שלום,
מאז שהתחלתי את המסע בן תשעים הימים החלתטתי לחזור לכתוב יומן שהפסקתי לכתוב בו חצי שנה לפני הנפילה הראשונה שלי (סתם בגלל עצלנות) ואני מרגיש שזה מאוד עוזר כי מאז ומתמיד הרגשתי כי יומן זו מקום לפרוק את כל הטינות. לא צריך שום הסברים, אפשר להיות כמה רצחני וכעוס וסובייקטיבי שאתה רוצה והיא שקטה ושומעת הכל ומפנימה, אני קורא לימן שלי "ביתי" (מלשון בת) וזו לא כי אני חושב שיומן זה דבר חי, אלא אני מאוד ספרותי, אני אוהב לשורר, והכוונה לביתי זו הנשמה שלי וכן אפשר לפרוק את הכל פנימה ולהעלות את הכל על הכתב. ביום השני למסע האישי שלי (אני כותב ביומן "ייום ראשון לגומל", "יום שני לגומל" וכך הלאה) כתבתי שבע עמודים (!) שזה היה חשבון נפש ראשוני על כל המחלה שלי, מה בדיוק הסימפטומים, מה השורשים, מתי התחיל, מה זה גורם לי לעשות, עד כמה נפלתי וכו' ולא חסכתי ממנה כלום, ועוד מצחיק, כי ראשי התיבות של השם שלי זה א"ש ולכן אני קורא ליומן שלהבת, שזו אש, וידוע כי האדם צריך להתרחק מהחטא כמו אש ועוד ידוע כי התורה נמשלת לשלהבת מגחלת, הרעיון של ביעור הדברים ששמים אותם על הכתב בשביל להפנים ולהגיע לתובנה שיש כאן מחלה נוראית, אך עצם זה שהגעת למסקנה אתה כבר בחצי הדרך (שכן יש 49 שערי טומאה ו-49 שערי טהרה אז כך יש 12 צעדי טהרה ויש 12 צעדי טומאה, כשמתחילים את הצעד הראשון אז בעצם אנחנו בצעד הטהרה הראשונה).

עוד דבר שהתחלתי נבע מרעיון של הראש ישיבה של הישיבה התיכונית שלי (אני שמיניסט) שהיה לנו שיעור בביתו, עונג שבת, ושרנו "יודו לה' חסדו" וסיפר לנו כי יש לו איזה רעיון לכתוב בכל יום תודה אחת ותובנה אחת אבל בחיים לא הצליח להתחיל ואמר כי אולי נראה שזה מעט אבל אחרי רק ארבעים שזנה זה מגיע בקלות ל- 14600 תודות ו- 14600 תובנות (בערך) וזה המון! ולזה אני קורא יומן "יודו לה' חסדו" וכמו ליומני האישי שאני קורא לה נשמתי אז ליומן "יודו לה'" אני קורא בני בכורי שכמו שבכירי הפירות והחיות קודש לה' כך התודות שלי הם בעצם הבנה שהכל משמים דרך כל מיני מלאכים, וכןם התובנות הם  משמים שה' חושף אותם בפני וכן אני קורא ליומן "יהונתן" כי ה' נתן לי אותם.

אז אם למישהו יש איזה תגובה על זה, ביקורת, הסכמה או כל דבר אשמח! שבת שלום!

יפה מאד ! הלוואי עלי !