חבר יקר שלח לי את פרק המבוא של הספר "חולף עם הרוח - טיפול לפי תכנית שנים עשר הצעדים". הפרק נפתח במשל יפה, ואני מביא אותו כאן לתועלת החברים. תהנו.
משה היה ידוע כאדם עצבני ואלים. הוא לא היה איש רע, אלא בעל סבלנות מועטה. כאשר איבד אותה, כל האמצעים התאימו לו. הוא למד אומנות לחימה יפנית, התקדם בה, עד שהפסיק בגלל האלימות. האלימות כלפי אשתו הביאה אותו לקבוצה לגברים אלימים הפועלת בשיטת ״דרך החסד״, שהיא יישום של תוכנית שנים־עשר הצעדים. משה השתתף בקבוצה כארבע שנים, למד על עצמו, נאבק, התייסר והשתנה. יום אחד, כשלוש שנים אחרי שהגיע לקבוצה, בזמן שחזר הביתה עייף מיום עבודה, נהג אחר חסם לו את הדרך והכריח אותו לעצור. משה יצא לאט מהרכב, והנהג האחר קפץ ממכוניתו ורץ לכיוון משה כשהוא צועק ומנופף בידיים. הסתבר שהנהיגה של משה הכעיסה אותו משום־מה. מצב די מוכר. גם למשה היה המצב מוכר. בעבר, במצב דומה, היו הדברים מידרדרים מהר ונגמרים רע, כואב. משה היה פוגע מבלי לחשוב, מלמד לקח, מעניש, ״מראה״ לו. אבל הפעם הזו הייתה שונה. משה שינה גישה לעולם ולחיים. הוא למד להרפות, להיות רגוע, לא למהר להגיב. הוא למד לקבל, ולמד גם שלא הכל אישי ומכוּון נגדו, ושאפשר לראות את האחר כאדם, ממש כמוהו. הוא גם לא פחד ממצבים אלימים. לכן הוא נשאר רגוע מול האיש שהתנפל עליו, ולא נסחף. בשקט, ברכּוּת בלתי־צפויה, הוא ענה על מבול הקללות: ״תראה את עצמך. מה קרה לך? אתה סובל, אחי, אתה סובל. תראה את עצמך!״ ובטרם הספיק הלה להגיב, הוסיף: ״גם אני הייתי פעם ככה. אני יודע מה זה. לא חבל עליך?״ הנהג האחר נעצר, הופתע לגמרי מהתגובה הלא־צפויה, ולא ידע כל־כך מה לעשות. ואז הוא שינה את הסגנון, התרכך, נפתח והודה שמשה צדק, שהוא באמת סובל. הכעס היה משגע אותו כל פעם מחדש. הם דיברו מעט, ומשה סיפר על עצמו. האיש התעניין בשינוי, בעבודה העצמית, בתוכנית. בסוף הם נפרדו כמו חברים, והוא אפילו ביקש את מספר הטלפון של משה, אם כי לא צלצל. אנשים במצוקה, שחוזרים על אותן טעויות או נופלים לאותן מלכודות ואינם מצליחים לשנות, הם פעמים רבות כמו אדם ששוקע בביצה טובענית. מתי, איך ולמה נפל האדם לביצה הן שאלות מעניינות אולי, אבל חיפוש התשובה להן לא יועיל לו כנראה, וחבל שיבזבז על כך את זמנו האוזל. הבוץ כבד, סמיך, עוטף אותו מכל עבר. לאט אבל בלי הרף הוא שוקע בתוכו, ואינו יכול למצוא נקודת משען יציבה לרגליו. באופן מפתיע, כל עוד הוא לא שקע לגמרי, הוא אינו מכיר בעובדה שהוא נמצא בביצה, שהוא שוקע ושהסכנה רבה. להפך, נדמה לו שהוא נמצא במקום חמים ומגונן, במקום מוכר. לריח הביצה האופייני – שהוא סירחון מתמשך – הוא כבר התרגל, ואפילו חושב שהוא נעים. ייתכן מאוד שהוא מזמן כבר שכח ריח אחר, של אוויר צלול, ומבחינתו – שימשיך כך. אבל היות שטבעה של ביצה שהיא בולעת את הנופלים לתוכה ואינה מרפה ביוזמתה, האדם מגלה בסופו של דבר שהוא שוקע עוד ועוד, והביצה כבר מתחילה ללחוץ על גרונו. במצב זה של חוסר בררה הוא מבין שהוא שקע בצרה. אלא שבביטחון עצמי יהיר שיצליח להסתדר לבדו, הוא מתחיל בסדרה של תנועות נחפזות שמכוּונות לחלץ אותו מהמלכודת. ייתכן שהוא לא ממש רוצה לצאת מהביצה, אלא רק לשפר קצת עמדה, להתרחק לרגע מהצרה. אבל לצערו, אופי הביצה הוא שכל תנועה פזיזה בתוכה רק מחריפה את המצב, ומצוקתו של איש זה, אשר שקוע בתוכה ומסרב להבין עד תום את חומרת מצבו, מחריפה בהחלט. חולף עוד פרק־זמן. האיש הסובל שוקע יותר, והמים והבוץ כבר מאיימים לחדור אל פתחי הנשימה שלו. הלחץ על צווארו יוצר חנק בלתי־נסבל. זה השלב שבו יהירותו נשברת, אם כי לא בקלות, והוא מוכן לקבל עזרה חיצונית. הוא מוצא חבל דק שהושלך לכיוונו מאי־שם, אוחז בו, לא אחיזה חזקה במיוחד, ומגלה להפתעתו הלא־נעימה שמי שהשליך את החבל הזה עמד על שפת הביצה והחליק פנימה ברגע שהחבל נמשך. חבל. הייתה זו עזרה לא־יעילה. הטובע מתחיל לחוש מצוקה ממשית. הוא מנסה להיאחז בידיים המונפות לצידו, של אחרים שנמצאים בביצה כמוהו, וגם כאן – אין זו עזרה יעילה. לעיתים הוא גורם לכך שמישהו לידו ישקע עוד יותר; לעיתים הוא זוכה בהקלה זמנית, אך כאשר נדמה לו שהסתדר, הוא שוב שוקע; ולעיתים יש כאלה שנשענים דווקא עליו ומאיימים לקרב עוד יותר את קיצו. כאשר מי הביצה מתחילים לחדור אל אפו, אין לו כל בררה, לאותו אדם השרוי במצוקה איומה, אלא למתוח את צווארו ולהרים את ראשו כלפי מעלה, בתקווה לאוויר ולנס או אולי רק להקלה זמנית אחרונה לפני הקץ הוודאי. מבחינתו, חוסר האונים שלו שלם. הוא נכון לכל, ויודע שאין בכוחו לשנות לבדו כלום ממצבו (הצעד הראשון). כל מה שניסה נכשל, וממה שהוא רואה לידו – גם כל מה שאחרים ניסו נכשל. אלא שכאשר הוא מרים את הפנים כלפי מעלה, לכיוון השמים הרחוקים, הוא מופתע לראות חבל עבה שמשתלשל רפוי מלמעלה, ממש לידו. יותר מזה, הרבה חבלים דומים פזורים לידו, ועליהם מטפסים ניצולים וניצולות אחרים מן הביצה. בגלל גאוותו הוא סירב להביט מעלה, ולכן לא ראה עד כה את החבלים, וכמעט שילם בחייו. אבל עכשיו המצב שונה – מצב חירום. היות שאין לו כל בררה אחרת, האיש אוחז בחבל בעוצמה רבה, ומגלה הפתעה נעימה נוספת: הוא אינו צריך לטפס כלל – החבל מתרומם כאילו מעצמו, יחד איתו (הצעד השני). ברור שתחושת ההקלה רבה, ויחד איתה עולה גם תחושה חדשה לו – תודה צנועה לחבל, ובעיקר לבעל החבל, הלא־ידוע, אשר מושך בו מבלי להרפות ומציל איש שטבע.
עם ההתקדמות למעלה, האדם שניצל זוכה במעט אוויר רענן. הדבר מבהיר לו עד כמה הוא חי בסירחון עמוק כאשר היה כל־כולו בביצה, וגם רומז על מה שיהיה אם ימשיך להתרומם. הוא מתפנה להביט סביבו ורואה אנשים נוספים הנמצאים על חבלים, חלקם כבר ממש גבוהים מעל הביצה, ואחרים עדיין שקועים כמוהו. לידו ממש הוא מבחין באדם שהיה תלוי גם־כן על חבל מקביל, גבוה יותר ממנו, כל גופו כבר מחוץ לביצה. אלא שההוא הסתפק בהתרוממות הקצרה מעל הביצה וכבר שבע נחת מהתוצאה. היות שהיה מרוצה, הרפה האומלל את האחיזה החזקה בחבל, וכצפוי החליק מייד בחזרה לביצה. אלא שהפעם, מכיוון שהייתה זו נפילה מן הגובה, הצלילה הייתה מיידית, והוא נעלם לגמרי במדמנת הביצה. הניצול, אשר צפה מן הצד במהלך המהיר והעצוב הזה, נרעד כולו בחשש, ומגביר עוד יותר את אחיזתו בחבל מתוך החלטה לא לאבד אותו (הצעד השלישי). בשלב זה, כאשר האיש כבר מצוי בבטחה יחסית ונושם אוויר קל יותר, ההתרוממות נעצרת. גופו מחוץ לביצה ורק קצות רגליו שקועות עדיין, אבל החבל אינו מתרומם. גם לטפס לבד הוא אינו יכול. מסתבר שבעבר, כאשר היה שרוי עמוק בביצה, הסתבכו רגליו בשורשים ובשיחים המצויים בביצה, ודבר זה מונע אותו כעת מלהתקדם. החבל חדל להתרומם, והמושך בו ממתין לכך שההסתבכות תותר. הטובע־לשעבר מביט סביבו ורואה שאחרים התלויים על החבלים סביבו, שנמצאים בשלב התרוממות מקביל, אוחזים בחבל בחוזקה ביד אחת, מלפפים אותו על היד, ובאחרת משחררים את כל התסבוכות תוך התכופפות מטה אל תוך הביצה ממש (הצעד הרביעי). האיש לומד מהם, מתכופף גם הוא אל הביצה, בטוח כל עוד ידו האחת אינה מרפה מן החבל, ומשחרר את עצמו מכבלי העבר המושכים מטה. בעשותו כך הוא נדרש להשקיע מאמץ לא־פשוט – גם בהתכופפות אל הבוץ הסמיך, שיש בו כל מיני מזיקים ואשר הזיכרון שלו ממנו אינו נעים כלל וכלל; גם בשחרור של השורשים והענפים, שחלקם תפסו אותו ממש כמו אזיקים; וגם בהמשכת האחיזה של ידו האחת בחבל, אשר מבטיחה את הצלתו. אחרי שהוא מסיים את עבודת השחרור מתסבוכות העבר, האדם מסמן למושך בחבל שהוא מוכן, שהוא אינו מעוניין עוד להישאר בקרבת הביצה ושהוא רוצה להמשיך בהתרוממות עד כמה שניתן (הצעדים החמישי, השישי והשביעי). מתרחשת התרוממות נוספת, אך שוב החבל נעצר. מתברר שבעבר, בהיותו שקוע בביצה, קשר האדם את עצמו בסיבים שונים אל רעיו לביצה, מתוך תקוות־שווא שבכך ימנע מעצמו טביעה. על־מנת להמשיך להתרומם, עליו לנתק גם קשרים אלה (הצעדים השמיני והתשיעי). הדבר אינו פשוט, כי צריך לפנות אל האנשים האלה, להזכיר נשכחות לא־נעימות, שהתאימו לחיי הביצה, ולנתק את הסיבים. אין בררה. יש משהו בקשרים האלה שמושך למטה, וחייבים לנתק אותם. כאשר הוא מסיים, החבל ממשיך לעלות. כעת האיש שעולה בחבל כבר מנוסה בהתרוממות. גם אם הוא מסתבך תוך כדי עלייה בענפים או בזרדים שנקרים בדרך, אין הוא מתמהמה, ומשתחרר מהם באופן מיידי (הצעד העשירי). כיוונו ברור לו – הוא רוצה להתקרב ולהגיע אל בעל החבל המופלא שהציל את חייו (הצעד האחד־עשר). תוך כדי המשך ההתרוממות, בהיותו לגמרי מחוץ לביצה, מתברר לאיש, שוב על־ידי צפייה באחרים, כי הוא יכול להתקרב עוד יותר אל בעל החבל ואפילו לזכות בחיבוק שלו, אשר ישמור אותו מכל רע וגם מנפילה אפשרית בחזרה לביצה. אך לשם כך עליו להסכים להתכופף בחזרה אל הביצה ולהראות לטובעים האחרים את הדרך אל החבל, להנחותם בדרך ההתרוממות וההתגברות על המעצורים, ולסייע בידם ככל האפשר. האיש שניצל בוחר בכך מבלי להסס, וכל עוד ימשיך בפעילות זו, הוא אחוז היטב על־ידי בעל החבל ונהנה מאוויר צח שכמוהו לא ידע אפילו עוד לפני שהגיע לביצה (הצעד השנים־עשר).
