בס"ד                                                     
אחד "החידושים הגדולים" שחידשו ראשוני האלכוהוליסטים המחלימים לפני כשמונים שנה, הוא  ש'השתיה' רק נגמרת בכוס.. למעשה היא מתחילה הרבה קודם. בעולם הרוח. בגישה - במחשבה. (אובססיות) ובמקום בו נמצאת הבעיה קיים הפיתרון, והוא חייב להיות רוחני, כי השינוי כאמור מתרחש בעולם הרוח. זו הסיבה שהם מיקדו את תשומת הלב בלב התוכנית  - ההחלטה על מסירת העצמי בידי הבורא – גם ברצונות, לא רק במעשים.

השותף המייסד של AA - "אלכוהוליסטים אנונימיים"- תוכנית 12 הצעדים למפוכחות והחלמה מאלכוהוליזם – ביל ווילסון. כותב שמהות כל הפיתרון לבעיית האלכוהוליזם הוא הצעד השלישי: ההחלטה למסור את הרצון (= המחשבות)  ואת החיים (= המעשים) להשגחת הכח העליון. אלכוהוליסט שרוצה לחיות, לא יכול עוד לעשות זאת על פי הרצון שלו. הוא זקוק למשהו גדול יותר. "מצאנו דרך להתאים את הרצון שלנו לרצון הבורא".

במציאות 'החידוש' הזה נכתב קצת קודם, לפני יותר מ 3000 שנים (ליתר דיוק 3234) על ידי הבורא בכבודו ועצמו. כשלימד את משה סוד הקרבת הקרבנות והבדיל בין העולה לחטאת.

מדרש רבה - אמר רבי שמעון בר יוחאי, לעולם אין העולה באה אלא על הרהור הלב. מדהים – כוחה של המחשבה רב. עוד יותר מהמעשים. המחשבה היא שיוצרת את המציאות. לא ההפך. לכן גם היחס לעולם הרוח הוא בהתאם, של יראת כבוד, כובד ראש, כי מבחן התוצאה מתחיל 'בהרהור הלב', שם, כשבאים לכפר על הרוח הכל מוקטר, עולֶה. קרבן עולה. אין לבן אנוש חלק בו. הכפרה שייכת רק לההוא שלמעלה.

את קרבן חטאת מביאים ככפרה על מעשים. שגגות של החמורים שבאיסורים – על פעולות שאם יעשו בזדון חיובם יהא כרת או מיתה בידי שמיים. בחטאת רק האימורים מוקטרים על המזבח, שאר בשרה נאכל על ידי כהנים. יש להם חלק בכפרה... אולי גם כדי שנפנים שמעשים אנושיים לא יכולים להיות מושלמים.

לעצמי חשבתי שזו אולי 'עבודת הקרבנות' של בניו המיוחדים של הבורא... 'העולָה' שלנו... למסור לו את הרצון - המחשבה לגמרי. שנזכה למסור את רצוננו וחיינו נלמד נתפתח ונגדל.

בהחלמה.

תודה אסירות, התחברתי לדברים.
הצום שיש היום עובר עלי בקלות יחסית, כנראה בגלל שלמדתי לוותר על רצונות ולהבין איך האינסטינקטים פועלים - כמו בענייני תאווה.
וכל זאת למרות שאינני משתתף בתוכנית ה-12

תודה לך. ידידי 'החוטא' היקר, קרא את דבריך והבן - הנך צועד. הויתור הוא הסיפור. אולי אינך יודע אך מהות הצעידה היא שינוי בגישה. השינוי מתרחש באמצעות התבוננות פנימית ויצירת קשרים וחוויות רוחניות. קראו לה 'תוכנית' ומיספרו אותה למען 'כבדי שמיעה' שכמותי.  בהחלמה.

יש לי עוד הרבה מה ללמוד מהתכנית, ו

...ולפעמים קשה לי מאוד להודות בחוסר האונים שלי (אם אני אכן חסר אונים טוב נו שוין), שזה צעד #1. לא רק שאינני הולך לעשות שום פעולה מהשפה ולחוץ, אלא אני לוקח את כל ישותי ומחשבותי עמוק פנימה.

האמת, שלעתים רחוקות אני כן מרגיש את זה, ואז כולכם שומעים את הצעקות שלי כאן. אבל גלגל חוזר הוא המוניטור, ואם בשלבים הקשים מספיק לי השיתוף בפורום, אולי זה כל מה שאני צריך ולא יותר?

אני כנראה לוקח את דבריך למחוזות אחרים לגמרי, אבל עד שנכנסתי לכאן, ניהלתי ביני לבין עצמי את כל המערכה, היה אצלי בראש אגף סודי לטיפול בבעיה, וכי עם מי אפשר לדבר על זה? ואילו, בנושאים הרבה פחות חשובים ברור לי שתמיד טוב לשמוע מה חושבים אחרים, אולי ההסתכלות שלי חסרת תוחלת, והתמודדותי חסרת תועלת.

כולי תקווה שאמשיך לקבל פה את העידוד למרות שזה מרחיק אותי מביצוע הצעדים,
ו-סליחה שרק עכשיו אני מסיים את התגובה, בפעם הקודמת נגעתי בטעות (זה היה סמארטפון) ב"שליחה", ורק עכשיו שאני מול מקלדת גדולה ורחבת ידים אני כותב שוב.