הפיסיקאי ג'ון וילר, הפיזיקאי שעזר לפתח את פצצת המימן, פעם ציין כי "כפי שהאי של הידע שלנו גדל, כך גדל החוף של הבורות שלנו."
במילים אחרות, כל ניצחון וקידום שבו אנו נתקלים, מביא עמו ביחד גם מצבים חדשים שבהם עוד לא נתקלנו קודם לכן.
זה דורש סוג מיוחד של ענווה להבין שאתה יודע פחות, אפילו שאתה בתהליך של למידה מתמדת ורצון לתפוס יותר ויותר.
עם כל הישג מגיע הלחץ הגובר להעמיד פנים שאנחנו יודעים יותר ממה שאנחנו עושים.
להעמיד פנים שאנחנו כבר יודעים הכל.
זאת הדאגה וגם הסיכון - לחשוב שאנחנו בטוחים ומוגנים, כאשר במציאות, הבנה ושליטה, זה בעצם תהליך מתמשך וגמיש.
מוסיקאי הג'אז ווינטון מרסליס פעם יעץ למוסיקאי צעיר ומבטיח, על הלך הרוח הנדרש במחקר לכל החיים של מוסיקה:
"ענווה מעוררת למידה, כי היא מכה בחזרה את היהירות, שמסוככת על העיניים. זה משאיר אותך פתוח לאמיתות לחשוף את עצמם. אתה לא עומד ומפריע לעצמך בדרך..."
האם אתה יודע איך אתה יכול לדעת מתי מישהו הוא צנוע באמת? אני מאמין שיש בדיקה פשוטה אחת: כי הוא בעקביות מתבונן ומקשיב.
הענווים משתפרים. הם לא מניחים מראש, "אני יודע את הדרך."
"לא משנה מה עשית עד לנקודה זו, תמיד טוב יותר להיות סטודנט. כשהלמידה מפסיקה, הדעיכה מתחילה.
זה לא מספיק להיות תלמיד רק בהתחלה. זו עמדה שיש להישאר בה לכל החיים.
למד מהכול ומכולם.
מן האנשים שאתה מעוניין לנצח, מהאנשים שהרביצו לך, מן האנשים שאתה אוהב, וגם מפני האויבים שלך.
בכל צעד וכל צומת בחיים, יש הזדמנות ללמוד - וגם אם הלקח מוכר לנו, אסור לנו לתת לאגו לחסום אותנו לשמוע את זה שוב.
זה משהו שאני צריך ללמוד כסופר, באופן אישי. רק בגלל שספר אחד שכתבתי יצא טוב, זה לא אומר שכך יהיה עם האחד הבא.
זה בהחלט לא אומר שכל מה שאני אכתוב הוא טוב או שאני יודע כל מה שיש לדעת על המקצוע הזה.
יחס טוב יותר הוא להתחיל מאפס עם כל פרויקט - להתמקד בכל מה שנותר ללמוד וכל השטח שנשאר לנו לשפר.
לעתים קרובות, אנחנו נשארים באזור הנוחות שלנו המבטיח שלא נרגיש טפשים.
הפתרון הוא פשוט כמו שהוא בתחילה לא נוח: קח ספר על נושא שאתה לא יודע כמעט כלום עליו.
שים את עצמך בחדרים שבהם אתה האדם הכי פחות יודע.
זה תחושה לא נוחה, ההתגוננות שאתה מרגיש כאשר ההנחות העמוקות ביותר שלך מאותגרות - ואתה מתנהג באופן מתגונן.
המתחיל מתגונן, איש המקצוע מוצא את תהליך הלמידה כמהנה.
הוא אוהב להיות מאותגר, ועוסק בחינוך עצמו כתהליך מתמשך ואינסופי.
רוב תרבויות הצבאיות - ואנשים בכלל - מנסים לכפות ערכים על מה שהם נתקלים.
כל העסקים הגדולים מתחילים בדרך זו, אבל אז קורה משהו.
קח את התאוריה העסקית הטוענת כי בשלב מסוים בזמן, כל ענף יהיה מופרע על ידי מגמה או חדשנות,
ולמרות כל המשאבים בעולם, השחקנים הגדולים בענף הזה לא יהיו מסוגלים להגיב.
למה זה? מה הסיבה לכך שעסקים לא יכול להשתנות ולהתאים? חלק גדול מזה הוא כי הם איבדו את היכולת ללמוד.
הם הפסיקו להיות סטודנטים. בשניה שזה קורה לך, הידע שלך הופך שברירי.
המורים הטובים ביותר הם המורים שלא מפסיקים ללמוד בעצמם, שלא מפסיקים לאתגר את עצמם מול חזקים וחכמים מהם בתחומים שונים,
והכי חשוב הם מצליחים ללמוד את התלמיד שלהם לעומק ומתאימים לו את מרחב הלמידה בצורה הכי מדויקת בשבילו.
כל הורה הוא בעצם גם מורה.
שנזכה ליישם את "חנוך לנער על פי דרכו".
שנזכה להצליח אולי במקום אישי שקצת כואב לנו, מקום שאנו חשים בו תסכול וכאב,
בדרך החינוך שאותנו העבירו אולי לא תמיד במלא תשומת הלב והחמלה,
שנזכה לתקן את השורש שלנו על ידי הדאגה לענפים הרכים שיצאו מאיתנו היום עוד קצת יותר רחוק.
שאזכה. אמן.
