עמלק בגימטרייה ספק. העמלק שבתוכי מקרר בכמה מילים ציניות-צוננות את האמונה וההתלהבות שלי. "מי אמר?" "על מי אתה עובד?" "ואולי הכל שטויות?". בפרט במחלה, הוא יודע להטיל ספקות מפה עד הודעה חדשה: ואולי אישתי לא מספיק יפה בשבילי? ואולי עדיף לא להיות דתי? או לא להיות נשוי? ואולי אין ברירה ואני מוכרח להיות שקוע בתאווה עד סוף החיים? ואולי אלהים שונא ואותי ולכן שם אותי במצב הבלתי אפשרי הזה? הספקות האלה הלכו והתגברו אצלי ככל שהמחלה התקדמה.
ברור, אם-כן, שאני זקוק להתרחק מעמלק ככל האפשר לצד השני. אבל מהו הצד השני?
בפשטות, ההיפך מספק הוא ודאות. מול כל סימן שאלה של עמלק צריך להציב סימן קריאה נחרץ. ולצעוק על הקולות העמלקיים שבתוכי "אני לא מאמין לכם! אני אוהב את אשתי! אני מאמין בה'!".
אבל לפעמים ישנו הרושם שזה לא ממש עובד. שעמלק רק נהנה מהצעקות האלה, וממשיך לחייך את החיוך הציני והכול יודע שלו, להרים גבה אחת ולשאול "באמת? אתה בטוח?".
אז כנראה שצריך לחפש היפך אחר. מהו ההיפך מעמלק?
התשובה שלמדתי באחד הספרים הקדושים היא שההיפך מהספק של עמלק הוא "מחצית".
כשאני מרגיש שלם, כשאני מרגיש שיש לי בתוכי כל מה שאני צריך – אני במצב "עמלקי". מתוך הרגשת השלמות הזו, של "אני ואפסי עוד", עמלק מרשה לעצמו להטיל ספק בכל מה שחוצה לו. אני ודאי, והאחרים הם שמא, ו"ברי ושמא – ברי עדיף". במחלה, יש דבר אחד שאני לא מטיל בו ספק: שאני צריך להרגיש טוב ועונג תמיד בלי שום הפרעה, ושהכול צריך להתנהל על פי הרצונות שלי.
התרופה לזה היא להטיל ספק בהטלת הספק. לאפשר לעצמי להיות "חצי": אני חלקי בלבד, ואני כשלעצמי אבוד, חסר, פגום. אני זקוק למה שחוצה לי: אלקים נמצא מחוצה לי, ובלעדיו אני לא שלם. הנשמה שלי נמצאת מחוץ למודעות היום-יומית שלי, ואני זקוק לה כדי לשתף אותה במה שאני עושה. המציאות החיצונית היא מחוץ לי, אבל אני מבין שאם דברים יקרו בעולם רק לפי הרצונות שלי, אני לא אהיה שלם באמת. אני זקוק למציאות, עם ההפתעות שהיא מזמנת, ומוכרח לוותר על התסריטים שלי לגביה. הזולת נמצא מחוצה לי, ואינני שלם בלעדיו. אני מוכן לוותר על חלקים מאוד חשובים בי כדי להיות בקשר עם הזולת, כי אני מבין שהקשר שווה יותר מכל מה שיש לי כשלעצמי.
כשאני מאפשר לעצמי להיות "מחצית", ביחס לה', ביחס לנשמה, ביחס למציאות וביחס לזולת, אז אני נמצא בקוטב הנגדי האמיתי של עמלק. עמלק מטיל ספק בכל דבר חוץ מבעצמו. אני מטיל ספק בעצמי, ודווקא אז "אין יותר שלם מלב שבור", ואני נפתח להתחבר לשלמות אמיתית. שלמות שאיננה "סוגרת" ו"מבצרת", אלא שלמות שמאפשרת לי להמשיך ולצמוח בלי הרף.
במילים של התכנית, כשאני פועל על התאווה אני מרוכז בעצמי. כל המציאות נועדה לשרת אותי, ואילו אני הוודאות המוחלטת. זהו מצב תודעה "עמלקי". הדרך היחידה לצאת משם היא להטיל ספק בעצמי, כלומר להודות בחוסר אונים (צעד 1), ומתוך כך לזהות שיש מציאות ודאית מחוצה לי – הזולת, החיים, הנשמה שלי, אלקים (צעד 2), ולהחליט "לקפוץ ראש" ולהתמסר לקשר עם מה שמחוץ לי. למסור את חיי ורצוני לאלקים (צעד 3).
פורים שמח, שנזכה להיות "מחצית" ומתוך כך למחות את עמלק!