בגמ' מסופר (מוכר) על נחום איש גם זו שהלך בשליחות חכמים להביא מתנה יקרת-ערך לקיסר הרומאים ובדרך בעל המלון חמד את האוצר לקחו והכניס בתוכו עפר מחצרו. כאשר הגיע נחום לקיסר ומסר לו את ה"מתנה הנפלאה" הקיסר התרגז עליו וביקש להורגו. נחום קיבל זאת בשלווה ואמר "גם זו לטובה". אז הופיע אליהו הנביא ונדמה להם כא' מהשרים ואמר לקיסר שלא יתכן שהיהודים סתם ינסו לזלזל בקיסר ע"י שליחת עפר פשוט. זה חייב להיות מ"עפרו של אברהם אביהם" שעם זה הוא נלחם עם ארבעת המלכים. זרק עליהם את העפר שנהפך, בדרך ניסית, לחיצים וחרבות וניצחם. לקחו העבדים את העפר והביאו אותו לחזית והנס אכן התרחש. העפר נהפך לחיצים וחרבות והקיסר הצליח לכבוש מחוז איתו נלחם זמן רב.

נשאלת השאלה מה טמון בזה? למה דווקא עפר? ולמה אליהו הנביא הופיע רק לאחר שהוא אמר "גם זו לטובה"?

ככל הנראה יש כאן פן של כניעה מוחלטת. העפר מסמל את הדבר השפל ביותר ע"פ האדמה. דורכים עליו. רומסים אותו. וכשחופרים בו ושותלים זרעים הוא מוציא עץ לתפארת מלא פירות. הוא לא בא בטענה "לא די שרמסת אותי, חפרת בי, אתה עוד רוצה שאני יוציא לך פירות"? הוא "מקבל באהבה" את החפירות ומעבד הזרעים.

ועל זה אנו גם מבקשים בתפילה: "ונפשי כעפר לכל תהיה"! שנהיה כמו עפר. כנועים. בלתי מקפידים על בזיוננו.

זה היה אברהם אבינו. רדפו אותו. כלאו אותו. ניסו לשורפו. והוא קיבל את הכל באהבה. יצא להלחם עם מעצמה. ארבעה מלכים ששלטו באיזור כולו. ובשביל מה הוא יצא? להציל את לוט שלמעשה בחר לשבת דווקא במקום הזוהמה והרפש! ופרש מאברהם ומהבורא! בשביל כזה בנ"א הוא יצא לסכן את חייו! ובאיזה נשק הוא נלחם? עפר מן האדמה! מה הסיכויים שלו לנצח נגד צבא שלם שניצח חמישה מלכים ו"בדרך" רמס עוד אומות שכל "חטאם" היה שהם גרו באיזור המוביל למלחמה. בלי חשבונות. נכנע, וצמח. הפך לאבי האומה הישראלית. ומאוחר יותר ל"אב המון גויים". למנהיג האומות. "עמק שווה = שהושוו כל האומות וקבלו אותו עליהם כמלך".

אצל נחום גם היתה כניעה מוחלטת. הוא קם בבוקר ולוקח את הארגז. לא חש במשקל שירד? מה הוא ממשיך? למה הוא לא בודק? רצונו יעשה! הוא ממשיך בשליחותו! מגיע לקיסר ומקבל גזר-דין מוות! מה תגובתו? גם זו לטובה! שוב פעם נכנע לרצון הבורא! כעת הנס יכול להתרחש!

יפה מאד !!!
אומר את זה בעז"ה בשבת !
שלך ? שמור כאלה ותוציא ספר ...

זה מזכיר לי סיפור על רבי זושא שהלך פעם בדרך
ופתאום מתוך התבוננות הוא התחיל לבקש סליחה מהאדמה שהוא עומד עליה...
מה אני יותר חשוב ממך ? על מה ולמה ?
ואז החל משבח את האדמה על כל מעלותיה.
לבסוף הזכיר לעצמו את יום המיתה ... שאז היא מעליו...

לילה טוב, נשמה.

למעשה אשתי זכתה להרבה יותר שלווה ממני. היא מקבלת את המצב כפי שהוא. לא אחת היא הסבירה לי שזה מה שהבורא תכנן עבורינו. וגם אם זה לא הייתי אני זה היה מישהו אחר. והיא לא יכולה לברוח מגזירת-הבורא. ולהתגרש (חששתי שהיא תרצה) לא יעזור לה כלום. היא גם אמרה לי שזה טעות לחשוב שאני עובר את אשר אני עובר בעקבות הסיוטים מהעבר. (ראה אשכול נפרד "בכיות של ילד") האמת היא שזה בדיוק הפוך. כיוון שהבורא בחר עבורי את המסלול הזה, הוא רוצה שאני יעבוד אותו בצורה שכזאת, לכן הוא זימן לי את כל אותם סיוטים. ומכיון שהוא רצה אותה במצבה לכן הוא הפגיש ביננו.

אכן אשת-חיל מי ימצא! הלוואי עלי כזאת שלווה! (וזה לא היה לה קל לקבל את המסקנות הללו. לקח לה זמן)