בשיחת טלפון לפני שמחת תורה, בירכה אותי סבתי,
שאזכה, במקביל להתחלה החדשה של התורה,
גם להתחיל מחדש את התורה במובן האישי,
במובן של התורה המיוחדת לי.

מקווה לכתוב כאן רעיונות לפרשת השבוע,
שמתקשרים לחוויית ההחלמה שלי.
(האמת, שלא כל כך נוח לי עם המילים "ההחלמה שלי",
כי אני לא מרגיש כזה מחלים,
אז אולי עדיף "התהליך שאני עובר").

חפצתי בכך זמן רב,
ואני מקווה, שהסבב החדש של הפרשיות יעזור לי בכך.

בפרשתנו נמצאת הנפילה הראשונה בהיסטוריה, ואולי אפשר גם לראות את שורשיה.

הנפילה מתחילה בכך, שחוה מנהלת דיון עם הנחש.
דיון הוא סוג של מאבק, סוג של מלחמה.
ובמלחמה, כידוע, יש רק מפסידים.
(בייחוד במלחמת התאווה...  :-\).

פסיכולוגים הוכיחו, שבכל ויכוח,
שני הצדדים תמיד משתכנעים במידה מסוימת.
כשמדובר באויב מסוכן וערמומי ורב עוצמה,
וכאשר עוצמת שני הצדדים אינה שווה,
הדבר עשוי להיות קטלני,
כפי שאכן היה אצל חוה.

אם חוה הייתה רוצה להישאר בחיים,
היה עליה לוותר אפילו על עצם הדיון עם הנחש.
אם זה היה לה קשה (ומסתבר ששיחה עם הנחש הייתה מאוד מעניינת... ),
היא הייתה יכולה לפנות לריבון העולמים ולבקש את עזרתו.
לבקש ממנו נכונות לוותר על השיחה עם הנחש,
ולבקש למצוא בו את העניין שהיא מחפשת בשיחה עם הנחש.

הדברים מזכירים לי ציטוט שפגשתי בעבר, והיום הוא רלוונטי מתמיד:
"ואפילו תחלת המחשבה בדבר זה,
תגרום תגבורת והולדת טבעיות החפץ ותגבורתו.
ולזה נתחכם חכם החכמים שלמה המלך, עליו השלום, ואמר (משלי א,י):
"בני אם יפתוך חטאים", פירוש בחינת החטא,
"אל תאבה" פירוש לא תכנס עם פתוייך בטוען ונטען,
כי אריכות הרגשת החושב, אפילו לבחינת השולל,
תפעיל הגברת החפץ ותהפך הרצון אליה".
(אור החיים ויקרא יח,ב.
הביאו רבי נחמן מברסלב בספר המידות ערך "ניאוף" אות י.
ועיין גם שיחות מוהר"ן אות שד).

לסיום, מעניין לציין, כי בספרי חסידות מובא,
שהפעם הראשונה בתורה בה מוזכר עניין מסוים, מלמדת על מהותו
(למשל, המילה ה-25 היא "אור", ורומזת לחנוכה, שחל בכ"ה).
הפעם הראשונה בה מוזכרת בתורה "תאווה",
היא לאחר שחוה השתכנעה מדברי הנחש.

שנזכה לפעול נכון.

שבוע טוב ונקי!




בשבת חשבתי על כך,
שגם ערמומיות מוזכרת כאן פעם ראשונה בתורה,
ולא רק ערמומיות, אלא שיא הערמומיות:
"והנחש היה ערום מכל חית השדה".
גם התאווה שלי היא הדבר המתוחכם והערמומי ביותר שאני מכיר.

היא גם אכזרית ומשתמשת בחכמתה אך ורק כדי להרע לי ולסובבים אותי.
כמו הנחש שנושך ומזיק, מבלי שתהיה לו כל תועלת אישית מכך (תענית ח ע"א).

יפה. התאווה=הנחש שבתוכי...
שבוע טוב ונקי.

kol כתב on 18 אוק' 2014 21:44:


תודה על ההגדרה.
לא חשבתי על זה...

בשל הקישורים הרבים שנעשו ביהדות במרוצת הדורות,
בין דור המבול לבין חטאי עריות ו"פגם הברית",
פרשת "נח" הפכה להיות קצת לא סימפטית עבורי...
אבל השנה יצא לי להסתכל עליה קצת אחרת.

אוקיי. המבול אמור להגיע.
כעונש על חטאים, או כתוצאה של פגמי אופי.
אבל, לא חייבים להישטף עם המבול.
יש דרך אחרת. יש פתרון.

לפי חז"ל, מאה ועשרים שנה לפני המבול,
נח מתחיל לבנות את התיבה.
כל מי שרואה אותו ומתעניין במעשיו,
שומע שהולך להגיע מבול,
ושכדי להינצל ממנו נח בונה את התיבה.

כל אחד ששומע זאת,
אמור להתעורר לבנות בעצמו תיבה כזו,
אם חייו אכן יקרים לו.

אמנם מדובר בעבודה קשה,
שמתמשכת לאורך כל ימי חייו של האדם,
במשך מאה ועשרים שנה,
אך זו עבודה מתגמלת ומשתלמת.

תוכנית 12 הצעדים היא התיבה האישית שלי,
מה שטוב בה בשבילי, עוד יותר מהתיבה של נח הוא,
שתוך כדי הבנייה שלה היא כבר עוזרת לי מאוד.
אני לא צריך לסיים לבנות אותה כדי ליהנות מהפירות.
אני צריך רק לעשות את הדבר הנכון הבא.

אני מזמין כל אחד ואחד לבנות לעצמו תיבה,
וגם להתייעץ הרבה עם כאלה,
שבניית התיבה שלהם נמצאת בשלבים מתקדמים
(אני עדיין לא מאלה... :-\).

ועוד נקודה:
כדי להינצל מהמוות, מהמבול,
עלי לעבוד במסירות נפש.
עלי להיות נכון "לקפוץ מקצה הצוק אל האבדון",
כדי לא להגיע לאבדון...

בפרשת השבוע נצטווה אברהם לעזוב את ארצו ומשפחתו.
אפשר להבין במידת מה את הדרישה הזו,
לאור העובדה שמדובר בסביבה של עובדי עבודה זרה.

אליי, לכאורה, ציווי מסוג זה לא קשור.
אני הרי גדלתי בבית, שבו מקפידים על קלה כבחמורה,
ובכל החומרות וההידורים (אמא שלי אפילו הוסיפה כמה משלה...).
אני פשוט צריך להמשיך בדרך הסלולה לי מדורי דורות...

ולא היא.
בעבודת תכנית ה"צעדים",
גיליתי (ואני עדיין מגלה יותר מדי יום),
שחלק חשוב מן ההתמכרות שלי,
קשור לאופן שבו אני תופס את אלוקים.

גם העובדה שהוא "לא הצליח" לשחרר אותי ממנה,
לפני שנכנסתי לתוכנית,
למרות שבכיתי והתחננתי
(כנראה הרבה יותר מאשר בשהותי הקצרה בתוכנית)
קשורה בכך.

כדי להחלים, אני חייב לעזוב את הסביבה הפנימית שלי.
אני חייב לקשור עם אלוקים קשר חדש, על בסיס שונה.

אם אני תופס, למשל, את אלוקים כאחד שכל הזמן "מחפש אותי בסיבוב",
למה שאחשוב ואהיה סמוך ובטוח שהוא ישאיר אותי נקי כשאבקש ממנו?

בדרך כלל, לעבור למקום אחר
ולעזוב את הסביבה המוכרת,
זה דבר מלחיץ ולא נעים.
אבל למרבה הפלא,
המעבר לתפיסת אלוקים חדשה,
הוא דווקא נעים ושלו
(וזה לא אומר שאין קשיים בדרך).

גם היהדות שלי צריכה לעבור שינוי.
אולי זה נראה שאני נחלש בקיום מצוותיה,
אבל מה שלי נראה, זה שאני משליך הצידה
את הבניין של יהדות שנראית מפוארת מבחוץ אך רקובה מבפנים,
ובונה במקומה, בהדרגה ובנחת, משהו אמיתי וכנה יותר.

וזה בסדר. אלוקים שלי ממש נינוח עם זה.
הוא לא לחוץ ולוחץ. הוא פשוט רוצה שאתקדם.
כמו שבעצם גם אני עצמי רוצה.

אני עובר עכשיו את "גיל ההתבגרות",
אם כי למעלה מעשר שנים מאוחר יותר.
יכול להיות שאני קצת קורא תיגר על כל מיני דברים.
יכול להיות שאני מזלזל בכל מיני חומרות
ואולי, תחזיקו חזק(!), אפילו בכל מיני הלכות.
לא, אל תדאגו, אני לא רפורמי או קונסרבטיבי.
רק כנראה קצת פגוע מהמפגש שהיה לי עם היהדות.

אני נמצא בתהליך של ריפוי וצמיחה,
כפרי בוסר שחמוץ בתחילתו ומתוק בסופו.

בתקופה הקצרה שבה אני בתוכנית,
אני כבר יכול לראות ניצנים,
של קשר חדש ועמוק עם אלוקים,
ושל יהדות חדשה ועמוקה.

כשעברתי השבוע על הפרשה, בעיניים חדשות,
בניסיון לדלות כיוונים של חיבור פרשה ותוכנית,
תפסה את תשומת ליבי המלחמה שמנהל אברהם,
אברהם מתייצב עם מספר חיילים זעום,
אל מול צבאות חזקים ומנוסים,
ונלחם במלוא הכח,
ממש "מתאבד על זה".

המחשבה הראשונה שחלפה בי היא:
"טוב, זה לא שייך אלי.
אני הפסקתי להילחם והתחלתי להיכנע".
(יותר נכון, מנסה לעשות זאת...).

במחשבה שנייה אני חושב,
שגם המלחמה עדיין שייכת אלי,
אני גם צריך לפעמים "להתאבד על זה",
להיות נכון "לקפוץ מקצה הצוק אל האבדון".

אמנם, אסור לי להילחם בתאווה,
אבל אני חייב להילחם עם עצמי.
לעשות מה שלא מתחשק לי,
כדי שיביא לי החלמה.

אני חייב "להתנגד בחזקה
לדרך בה חשבתי ופעלתי בעבר"
(הספר הלבן עמ' 167 ועיי"ש היטב).

"אנחנו מתקשרים ומדברים בטלפון,
לא מפני שאנחנו רוצים,
אלא מפני שאנחנו לא רוצים"
(שם עמ' 68).

מקפיץ לרגל השבועות הקרובים
"שורש הנפילה" לפרשת בראשית. ועוד פוסטים לפרשיות נח ולך לך.