''בטנך ערימת חטים סוגה בשושנים – אדם נושא אישה בין ל' שנה בין מ' שנה, משמוצא יציאותיו הוא בא לזקק לה, והיא אומרת לו כשושנה אדומה ראיתי ופורש ממנה מיד – מי גרם לו שלא יקרב לה, איזה כותל ברזל ביניהם, איזה עמוד ברזל ביניהם, איזה נחש נשכו איזה עקרב עקצו שלא יקרב לה ? דברי תורה שרכין כשושנה, שנאמר בה: ''ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב... ''.
חתן וכלה צעירים, חסונים ואהבה לוהטת ביניהם. שניהם המתינו באורך רוח לפגישה זו. רק צעד אחד ואהבתם מתממשת, חלומם מתגשם. לפתע פורשים השניים ונסוגים אחור. הוא כדרך האבירים מציג גבורה פרדוכסלית. הוא מביס את עצמו. כל זוהר חיצוני אינו נלווה לנסיגה זו. אין בה מחווה ראוותנית, שהרי נעדרים ממנה עדים להעריץ ולהלל. הפעולה ההירואית אינה מתרחשת לנוכח המון מתרונן; משוררים לא ישירו על שני צעירים ענווים אלה. הכל אירע בצנעתו החסויה של ביתם, בדממת הלילה. האיש הצעיר, כיעקב בשעתו, חוזר ונרתע לאחוריו. ברגע שבו נראית ההגשמה כמובטחת – הוא נסוג ופורש'' (הרב סולובייצי'ק, דברי הגות והערכה עמ' 245-246).
