בס"ד                                           
קולמוסים רבים נשתברו בניסיון להסביר את האלף הקטנה של המילה הראשונה בחומש ויקרא. מהסברו של בעל הטורים - רצונו של משה שלא לבלוט מענווה. להידמות ככל האפשר לנביא אומות העולם, בלעם. ועד להסברו של הרמב"ן הענווה היא כל עניין הקרבת הקרבנות, נועדה להתקרבות אל הבורא. (תחילת חומש ויקרא עוסק בעיקר בקרבנות) בזמן הבאת הקרבן האדם המקריב מתקרב. כשהוא מוותר על 'האגו' הגאווה. והיכן שאין גאווה יש ענווה יש בורא. המשוואה פשוטה – ההקרבה מייצרת קירבה.

על העניו מכל האדם כותב המדרש (רבה) בתחילת פרשת ויקרא, 'משה' – עשרה שמות היו לו לבן עמרם: חבר, ירד, יקותיאל, אביגדור, אבי סוכו, אבי זנוח, טוב(יה), שמעיה, הלוי. וכמובן משה. ולכל אחד מהם היתה משמעות שהגדירה אותו, לדוגמא נקרא ירד על שם שהוריד התורה. חבר כיון שחיבר בנים לאביהם שבשמיים... אמר לו הקב"ה למשה, חייך שמכל שמות שיש לך איני קוראך אלא בשם שקראתך בתיה בת פרעה – "ותקרא שמו משה". מיד, ויקרא אל משה.

מעת שקרא אדם הראשון לכל בעלי החיים בשמותם נתגלה לנו שכל נברא נקרא בשמו בשם הממצה בהגדרתו את שליחותו בעולם, נזקקו עשרה שמות להגדרת מהותו של בן עמרם. בחר לו הבורא את השם 'משה' בדווקא כיון שהוא מגדיר את צורת שליחותו בעולם באופן המעשי ביותר. עדיף הוא על פני השם שמחבר בנים לאביהם שבשמיים. וגם על פני מה שמגדיר את הורדת התורה משמיים לארץ... פלא.

יותר מכך, מי שיבחן את הנסיבות בהן הוא נקרא משה לא ימצא בו משהו 'מגדיר'. הוא נקרא כך רק 'כי מן המים משיתיהו'. אין לו משמעות נוספת מעבר לעובדה שנמשה ממי היאור. אכתוב במילים שלי את הבנתי בדברי הגר"ח שמואלביץ זצ"ל - שיחות מוסר תשל"ב כה' - העניין הגדול בשם משה אינו בשם עצמו אלא בנסיבות שהובילו לקריאתו, מבלי להתחשב בציוויו של אביה, 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו', לקחה את  הסיכון הגדול שבהצלתו וגידולו בבית המלוכה, ולמעשה צרבה בנפשו - מסירות נפש.

מעלות רבות יש בו. דברים עצומים הוא יעשה, צריך עשר שמות לבטא את שלימותו. ענווה היא סימן ההיכר שלו. מה שמניע אותו זו התחושה שהינו בסך הכל משרת שזכה לאמון, כזה ששם עצמו וטובתו האישית בצד. פועל קודם למען מונהגיו, כיון שטובתם המשותפת קודמת. מדברי מדרש נלמד שהשם הראוי ביותר לקרוא למנהיג, המגדיר הטוב ביותר שלו הוא, חינוכה של בתיה הלכה למעשה - להיות 'משה' – למסור את הנפש. לקחת סיכונים עצמיים (ויך את המצרי... מחני נא מספרך... ואם אין הרגני נא הרוג...) למען הזולת, אביו שבשמיים מחליט שלנצח זה מה שיגדיר אותו. משה.

שנזכה להקריב, להתקרב, למסור את הנפש. שניתן.

ראיתי היום שרש"י אומר על המילה ניחוח "נחת רוח שנעשה רצוני". ולעצמי חשבתי שאולי מכאן לוקח את הסברו המגיד ממעזריטש, שהקרבן החביב ביותר לפני השם הוא הקרבת הרצון עצמי - "עולה קרבנו? יקריב אותו לרצונו". וזה הסתדר לי מצויין גם עם מה שכותב הפלא יועץ - על כל קרבנך תקריב מלח - בהיפוך אותיות מחל. לדוגמא, אל תשמור טינה לעצמך, תקריב את רצונך ותמלח אותו - ותמחל. שנזכה לעשות ריח ניחוח לאבינו שבשמיים.