קיבלתי את הסיפור הבא במייל, והרגשתי תועלת ממנו. אולי גם לכם תהיה.


הילד של התקיעות – סיפור לראש השנה
תמיד טוב לספר סיפורי צדיקים, קל-וחומר על צדיק שרבים מאיתנו עוד זכו להיות אצלו, קל-וחומר כאשר הסיפור מגיע ממקורות מהימנים, קל-וחומר בסיפור הנפלא שלפנינו, שמתאים לספר אותו לקראת תקיעת-שופר בראש השנה.
היֹה היו זוג יהודים שלאחר חתונתם עברו כמה שנים ולא זכו להפקד בפרי בטן. עברה שנה ועוד שנה, עד תשע שנים, ואין כל חדשות טובות... הבעל החליט שהוא ממש חייב להגיע לראש-השנה אל הרבי מליובאוויטש ולשמוע אותו תוקע בשופר, ובזכות זה אולי יזכה לעורר עליו רחמים רבים ולהיוושע. הדבר היה בשנה הראשונה לאחר פטירת האדמו"ר הריי"צ, לפני שהרבי מליובאוויטש קיבל את הנשיאות באופן רשמי, אבל מהרבה בחינות כבר התייחסו אליו כאל רבי. ובכן התקשר היהודי למשפחה מחסידי חב"ד המתגוררים בשכונת קראון-הייטס (השכונה בניו-יורק שבה נמצא בית מדרשו של הרבי) וביקש להתארח אצלם בראש השנה. כמובן שהמשפחה נענתה בשמחה, ובערב ראש השנה הגיע היהודי אל המשפחה המארחת. מיד עם בואו אמר למארח שהוא ממש רוצה להיות במקום הכי קרוב לרבי בזמן התקיעות, בשורה הראשונה מול הרבי. המארח הסביר לו בעדינות שהדבר בלתי אפשרי, יש מקומות קבועים והכל מאד צפוף... אבל אם אתה מאד רוצה, תוכל להשכים לפנות בוקר, להגיע מוקדם ולנסות לתפוס מקום.
היהודי לא התעצל, השכים קום והצליח לתפוס מקום קרוב מאד לרבי. והנה מגיע זמן התקיעות, הרבי נכנס לבית המדרש כשהוא אוחז בידו כמה שופרות, חרדת קודש שוררת, הרבי מתחיל את המזמור שלפני התקיעות, "למנצח לבני קרח מזמור", וכולם אחריו. היהודי שלנו מתפלל מקירות לבו, וככל שמתקרבים לתקיעות הוא מתעצם בכוונתו, לעלות עם התקיעות של הרבי. והנה הרבי מברך לשמוע קול שופר ושהחיינו, נוטל את השופר בידו ו... לא מצליח לתקוע. הוא מנסה שוב ושוב, ולא-כלום. הרבי מחליף שופרות, ועדיין אף קול אינו יוצא... כל הקהל שרוי במתח, ממש יוצאים מדעתם, מה קורה כאן? היהודי שלנו מתעצם ומתעצם בציפיה דרוכה, ופתאום עולה מחשבה במוחו, אולי אני מעכב את התקיעות. אולי הכוונה שלי 'תוקעת' את העסק! מייד גמלה בלבו החלטה, והוא פנה במחשבתו אל ה' ואמר: אם העניין שלי מפריע לתקיעות של הרבי, אני מוותר על הבקשה שלי ובלבד שהרבי יתקע, שתפילת ראש השנה של עם ישראל תוכל להמשיך. והנה באותו הרגע ממש, נוטל הרבי שוב את השופר, מקרב לפיו – וקול השופר יוצא צלול וברור, תקיעה שברים ותרועה ותקיעה, כל הקולות ללא מעצור, "עלה אלקים בתרועה", וכולם נושמים לרווחה... כשהסתיימו התקיעות, לא יכל היהודי שלנו להתאפק, הוא יצא מבית המדרש ופרץ בבכי תמרורים. הרבי תקע, אבל אני נותרתי מאחור, כל השערים נעולים. סוף פסוק. נותר היהודי בצערו האישי, אך לא גילה דבר לאיש, רק בינו ובין קונו.
נסתרות דרכי ה'. לאחר ראש השנה חזר היהודי לביתו, והנה לאחר זמן קצר מתברר שהישועה באה: באותה השנה נולד לבני הזוג בן זכר בריא ושלם! אי אפשר לתאר את שמחתם... אבל עדיין הם לא גילו לאיש את המעשה בתקיעות.
התינוק גדל, וכשהגיע לגיל שנה או שנתיים, הביא האב המאושר את בנו להתברך אצל הרבי. הדבר היה  לאחר החגים, כאשר הקהל הרב עובר אצל הרבי לקבל כוס של ברכה – מאות ואלפי החסידים והאורחים עוברים זה אחר זה במהירות לפני הרבי, והרבי מוזג ונותן לכל אחד כוס של ברכה בפנים שוחקות. גם היהודי שלנו עובר, כשהוא מחזיק את בנו על הידים, והנה כשהוא מגיע לפני הרבי, פונה אליו הרבי, מצביע על הילד ושואל "זה הילד של התקיעות?". היהודי כמעט והתעלף, עד שמרוב התרגשות נפל לו הילד מהידים... אל דאגה, הילד נותר בריא ושלם.
קודם כל, מותר להתרגש ולהתפעל מסיפור כזה. אחר כך, אפשר לחשוב על המשמעות שלו. בינתיים נאמר נקודה אחת בקיצור: לפעמים צריך להרפות. אנחנו כל-כך לחוצים ונעולים על ציור מסוים, שהוא ממש 'תוקע' אותנו, תוקע את התקיעות. צריך לדעת לוותר ולמסור הכל בידי ה'. דוקא אז יכולה לצמוח הישועה, בבחינת "משיח בא בהיסח הדעת".

---
עד כאן מה שקיבלתי במייל. שנזכה לצאת מכל התקיעויות שלנו. שנה טובה ומחוברת

אל תמנע טוב מעליו,
מרגשששששששששששששש

תודה רבה דוקטור.

התגלמות של רצונך ייעשה. עבורי זה שיא הראש השנה... לוותר על פסגת חלומותי כדי להמליך את ה'. הסיפור מספיק טוב גם בלי הסוף,
אבל הסוף, זה חסד אלוקים אמיתי שנגלה לעינינו. אשרינו שזכינו לאבא שמספר לנו גם את סוף הסיפור.

זכרנו לחיים... שהיה רק למענך אלוקים חיים...

מסר אדיר