטיפול?

"בטיפול עם ענת הבנתי שהקשר שלי עם אמג'ד הוא בסך הכל שובבות נעורים, ושזה לא באמת קשר של אהבה, קשר מבוסס שיש לו היתכנות כלשהי. ענת פקחה לי את העיניים והראתה לי בצורה מקצועית שמה שחוויתי הוא ניצול. היא אמרה לי שלא כל מי שנחמד אליי אוהב אותי, ושישי אנשים שינצלו אותי".

"כשביקרתי בדירת המסתור, הבנתי שהמצב שלי הבנתי שהמצב שלי הרבה יותר טוב מהשאר. אצלי ברוך השם לא הייתה אלימות, כי זה נעצר בזמן".

מה המסר שלך בעקבות הסיפור הזה לנערות בגילך ולהורים שלהן?

יש לי כמה מסרים חשובים: לבנות אני אומרת – אל תשמרו את המצוקות שלכם בתוך הלב. אם אתן במצוקה, לא משנה מהי, לכו ותדברו עם ההורים שלכן, עם חברות ועם כל מי שאתן יודעות שיכול לעזור לכן. להורים אני אומרת – תשגיחו היטב על הבנות שלכן. שימו לב איפה הן מסתובבות, תתעניינו כל הזמן בשלומן, ותכניסו להן לראש שאם הן במצוקה, שאתם הכתובת הראשונה עבורן. ואל תגידו לי זה לא יקרה. אם זה קרה לי, הנערה הכי דוסית מיישוב סופר דתי, שבחיים לא דמיינתי שאצא עם ערבים, זה יכול לקרות לכולן. והכי חשוב: אל תחששו לפנות לאנשי מקצוע. זה אולי לא נעים, אבל זה פשוט מציל חיים. אם ההורים שלי לא היו פונים ללהב"ה, אני לא יודעת איפה הייתי היום".

בימים ההם בזמן הזה! היו שותפים עכשיו בהצלת בנות ישראל ובהמשך המאבק בהתבוללות

המציגה בסרטון הינה שחקנית. כחלק מהפרויקט של להב"ה "בנות מקריאות עדויות" הדברים הנאמרים מפיה תומללו באופן מדויק מעדותה של איילת ומובאים לפניכם כהווייתם. בסרטון מובאים עיקרי הדברים – ובכתב מובאים הדברים באופן מלא.

שמעתי לאחרונה ראיון מעניין של גארי ווילסון, המדען שמתריע על סכנות הפוי'.

מי שלא יודע, גארי ווילסון הוא אתאיסט גמור, תחשבו על החילוני הכי חילוני שפגשתם, זה גארי ווילסון. מבחינתו לא מעניין אותו אם אנשים צופים בפוי' מנקודת מבט מוסרית, מבחינתו שכל העולם ייראה פוי' והוא אדיש לזה.

מה שהוא לא אדיש אליו זה הנזק, גארי ווילסון הוא מדען מוח וכל מה שמעניין אותו זה הבריאות המוחית.

זה למה חשוב כל כך להקשיב לאיש הזה - כאשר הוא אומר משהו, אתם יכולים להיות בטוחים לגמרי שזה לא בגלל שפוי' מטריד או מזעזע אותו מנקודת מבט מוסרית, אלא מדובר במדע טהור של נתונים ועובדות.

שאלו את גארי ווילסון שאלה פשוטה - מהו פוי' ?
התשובה שלו מעניינת, הוא אומר שאי אפשר להגיד פוי' היום על פי התוכן, אלא על פי התוצאה - זה לא משנה מהו התוכן המיני שאתה צופה, השאלה היחידה שמעניינת היא - האם זה גורם לך לקפיצה במרכז הגמול במוח שלך או לא.

בזכות האינטרנט, קיבלנו את האפשרות להקפיץ את הנוירונים במוח שלנו לרמות שיא במהירות, והדוגמא הכי קלאסית לזה היא כמובן סרטוני פוי' - של יחסי מין המשודרים בווידאו.

אבל זה לא רק זה, גארי ווילסון מספר על אדם אחד שהוא מכיר שרואה רק בחורות בבגדי ים - מאות של תמונות במהלך הזמן שהוא מאו', עכשיו - תמונות של בחורות בבגדי ים זה אולי לא מה שצדיקים עושים, אבל זה לכאורה לא אמור להטריד יותר מדי - אפילו אני בנערותי לפני שידעתי מה זה פוי' ראיתי ממש מעט תמונות של נשים בבגדי ים בפרסומות של עיתונים וכדומה, זה כמובן לא בסדר, אבל עם התנהלות תקינה ביום יום של לימוד תורה וממש מעט מאמץ - זה לא אמור להשפיע.

אז למה לחילוני שמאלן כמו גארי ווילסון תמונות בגדי ים זה מפריע ? הרי מן הסתם הוא היה בים וראה בחורות בבגדי ים והיה לחלוטין בסדר עם זה. הוא חילוני - הוא היה בסביבה לא צנועה כל החיים שלו.
הנה ההסבר - הוא אמר שהעובדה שהאדם הזה מצליח לגרום לזינוק גדול במרכזי הפרס במוח שלו באמצעות התמונות האלה בלבד, והזינוק הזה בנוירונים מספיק על מנת ליצור שינויים במוח שלו ליצירת דפוסי התמכרות, וכמובן לתופעות הלוואי השליליות של מי שצורך יותר מדי פוי'. 

לפני עשרות שנים, היה אפשר לראות תמונות במגזין - אבל היו שם לכל היותר מאה תמונות בחוברת שאתה צריך לעלעל בה, באינטרנט לעומת זאת אפשר להקליק ולעבור בין מאות ואלפי תמונות - להקליק ולעבור ולהתגרות שוב ושוב ושוב, זה ההבדל הגדול בין כמה בחורות בבגדי ים לפני כמה עשרות שנים בחוברת נייר לבין המצב כעת.

בנוסף, יש 100 תמונות של בחורות בחוברת המגזין, מתוכם אולי 2 ייקלעו לטעמי המיני המדויק וייגרמו לי לעלייה חדה במרכז הגמול במוח, בעוד באינטרנט אפשר למצוא בקלות 100 תמונות שייקלעו לטעמי המדויק ולהכניס אותם לכרטיסיות בדפדפן כדי להתגרות מהם. וכל יום ויום עוד ועוד תמונות חדשות משוחררות לאינטרנט...

לכן המסקנה שלו היא שהיום קשה להגדיר מהו פוי' - זה לא רק ווידאו, זה לא רק סרטונים, זה יכול להיות תמונות של נשים בבגדי ים. 

חשוב לומר את זה, כי אני אישית נופל על תמונות כאלה (יחד עם סיפורי פוי') ויש איזה פיתוי לומר שאולי הבעיה שלי לא כזאת גדולה - הרי אני רואה תמונות של נשים בבגדי ים, זה משהו שמקובל בחברה החילונית, אז אני לא דתי צדיק גדול, אבל אני לפחות חילוני נורמלי, גם זה משהו.

אבל האמת היא שברמת הריגוש שהתמונות האלה מייצרים שאני נופל, זה ממש לא נורמלי, זה כבר משהו שמשנה לי את מרכז הגמול במוח, ואם מישהו כמו גארי ווילסון אומר את זה, אז כדאי להקשיב לו.

אם תרצו את המונח המדוייק לתאר מהו התמכרות לפוי', המונח הוא: "חידוש מיתמד בהקלקה" - חידוש תמידי - של תמונות ומילים. בהקלקה - זה האקט שהמוח האנושי מתחיל להיות מאומן אליו - הקלקה שווה בחורות, הקלקה שווה עירום, המוח מתחיל להיות קשור באופן עמוק להקלקה.

גם פייסבוק הוא אותו רעיון - חידוש של תמונות ומילים, תמונות ומילים, תמונות ומילים - זה החידוש בדברים האלה שמניע גם התמכרות לפייסבוק.

מאמר יפה ונכון, אני מסכים מבשרי על כל מילה, אני אישית יכול לאונן תוך כדי סיפור מיני על סשן ניוש, וזה יכול להקפיץ את המוח שלי בדיוק כמו צפיה בפורנו ואפילו כמו נ.ליווי, הקטע זה לא מה אתה עושה, אלא, מה זה עושה לך. מבחינתי אדם שעבורו נייר טישיו או קופסת גפרורים זה התמכרות מינית, הוא באותה סירה.

יש לי תוכנה שבדקה באחוזים את האתרים שאני גולש בהם הכי הרבה באינטרנט. היא עבדה אצלי ברקע של המחשב לתקופה מסויימת, בה נפלתי בצורה ממוצעת בתאווה. חשוב לציין שלא גלשתי בכלל באינטרנט incognito אלא בגוגל כרום רגיל. ככה שהיה אפשר לעקוב אחרי כל הגלישה שלי.

הפוי' במידה מסויימת דומה למדינת ישראל - שמדברים עם אנשים בחו"ל - שכל הזמן שומעים על ישראל, הם בטוחים שמדינת ישראל היא משהו ענקי בגודל של יבשת אפריקה, ואז הם מגלים שאנחנו בגודל שהוא בקושי עשירית האחוז של העולם. וזה מכה אותם בהלם - איך דבר כזה קטן ושומעים עליו כל כך הרבה ?

הפוי' במידה מפתיעה הוא אותו דבר - כמות הזמן שבזבזתי על הפוי' היא 7% ולא יותר, אולי 8% אם אני אהיה נדיב: 3.5% לאתר אחד, 2.5% לאתר אחר, עוד 0.6% לאתר נוסף, 0.5% לעוד אתר, 0.3% לעוד אתר וכו'.

מספר ראשון היה יוטיוב עם בערך 20%. שזה גם לא בסדר ובזבוז זמן רציני.

אבל רק 7% מכל הזמן שלי באינטרנט, ומה 7% האלה אני מרגיש את כל המועקה, התחושות הנוראיות, הריקנות, חוסר החשק, חוסר המוטיבציה, אובדן היכולת לחשוב - כל כך הרבה דברים שליליים, שנובעים מ 7% של הגלישה שלי הכללית.

יוטיוב מבזבז לי זמן - זה נכון, אבל הוא לא נותן לי תחושה נוראית, מקסימום תחושה של ריקנות קלה על זה שבזבזתי את הזמן שלי מסתכל על סרטונים טיפשיים.

אני ינסה להעמיק עוד יותר - משחקי מחשב הם היו בשבילי בעבר בזבוז זמן מדהים, יכולתי לבזבז בקלות שלוש חודשים בעודי משחק 10 שעות כל יום על משחק רשת.
לעומת זאת - הפוי', עם ה 7% שלו, לא חולם להתקרב בכלל לכמות הזמן שהייתי משקיע בעבר במשחקי מחשב.

לכן כל אדם עם היגיון פשוט היה בוודאי טוען, שעדיף הרבה יותר לראות פוי' מאשר לשחק במחשב - הרי הנתונים ברורים: משחקי מחשב מבזבזים כמעט 95% מהזמן שלך כל יום למשך חודשים ואפילו שנים ארוכות אם תתן לו, בעוד הפוי' מבזבז לך 7% מהזמן - וזה רק הזמן בו אתה גולש. הנתונים לכאורה ברורים - משחקי המחשב גרועים בערך פי 12 מהפוי'.

אבל אצלי בלב - אין ספק שאם הייתה לי ברירה בין משחקי מחשב לבין פוי', הייתי בוחר במשחקי מחשב ללא היסוס, כי ששיחקתי במחשב ובזבזתי עליו את כל הכמויות האדירות הללו של זמן, אני חשתי פשוט נעים, מאושר והיה לי ממש כיף, כיף אמיתי, לא כיף מזוייף.
ברור שלמשחקי מחשב יש את החסרונות שלו - היכולת החברתית שלי נפגמת מאוד ממשחקי מחשב ודורשת כל פעם אתחול מחדש ברגע שאני נפגש עם אנשים, לדוגמא. אבל באמת נהניתי שם והייתי עושה הכול כדי לשכוח מהפוי' ולחזור למשחקי מחשב.

הפוי' הוא כמו סמים - כמה זמן לוקח להסניף קוקאין ? כמה זמן לוקח להזריק הרואין ? אולי חמש דקות, אבל החמש דקות האלה הם התשתית שהורסת למשתמש בסמים את שאר 23 שעות ו 55 דקות של היממה שלו.

יפה מאוד!

כאשר מפסיקים לצרוך את הסם הממכר, כמו פוי', הגוף עובר מתח קשה.

למעשה, הרבה מומחי התמכרויות כל כך התרשמו מהתגובת המתח שעובר הגוף, שהם לא קוראים להתמכרות בעיה של צריכת יתר, אלא מחלה של מתח - המתח שהגוף עובר אחרי שהוא לא מקבל את הסם שלו.

המתח הוא המתח הרגיל שאתם מרגישים כאשר אתם עוברים חוויה קשה - הגוף לחוץ ומבוהל, מרגיש כמו במלחציים, כאילו מישהו רודף אחריכם, תחושה לא נעימה, למעשה, התחושה היא כאילו מישהו מרביץ לכם.

אבל אני אישית גיליתי עובדה מרתקת על תסמין הגמילה הזה, הגוף לא יודע מה הסיבה לכך, הוא תמיד מנחש.
הגוף יודע שהוא לא ראה כמה ימים או שבועות פוי'. הוא יודע שהוא במתח קשה, אבל החלק האחורי של המוח, זה שאחראי לתאווה המינית, זה שאחראי לתגובות המיידיות של מצוקה ומתח, לא יודע לקשר בין הדברים האלה.
אפילו המוח הקדמי והחושב שלכם לא יודע להגיע למסקנה הזאת מייד, הוא צריך להגיע לתשובה הזאת רק אחרי כמה צעדים  - הוא יודע שהגוף במתח, והוא נדרש לתת פתרון למצב, כי הוא המוח החושב שאחראי לתת פתרונות למצבים שכאלה.

אבל המוח האחורי לא יודע לספק פתרונות, המוח האחורי יודע רק לספר למוח הקדמי מה הוא מרגיש, המוח האחורי הוא כמו ילד קטן שיודע לבכות שהוא רעב, זה כל מה שהוא יודע לעשות. הוא רואה בחורה יפה ? הוא בוכה ורוצה לשכב איתה. הוא רואה בקבוק חלב ? הוא בוכה ורוצה לשתות אותו.

לכן, המוח הקדמי שומע מהמוח האחורי שהוא נמצא במתח עצום, אבל הוא לא יודע להרגיש מה בדיוק הבעיה, הוא יכול לחשוב על סיבות, אבל הוא לא מסוגל להרגיש אותם. ממש כמו ההורה לילד - שלא באמת מרגיש מה התינוק שלו רוצה, הוא רק יכול לנחש ניחוש מושכל. ואחרי שהוא מנחש, הוא צריך גם לספר את מה שהוא יודע למוח האחורי, והמוח האחורי מבין אך ורק תחושות, לא הסברים.
למעשה, ברגע של תסמיני הגמילה, המוח האחורי לא יודע מה הבעיה, הוא פונה לחלק היחיד בגוף שיודע - המוח הקדמי והחושב, ומבקש ממנו "אני במתח, בבקשה תעזור לי !"
והמוח הקדמי מציית וחושב, וממציא פתרון בזכות היכולות חשיבה המשוכללות שלו  - ואז הוא נותן למוח האחורי קצת פוי' -  הבדיקה הזאת מרגיעה את המוח האחורי קצת וגורמת לו להיות תינוק שיודע עכשיו מה הוא רוצה - הוא רוצה פוי', ועכשיו הבכי שלו ממוקד יותר - הוא בוכה לקבל עוד פוי', כי הוא גילה בזכות המוח הקדמי שהפוי' הוא הסיבה לבעיות שלו. עד עכשיו הוא "בכה" והיה במתח כי לא היה לו מושג מה הבעיה - כי הוא רק תינוק. ועכשיו הוא יודע מה הבעיה.

לפעמים המוח הקדמי לא נותן למוח האחורי קצת פוי' בתור בדיקה, אלא קצת או' - האם מצאתם את עצמכם מגרדים בהיסח הדעת את האיבר לכמה שניות מעל בד המכנס ? זה הבדיקה של המוח הקדמי, שמנסה לבדוק כיוונים לפתור את המתח של המוח האחורי. זה למה מומלץ מאוד למכורים בתחילת ימי הנקיות שלהם ללבוש מכנסיים קשוחות כמו של ג'ינס.
למה זה מומלץ ? הרי אפשר להוריד את המכנס בכל עת ולאו', במחילה מכבודכם... התשובה היא שהמוח הקדמי לא יודע בשלב הזה שהפוי' או האו' יפתור לו את הבעיות, הוא מנסה לבדוק את זה, ובדיקה מעצם טבעה היא עדינה יותר - סתם גירוד בהיסח הדעת של האיבר, לא יותר.
אבל מה קורה שיש ג'ינס  - הגבר מגרד בהיסח הדעת את איברו, הבד הגס של הג'ינס מונע ממנו להרגיש כלום, ולכן המוח הקדמי מגיע למסקנה שהבדיקה נכשלה וזונח את הרעיון של האו'.

לפעמים המוח הקדמי מנסה לעשות בדיקות חריפות יותר וגסות יותר - הוא פשוט דוחף את הרעיון שלראות פוי' ולאו' זה הפתרון, אבל המוח הקדמי עושה בדיקות גסות כאלה רק שהאינטרנט פתוח, מה קורה שהאינטרנט מסונן ? מה שקורה זה שהוא אפילו לא טורח להציע את זה כפתרון, כי המכשולים פשוט כל כך גדולים שהוא פשוט מוותר.
ולמה הוא מוותר ? כי המוח הקדמי הוא עצלן גדול - הוא אוהב פתרונות מוכנים ומיידיים, הוא לא אוהב להתאמץ, והסינון גורם לו להיתקע ולהתבלבל - אין לו מושג מה לעשות. ובמצב כזה הוא עוזב את הפוי' כאפשרות לפתרון ומחפש משהו אחר.
אבל אם תראו פוי', או תאו' ותרגישו את האו', אז המוח האחורי יידע שהפתרון לבעיה שלו היא הפוי' או האו', ואז הוא ייתן המון מוטיבציה למוח הקדמי והעצלן לפתור את בעיית הסינון, ולנסות לעקוף אותה. ואז התוצאה של זה היא בדיקה מעמיקה מאוד של הסינון וניסיונות לפרוץ אותו בידי המוח הקדמי שהופך להיות חרוץ.


אפשר לספר את הסיפור של ההתמכרות שלכם דרך אם והתינוק שלה בדרך הבאה:
התינוק (המוח האחורי והמכור) מרגיש רעב ובוכה, ואז האם הולכת לתינוק ומרגישה מחוייבת לטפל בבעיה של התינוק, ומנסה לתת לו פתרון ראשון שזה לנענע אותו ולתת לו קולות מרגיעים (גירוד בהיסח הדעת באיבר), אבל זה נכשל (הבד של הג'ינס מונע מהמוח הקדמי שלך להבין שהאיבר זה פתרון טוב לבעיה).
אחרי זה האם מנסה פתרון כמו לתת לו אוכל (לתת פוי') אבל אז נזכרת שהיא שכחה לקנות מזון תינוקות (הנמשל זה שהסינון עובד ומונע מהמוח הקדמי לגשת לשם ולתת למוח האחורי התינוקי אוכל).
האם מנסה ניסיון אחרון - אולי השילוב של אוכל ולנענע אותו יעזור (או' ופוי' ביחד) אבל נזכרת שכאמור, היא שכחה לקנות אוכל (אין פוי').
בשלב הזה האם (המוח הקדמי שלנו) מוותר על הפתרונות האלה, וכל מה שנותר לו לעשות זה לראות את התינוק בוכה, למשך שעות, עד שהוא לאט לאט נרגע, ואז התינוק מגלה שבעצם כל המתח שהיה לו היה מתח מזוייף.


הערת אגב - יש פעמים שאני יושן עם מכנסיים גסות במיטה, ואני מתעורר בתחושת נקיות גדולה, כי המוח לא קיבל שום מידע מהאיבר למשך לילה שלם. אני זוכר שהלכתי לישון עם מכנסיים גסות וקמתי, ופשוט הרגשתי נקי - המוח הקדמי שלי יודע שהאיבר בין רגליי הוא איבר שיכול לתת תחושות נעימות, אבל המוח הקדמי שלי לא יכול היה להסביר את זה למוח האחורי הטיפש שלי, כי המוח האחורי שלי מבין אך ורק תחושות, לא הסברים, והוא לא הרגיש שום דבר במשך לילה שלם, אז מבחינתו האיבר בין רגליי זה משהו מטופש ומיותר.

בסוף האמא מגלה שצריך להחליף לתינוק טיטול ולנקות אותו מכל ה... = לעשות צעדים.

המוח הוא דבר בריא, הוא רוצה את כל הדברים הנכונים - הוא רוצה אישה, הוא רוצה להצליח, הוא רוצה ללמוד.

הבעיה היא לא הרצון של המוח להשיג אישה, הצלחה או מידע, הבעיה מתחילה ונגמרת ברצון של המוח להגיע לשם בקיצורי דרך.

אם אתה גבר רווק, יש לך שני אפשרויות - לקום ולחפש אישה, ולעבור את המבחנים שהיא תציב לך, על מנת לבדוק אם אתה גבר שרואה בה כיבוש חד פעמי או נושא לקשר רציני שאתה מוכן להשקיע בו לאורך זמן...

או שאתה יכול לפתוח דף אינטרנט ולחפש מיליוני נשים, בסיטואציות שבעבר דרשו עבודה קשה על מנת להצליח לשכנע אותן לעשות, וכעת הכול בחינם וללא דורש.
מה המוח ייבחר ? את קיצור הדרך.

אם אתה גבר רווק, יש לך שני אפשרויות - לקום ולעבוד קשה באיזה עבודה שדורשת ממך תעצומות נפש, לקום בבוקר, לעשות דברים, להתמודד עם דברים לא נוחים, או בכלל פשוט להכניס את עצמך למערכת שדורשת ממך להיות בורג בה...
או לחלופין, אתה יכול לשחק משחקי מחשב - ולהרגיש מוצלח מייד: אתה תהיה גנרל חשוב שמפקד על אלפים ועשרות אלפים, אתה תהיה מרגל, או בנאי, או טייס, ותרגיש כמוהם. מייד.

אם אתה נער בכיתה ואתה לומד משהו חשוב, אתה יכול ללמוד קשה ולהשיג את המידע שאתה צריך בכוחות עצמך, זה יהיה קשה, אבל אתה תבין את החומר הרבה יותר טוב.
לחלופין, אתה יכול להתבכיין לחברים שלך כמו אפס ולקבל מהם את התשובות לשיעורי בית ומייד. ואז אתה מקבל ציון טוב בשיעורי בית, שזה בעצם אמירה של הבית ספר "אתה יודע את החומר", שמקבילה להצלחה מיידית.

אם אתה נער ואתה רוצה לראות סרט, אתה יכול לקנות את זה כמו אדם הגון, או לגנוב את זה מהאינטרנט. 




הבעיה של המוח היא לא הרצון לקיים יחסי מין עם אישה - זה מבורך, גם הרצון של המוח להצליח או ללמוד הוא מבורך.
הבעיה של המוח היא שהוא תמיד תמיד יחפש את קיצורי הדרך, כי הוא עצלן גדול.
השאלה אם קיצור הדרך עוזר בכלל, לא מטרידה את המוח - אישה באינטרנט לא תביא לו ילדים, זה שהעתקת וקיבלת 100 לא אומר שאתה יודע את החומר, וזה שניצחת אלף מפלצות לא אומר שאתה עם כישורים ששווים משהו למישהו.

ואנחנו אמורים לעבור את הדרך הארוכה הזאת, יש לזה סיבות טובות - הרי מה הפוי' מציע כאלטרנטיבה לרומנטיקה ? שנשים וגברים יתחתנו עם השני על סמך משיכה רגעית, אבל ככה חברה לא תוכל להתקיים , דמיינו שאתם ילדים להורים שהתחתנו לשנה בגלל סיפוק רגעי, ואז מחליפים את השני כמו גרביים, זה לא יעבוד, כי בית צריך יציבות.
מה משחקי מחשב מציע ? שתחושת ההצלחה שלך תהיה מבוססת על ניצחון שלך בעולם מדומיין במחשב, אבל את עולם הטבע זה לא מעניין אם ניצחת מפלצות, ואם אתה לא תצליח לתחזק את החשמל למשל, לא יהיה לך חשמל, ולא משנה כמה אתה מרגיש מוצלח בלתקן דברים חשמליים במשחק מחשב.
יש מערכות חינוך היום שמונעות מבחנים קשוחים מהילדים ובמקום זה נותנים להם ציון 100 על זה שהם הגיעו בכלל לבית ספר, אבל שהם ייצאו לשוק העבודה העולם האמיתי ייתן להם 0, ולכן הם לא יימצאו עבודה וייקבלו 0 שקלים כל חודש, אז מה התועלת בציון 100 שהם קיבלו ?

בסופו של דבר, הפוי' שייך למשפחה ארוכה של התנהגויות שמנסות לתגמל את האדם לעשות דברים שבסופו של דבר אין בינם שום קשר לבין המציאות.
סמים זה השיא של זה - אתה רוצה להרגיש תחושה של שלמות שהיית צריך להרגיש רק אחרי שעבדת קשה חמישים שנה ? פשוט קח איזה תרופה ותרגיש את זה עכשיו.

אני לא ינסה להסביר למה זה המצב, אני לא ינסה לתרץ או להגיע עם איזה תובנה עמוקה על החיים שנובעת מזה, אני חושב שזה חרא של תכונה שיש לכולנו, ואנחנו נתקענו איתה לכל החיים, וזה לא טוב.

השאלה האמיתית היא, מה עושים ?
התשובה לזה היא סינון - בתור מכורים, המוח שלנו חלש, מה זה אומר חלש ? חלש לפיתויים, חלש לדרך הקלה. וזה לא רק נשים, זה כל תחומי החיים.
אין מה לכעוס על זה, זה טבעי - שהמוח מתמודד מול התמכרות, באופן טבעי כוח הרצון שלו נחלש, ולא רק בנושא ההתמכרות אלא בכל נושא אפשרי.

לכן חשוב לסנן - תשתמש בפלוקאי כדי לסנן נשים, סרטים, משחקים ותעשה ככל שביכולתך להתרחק מאנשים שמקלקלים אותך ונותנים לך להעתיק מהם.


אני כתבתי את המאמר הזה אחרי אירוע שקרה לי לפני שנה, בו מצאתי 2 תמונות לא צנועות ונפלתי עליהם.
התחושה הכללית שלי באותה תקופה לא הייתה טובה, האינטרנט שלי היה מסונן טוב מאוד, וידעתי שאם הוא לא היה מסונן הייתי נופל על 200 תמונות ,לא על 2 תמונות.
אז בעצם ההצלחה שלי בנפילה הייתה 99% הצלחה - במקום 200 תמונות, הסתכלתי על 2 תמונות, זה 99% אחוזי הצלחה. שזה מדהים. ואם אעלה למעלה בגיל 120 אלוקים ייתן לי ציון 99% וצל"ש.

אז למה הרגשתי רע באותו הזמן ? אחרי חשיבה רבה, ראיתי שאומנם הפוי' היה מסונן היטב אז, אבל בהרבה מאוד תחומים בחיים שלי בחרתי את הדרך הקלה בלבד.
הפוי' הוא רק סמל לקיצור דרך לא בריא, אז אומנם לא היה לי פוי', שהוא גם קיצור דרך לא בריא, אבל החיים שלי היו מלאים בקיצורי דרך אחרים שלא בריאים.

חשבתי הרבה על התאווה - מאיפה היא מגיעה, ולאן היא הולכת.

התאווה היא בעצם הבעיה המרכזית, הרי הפוי' המפתה ביותר לא יעזור אם אין לך תאווה, וזה יעיד כל מי שעבר את הדקות שאחרי האורגזמה.

אתה יכול לראות את תמונות של נשים ככל שתרצה, לראות סרטונים ככל שתרצה - אם אין לך תאווה, זה לא יעזור לך.

אבל מאיפה מגיעה התאווה ?

שהייתי נער, אפילו לא הטרדתי את עצמי בשאלות האלה, התאווה הגיעה אליי בקלות, כמו שכל נער יודע, התאווה זמינה מדי בראש, אתה חושב על משהו, ולפני שאתה שם לב בכלל, יש לך זקפה.

במבט לאחור של שנים, אני רואה שהתאווה עדיין חזקה אצלי, אבל היא מתחזקת על סמך בחירות ופעולות שאני עושה בחיים שלי - אם אני אדם שעושה דברים מסויימים, התאווה שלי קטנה, ואם אני אדם שעושה דברים אחרים, התאווה שלי גדלה.

התאווה הוא כמו עלוקה, היא יושבת על לשד החיים הטובים, ולוקחת ממנו לעצמה. זה המסקנה שלי אחרי שנים רבות של התמודדות עם התאווה. וזה הבעיה העיקרית שלה.

האם מישהו חושב שלימוד תורה מרובה מחסל את התאווה ? למרבה הצער, הוא רק מגביר, ואפילו מגביר אותה מאוד, שהרי הלימוד מחדד את התודעה, גורם לנו לשים לב לדברים קטנים יותר, גורם לנו להתרגש מדברים קטנים יותר - כל מי שלמד גמרא יכול להעיד על עצמו שהלימוד של דיני סוכה לדוגמא, גרם לו להתרגש הרבה יותר מכל דבר קטן שקשור לסוכה, כי הוא השקיע בלהבין מה כל דבר בסוכה עושה.

גם לימוד דברי חול מביא לאותה תוצאה - השקעה מרובה של זמן במשהו שמאתגר את המחשבה, גורם למחשבה להתפתח, לקולטנים של הדופמין לעבור דיטוקס ולהכריח את הגוף להנות ממעט ולהסתפק במועט.

ומה קורה שאדם שמסתפק במועט מקבל הרבה ? הוא מקבל הרבה יותר עונג מאשר האדם שמסתפק בהרבה ומקבל הרבה, שאז הוא מתענג הרבה פחות, שהרי הוא כבר רגיל.

וזה הכוח הנורא של התאווה - ככל שאתה לומד יותר תורה, הגוף שלך עובר תחושות עזות יותר, וכל הנפש שלך מתרוממת.
וזה בדיוק מה שהפוי' אוהב - נפש שעוברת תחושות עזות, מרוממת, שמרגישה מרחפת ורוחנית. אדם כזה, שחש את הדברים העדינים ביותר, בוודאי יחוש את התאווה בעוצמה מדהימה, אם ייראה פוי'.


וזה מביא אותו למעגל הרסני ונוראי.
הרי לאיזה מסקנה הגיעה האדם ? שהלימוד תורה שלו גרם לו לרגישות ורוחניות מוגברת, ומה התוצאה של זה הייתה ? שהוא נמשך בעוצמה רבה לראות פוי', הרגיש תחושות עזות כאשר ראה פוי', ואז הרגיש תחושות נוראיות לא פחות כאשר הוא עבר אורגזמה ואת האשמה/בושה לאחר מכן.

ואז, לאט לאט, מתקבעת במוח של האדם, ההבנה, שזה מעגל לא נגמר שמזין את השני - התורה מזינה את הפוי', שמזינה את האשמה, שמזינה את החזרה לתורה ביתר שאת וההבטחה "שזה נגמר" תוך כדי עשיית פעולות שמנסות להימנע מהפוי' בצורה נואשת, ואז האדם לומד ומתחזק ברוחניות, עד שהרוחניות גדולה כל כך שהפוי' הופך להיות מאוד מפתה שוב, ואז האדם עובר את הגבול ורואה פוי' שוב וחוזר חלילה.
שוב, ושוב, ושוב, ושוב.

באיזה שלב, היה נמאס לי מזה, נמאס לי מזה שהתפילות שלי, הרוחניות שלי, התחינות שלי, הלימוד שלי, ההתרגשות שלי מהגמרא, מהמשנה, מהתורה - כל זה הולך לכבשן הרעב של הפוי' - הכול נכנס ונשרף שם.

אני לא אומר שכל פעם שראיתי פוי' אז נמחק לי שורה בגמרא, הזכרון שלי נשאר כמו שהיה.
מה שאני אומר נורא אפילו יותר - כל פעם שהלכתי לראות פוי', הבנתי שהכוח הרוחני העצום שבגמרא, הולך ומתפרק בפוי', ובגלל זה הגמרא התחילה להימאס עליי - לא כי אני לא נהנה ממנה מאוד מאוד, והיא מתוקה מדבש, אלא בגלל שכל המתיקות הזאת לא נאגרת באיזה כלי ונחתמת שם, אלא נשפכת למדורת הפוי'.

מה הטעם להרוויח כסף אם כל דקה מישהו גונב אותו ממני ?
ומה הטעם להרוויח כסף רוחני, אם כל דקה הפוי' גונב אותו ממני באיזה לילה אחד מלא התרגשות מינית ?

זה ההתחלה של המעגל ההרסני - בו האדם מתחיל לפקפק בניסיון שלו ליצור איזה משמעות שהיא מעבר למשחק מחשב או לסרטון יוטיוב הרגעי, משמעות של עבודה קשה, לימוד קשה ובכללי רוחניות בחיים של אדם שמנסה לעבוד קשה כדי לבנות משהו - בין אם זה לימוד או עבודה.
האדם מפקפק בזה, כי הוא חי בעולם שמנצל את הרגישות הגדולה שלו למראה החיצוני של גוף של אישה, כדי לגנוב מהאדם את תשומת הלב, אונו, כוחו ורוחניותו, כדי להביא אותו לראות מראות אסורים ולבזבז את זמנו ואת אונו עליהם.

שהאדם יושב לתכנן את זמנו, למשך נניח חודש מעכשיו, במקום להתמלא בחדוות עשייה, הוא מתמלא בייאוש, כי הוא יודע שהוא יעבוד קשה למשך חודש שלם, ואז הרוחניות והכוח שצבר, ישמשו כדי לחזק את הההתרגשות המינית שלו, ויתדלקו את הנפילה הבאה שלו.


שהגעתי למצב כזה, החלטתי לא להחליט, החלטתי לא לעשות דבר - אם אני יהיה אדיש להצלחה, אדיש להתקדמות, אדיש לעבודה ואדיש ללימוד, לא יהיה לתאווה דלק בכלל.
אז הזנחתי את עצמי.

שהזנחתי את עצמי, הזנחתי את הלימוד, את התורה, את העבודה, את הכול. ראיתי יוטיוב ושיחקתי במחשב, זה כל מה שעשיתי.

ואחרי ניסיון של זמן מה בנושא, אני ממליץ לכם - אל תחשבו שזה פתרון.

התאווה היא הדבר שמניע הכול, והתאווה דורשת כוח רוחני, זה נכון.
אבל הכוח הרוחני הזה הוא גם הגורם שעומד בפרץ של התאווה לשנות אותכם בצורה עמוקה יותר ויסודית יותר להיות אנשים עם אישיות שונה, אישיות גסה יותר רוחנית.

ההבדל הוא כזה - כאשר אתה עובד קשה ומבזבז את הרוחניות שלך על הפוי', אתה בוכה על אובדן הרוחניות והזמן, אבל לפחות אתה שומר על האישיות שלך - כולל תחביבים, מה אתה אוהב לעשות וכדומה, אותו דבר.

כאשר אתה לא עובד קשה, ועדיין נופל פה ושם, לנפילה את יותר פוטנציאל לנזק על האישיות שלך, שתשתנה למשהו שיקבל את המציאות של פוי' כמציאות קיימת.
דוגמא טובה לזה היא ספרים, נפלתי שנים רבות ועדיין אהבתי לקרוא ספרים (זה גם חולשה שלי, שאני נופל על סיפורי פוי'), אבל בלי הכוח הרוחני של הלימוד והעבודה, הפוי' כעת תוקף ישירות את האישיות שלי, ומקהה את הרצון שלי לקרוא ספרים. זה מפחיד מאוד.


אם אתם מפחדים מהמאמר הזה שלי, אז אני עושה עבודה טובה - אתם אמורים לרעוד מפחד, הפוי' משנה את האישיות, את המחשבה, את ההרגלים, ועושה את כל זה בעודו לוקח את האנרגיה שצברתם מלימוד תורה, ואז ממשיך לעשות את זה שגם האנרגיה הזאת נשרפה לאפר.
זה סוג של חיידק או ווירוס שתוקף חזק יותר את מי שרוחני יותר, זה החיידק המושלם לתקוף איתו יהודים דתיים.

לפי המדרש, בלעם ניסה לקלל את ישראל ונכשל, אבל בלעם היה גוי עם רוח הקודש - ענק רוחני, ענק טמא, אבל עדיין ענק שבענקים. והוא ייעץ לבלק להפיל את ישראל בזימה, כי בלעם ידע שהרוחניות העצומה של ישראל, היא גם הנקודת חולשה הגדולה ביותר שלו, ואם יש משהו שיודע לאכול רוחניות ולשרוף אותה במהירות, זה המין. לכן הוא ייעץ לבלק להחטיא את ישראל באמצעות מין, בבעל פעור.


אז מה הפתרון ?
הפתרון הוא להיות חסרי רחמים בדיוק כמו בלעם - הוא דוחף אותנו, ואנחנו דוחפים חזרה בחוזקה פי שניים.
פנחס הבין את זה, שזמרי חטא עם בנות מדיין, הוא קם ועשה מעשה - הוא הלך ודקר את זמרי.
מה המשמעות של הדקירה שלו ? המשמעות היא שפנחס הבין שבנושא כמו רוחניות, שיש מתקפה ישירה על הרוחניות של האדם, האדם צריך להגן על עצמו בכל אמצעי ובלי עקבות, לדחוף קדימה בכל הכוח באגרסיביות.
הנמשל בעולם שלנו הוא לדחוף קדימה - קודם כל להשים סינון אגרסיבי שמסנן הכול אבל הכול, ואז ללמוד חזק יותר, לעבוד חזק יותר, למדנו שש שעות כל יום במשך חודש, והפוי' גרם לנו לשרוף את כל הרוחניות של זה בלילה אחד ? אז אנחנו נלמד עשר שעות במשך חודשיים, ואם הפוי' יגרום לנו לשרוף את זה - אז שישרוף, אנחנו פשוט נהיה נחושים יותר.
הסינון לא הספיק ? אז שמים עוד סינון. ועוד אחד, עד שכל המכשירי חשמל שלך מסוננים.

זה למה הסינון חשוב כל כך, הוא מאפשר בכלל לנחישות הזאת להתקיים - אפשר להיות נחוש בצורה כזאת למשך שנים, אבל בלי נשק נגד הפוי', אנחנו בסוף לא נתקדם.
חייבים שיהיה לנו חנית של פנחס לדקור את הפוי' חזרה, והחנית הזאת היא הסינון - ככל שיותר אנשים משתמשים בסינון, אז כל החוכמה והתחבולות של הפוי' למשוך אותנו אליה מתבזבזים, והם מבזבזים כסף עד שיתרוששו.

המשך: לכן מה שדרוש, זה אמצעי לגרום לנו להשתמש בתורה, בלימוד, בעבודה, שמעצבים את מוחנו, כדי לתקוף את הפוי', ולהרוס אותו מהיסוד.

כמו שהסברתי, הפוי' הורס את האמון שלנו בתורה, בלימוד ובעבודה, כי הוא לוקח את האנרגיה שבנינו מהם לעצמו, מה שמוביל לכך שלאט לאט הרצון שלנו להשקיע בתורה, לימוד ועבודה יורד, ואז ככל שהאמון יורד, הפוי' הופך להיות הגורם החדש שנותנים בו אמון.  ​

כי לתת אמון בפעילות כלשהיא, פירושה לתת אמון שזה פעילות שתביא אותנו למשהו טוב, למשהו שמועיל. אני עובד כל חודש ומרוויח אלף שקל, כי אני מאמין שהאלף שקל האלה יהיו שלי ואני אוכל ללכת לקנות איתם בסופר. אבל אם אני לא מאמין שהאלף שקל האלה יהיו שלי כי איזה ביריון ירביץ לי וייקח אותם, האמון שלי בעבודה ייחלש, והאמון שלי בביריון יתחזק - ואז אני יציע לעבוד עבורו ולשלם לו חלק מהאלף שקל האלה.

זה הסכנה של הפוי', זה כמו העבריין של המוח. לאט לאט אני עלול לא לעבוד קשה בשביל התורה והעבודה, ובמקום זה להשלים עם העובדה שהפוי' הוא מציאות חיים ולהתקיים איתה בצורה מסויימת, ובכך להקריב את התורה והעבודה.

האמת שהפוי' הוא בדיוק כמו עבריין שגונב לך את הכסף, אני זוכר שהיה פה מישהו בפורום שאמר שהוא מכור ובדיוק מתחיל ימי נקיות, והוא לא מרגיש כלום לגבי מה שיש לו - יש לו אישה מדהימה, ילדים טובים, בית משל עצמו, וכל זה, ממש כמו המן במגילת אסתר, אינו שווה לו, ולא מעניין אותו.
כי הפוי' הורס את המנגנון של הדופמין, והופך מציאות טובה למציאות משעממת או אפורה - מהתרגשות שיש לי בית, לחוסר התרגשות או תחושה לגבי העובדה שיש לי אישה טובה ובית.
אז אומנם יש לך עדיין בית לפני שראית את הפוי' ואחרי שראית פוי', אבל אחרי שראית פוי', הערך של הבית הפך להיות נמוך בעינייך, וזה הגניבה הגדולה שעושה הפוי'.
ואם אדם מרגיש לגבי הרכוש שלו שזה חסר ערך, אז למה שהוא ימשיך לתת אמון בכל המערכת הזאת של עבודה וכדומה ? זה יהיה לו קשה.

הדרך להיפטר מהפוי', היא קודם כל להיות עם משטרה מסודרת - שזה הסינון, שבודק את הרחובות ומטפל בפשע.
אבל לטפל בפשע בעיר זה לא מספיק, צריך גם שהעיר תתקיים - שאנשים יקומו לעבוד, שיהיה קניות, שיהיה עיר מתפקדת.
וזה למה חשוב דווקא לדחוף בכל הכוח - ללמוד בכל הכוח, לעבוד בכל הכוח, אפילו יותר מדי, כדי להחזיר את האמון שלך הפנימי בתורה ובעבודה כערכים ששווה להשקיע בהם.

שני הדברים האלה ביחד, המשטרה, שזה הסינון. והעיר המתפקדת, שזה הדחיפה העצמית שלך לעבוד ולהצליח בלימוד ובעבודה, הם אלו שיחלצו אותך מהפוי' באמת. כל אחד מהם בנפרד הוא לא מספיק.


יש אולי מחשבה לומר, שהכוח של הפוי' בעצם חשף את הערווה של הרצון שלנו לרכוש, אישה טובה, ילדים מחונכים, ובכללי - האמון שלנו בתורה, בעבודה ובמעגל החיים והדופמין שהוא נותן לנו, והראה שהם חסרי ערך למעשה, והערך האמיתי הוא הפוי', ולכן ראוי להקדיש את עצמנו רק להשיג אותו.

אבל זה טעות גדולה לחשוב ככה - כי העובדה למה אתה נותן ערך לחייך, היא אדיאולוגית בלבד.
הרצון שלנו לראות במשהו כבעל ערך, נובע מאדיאולוגיה.
רואים את הפוי' כבעל ערך ? זה אדיאולוגיה.
רואים את העבודה והלימוד תורה כבעל ערך ? זה אדיאולוגיה.
רואים את האלכוהול או הסמים בבעלי ערך ? זה אדיאולוגיה.

מה גורם לנו לראות את הפוי' כדבר שראוי לגנות ולא להעריך, ואילו את הלימוד והתורה כמשהו להעריך ? אדיאולוגיה.
ומה גורם לאחרים לראות בזלזול כל ערך של חיי משפחה או עבודה תקינים ולראות בסמים או בפוי' את הדבר הכי חשוב ? אדיאולוגיה.


אז עצם העובדה שמישהו מתמכר לפוי' ולאט לאט מאבד את תחושת הערך בעבודה ובלימוד, לא אומרת שהוא גילה איזה אמת גדולה שכל אלו שעובדים ולומדים לא "גילו" עדיין, אלא זה אומר שהאיש הזה בוחר בערכים אדיאולוגיים שונים מאלו שעובדים ולומדים, זה הכול.

השאלה אם האיש שבוחר בערכים אדיאולוגיים של פוי' יהיה מאושר ושמח בחייו - זה כבר שאלה נפרדת, אבל אין ספק שהבחירה בערכי הפוי' היא אדיאולוגית, אפילו שמי שבוחר אותה מוכרח לעשות כן בגלל החשיפה הנוראית לתכנים רעים.

אותו דבר האדם שגר בעיר מוכת פשע, לאט לאט מאמין באדיאולוגיה שהחזק לוקח הכול והחלש מציית לו, וחי את חייו בהתאם לכללים האלו. האם זה אדיאולוגיה שתעשה אותו מאושר ? כנראה שלא.

יש איזה מחשבה שאולי עוברת בלב, ברגע הראשון שרואים פוי', שאולי חושב שהרבנים ניסו להסתיר מאיתנו את הדבר הזה, כי הם פחדו שהאמת הגדולה של הפוי' תתגלה ותהרוס את האמת הקטנה והחלשה לכאורה של התורה.
כאילו היהדות פוחדת מהרגע שנבין שעבדו עלינו ובעצם מנעו מאיתנו חיים של גן עדן בעולם הפוי', ונזנח אותה כי נבין שהיהדות לעומת הפוי' היא לא שווה כלום.

אבל זה לא נכון, האמת האמיתית היא שהיהדות דואגת להסתיר מאיתנו את הפוי', כי היא יודעת שזה לא גן עדן, אלא ביריון אלימה שלוקחת בכוח את המחשבה שלנו ומכריחה אותנו לתת לו תשומת לב לפוי' ולפוי' בלבד.

כי המקבילה של ההליכה לפוי', היא ההליכה לסמטה חשוכה בלילה שיש שם עבריינים שרוצים לגנוב ממני את תשומת הלב והערכים שלי לערכי הפוי'.

לא הבנתי מה פשר ההתקפה הזאת, הסברתי למה חשוב סינון, הסברתי למה חשוב לגרום למוח להאמין שחשוב תורה וחשוב עבודה, ואתה מדבר אליי כאילו אני רמאי שמציע גלולות פלא להסרת ההתמכרות.

ההסבר שלי הוא גם עמוק יותר מ"תורה ועבודה זה חשוב", וכתבתי על זה באריכות

לגבי הרבנים - הטענה היא לא שהם לא משתמשים בכלים הנכונים, כי הם אכן משתמשים, הבעיה היא שהם משתמשים בזה גרוע. זה הכול.

אני לא חושב שסינון זה פתרון...
אולי גלגל עזר אבל בטח לא פתרון...
מה עושה מי שמכור לאוכל?
נועל את האוכל בחדר בבית שאין לו גישה אליו?
לא.
לומד לוותר ובמהלך הזמן לומד לחיות בשלום עם האוכל,
נכון שהסינון זה גלגל עזר נהדר, לא אכנס לוויכוח על הצורך בו, אבל לדעתי הוא בוודאי לא מטרה.

דווקא אני מסכים עם ביליבר,  
פורנו הוא לא סם המוות,  הוא דבר לגיטימי לגמרי ונורמלי ל90 אחוז מהאוכלוסייה,  אמנם הוא עבירה על פי היהדות, והוא דבר לא יפה, ואף מזיק במידה מסוימת, אבל להתאוות לראות תאווה זה דבר לגיטימי ונורמלי,  וזו התנהגות נורמטיבית לחלוטין.
זה דומה  לאכול דבר מאוד מאוד לא בריא, או לשתות לשוכרה,  שהם התנהגויות לגיטימיות לחלוטין לרוב האנשים, 
הבעיה היא למכורים 
לנו אין את הפריבילגיה לעשות את הדבר הנורמלי הזה כי אנחנו נכנסים לחוסר שפיות עושים דברים שאנחנו לא רוצים לעשות ומוצאים את עצמנו מאבדים שליטה, 
אדם רגיל שבפעם בהרבה זמן תוקף עליו יצרו וראה פורנו ואף שיז"ל ל"ע,  הכל בסדר איתו יעשה תשובה ויתכפר לו... ולכן המשל מאוכל לדעתי הוא מאוד מתאים,  
(כמבון שמבחינה דתית יש הבדל כי פורנו זה עבירה ואוכל זה לא , אבל לעבור על עבירה זו התנהגות נורמטיבית...לצערנו.. כך ברא ה' את העולם)

הייתי מעוניין להוסיף 2 דעות לדיון הזה ,
א. אני מאמין שתאוות המין הרבה יותר חזקה מתאוות האוכל, וגם ביחס לכמות הדופמין שמופרש לנו במוח וודאי שבסרט פורנו מופרש יותר דופמיין מאשר מסטיק עסיסי ואפשר לראות ראשי ממשלות שאיבדו הכל בגלל האיבר הקטן ולא בגלל ארוחה טובה. לכן אני ממליץ על סינון חזק ככל האפשר אך מסכים שוודאי הסינון הוא לא הפיתרון אך לדעתי אי אפשר בלעדיו ! כי הראייה היא זו שמזינה את היצר שוב ושוב וזה מצמצם את התווך .
ב. אני חושב שלעם ישראל יש תפקיד חשוב בעולם וזה להביא את הבשורה של המוסר לאנושות , אני מדבר על הכלל ולא על הפרט , נכון שגם אני נהנתי מחטא הזה ופגמתי ... אך האומה היהודית צריכה להביא לעולם את הבשורה שזה ניצול לא נכון . גם מצד הניצול שיש בתעשייה הזאת וגם מצד ההשחטה המוסרית שיש כאן. 

כל הסעיף הזה אינו מדבר על ההתמכרות אלה רק על הצד המוסרי שיש כאן.