שלום חברים. השבת קראתי את ביירון קייטי, שיטת "העבודה". במבוא לספר יש תיאור עמוק מאוד של מהי קבלה. לי זה עזר.


מה שיש יש
אנחנו סובלים רק כשאנו מאמינים במחשבה שמתווכחת עם מה שיש. כשההכרה צלולה לגמרי, "מה שיש" הוא מה שאנו רוצים. אם אתם רוצים שהמציאות תהיה שונה ממה שהיא, עדיף שתנסו ללמד חתול לנבוח. תנסו ותנסו, ולבסוף החתול יביט בכם ויגיד "מיאו". הרצון שהמציאות תהיה שונה ממה שהיא הוא – חסר תוחלת. –
ועדין, אם תשימו לב, תיווכחו שאתם מאמינים למחשבות כאלה עשרות פעמים ביום. "אנשים צריכים להיות נחמדים יותר", "ילדים צריכים להתנהג יפה", "בעלי (או אשתי) צריכים להסכים איתי", "אני צריכה להיות רזה (או יפה או מצליחה) יותר" מחשבות אלה הן ביטויים שונים לרצון שהמציאות תהיה שונה ממה שהיא. אם אתם חושבים שזה נשמע מדכא, אתם צודקים. כל המתח שאנחנו חשים נגרם מויכוח עם מה שיש.
אנשים שאינם מכירים את "העבודה" אומרים לי לעיתים קרובות "אבל זה יחליש אותי אם אפסיק את הוויכוח שלי עם המציאות. אם פשוט אקבל את המציאות, אהפוך לאדם פסיבי אולי אפילו אאבד את הרצון לפעול" אני עונה להם בשאלה: "האם אתם באמת יכולים לדעת שזאת האמת?" מה מעצים יותר? "הלוואי שלא היו מפטרים אותי" או "פיטרו אותי; אילו פתרונות אינטילגנטיים אוכל למצוא עכשיו?". "העבודה" מגלה, שהדבר שלדעתך לא היה צריך לקרות, כן היה צריך לקרות. הוא היה צריך לקרות כי הוא קרה ושום חשיבה שבעולם לא תשנה זאת. אין זה אומר שעליך לקבל או להסכים לכך, פירושו רק שביכולתך לראות דברים בלי להתנגד להם ובלי הבלבול שיוצר המאבק הפנימי שלך. אף אחד אינו רוצה שהילדים שלו יחלו, אף אחד אינו רוצה להיות מעורב בתאונת דרכים, אך כשדברים כאלה קורים, איך יכול ויכוח מחשבתי להועיל? אנחנו יודעים שהוא לא יועיל ובכל זאת ממשיכים אותו, כיוון שאיננו יודעים כיצד להפסיק.
אני אוהבת את מה שיש לא משום שאני אדם רוחני, אלא כיוון שזה כואב כשאני מתווכחת עם המציאות. אנו יכולים לדעת שהמציאות טובה בדיוק כפי שהיא, כי כאשר אנו מתווכחים איתה, אנו חווים מתח ותסכול. אנחנו לא מרגישים טבעיים או מאוזנים. כשאנו מפסיקים להתנגד למציאות, הפעולה נעשית פשוטה, זורמת, נעימה ונטולת פחד.
התעסקו רק בעניינים שלכם
אני מצאתי רק שלושה סוגי "עניינים" ביקום: שלי, שלך ושל אלוהים (עבורי, פירוש המילה אלוהים הוא "המציאות". המציאות היא אלוהים, כי היא שלטת. לכל מה שמחוץ לשליטתי, לשליטתך או לשליטתו של כל אחד אחר אני קוראת ענייניו של אלוהים). –
חלק גדול מן המתח שאנו חווים נובע מהעובדה שאנו מתעסקים בעניינים שלא שלנו.
כשאני חושבת: "אתה צריך למצוא עבודה, אני רוצה שתהיה מאושר, אתה צריך להגיע בזמן, אתה צריך לדאוג לעצמך יותר" אני מתעסקת בעניינים שלך. כשאני מודאגת בקשר לרעשי אדמה, לשיטפונות, למלחמה, או למועד מותי אני בענייניו של אלוהים. אם במחשבתי אני מתעסקת בעניינך או בענייניו של אלוהים, התוצאה היא פירוד. נוכחתי בכך בראשית 1982, כשהתעסקתי בעניינים של אמי, עם מחשבה כמו: "אמא שלי צריכה להבין אותי." מיד חוויתי בדידות. הבנתי כי בכל הפעמים בחיי שבהן הרגשתי פגועה או בודדה, התעסקתי בעניינים של מישהו אחר.
אם אתם חיים את חייכם ובאותו זמן גם אני חיה, במחשבתי, את חייכם, מי חי את חיי שלי? שנינו שם. להיות בעניינים שלכם מונעת ממני להיות נוכחת בעניינים שלי. אני נפרדת מעצמי ותוהה מדוע החיים שלי לא מסתדרים.
לחשוב שאני יודעת מה הכי טוב עבור מישהו אחר זה להיות מחוץ לעניינים שלי. גם אם זה בשם האהבה, זוהי יהירות לשמה והתוצאה היא מתח, חרדה ופחד. האם אני יודעת מה נכון עבורי? זה, ורק זה, העניין שלי. על כך עלי לעבוד, לפני שאני מנסה לפתור לך את הבעיות שלך.
אם תבינו את שלושת סוגי העניינים במידה כזו שתוכלו להישאר בעניין שלכם, זה יכול לשחרר את חייכם בדרך שלא תוכלו אפילו לדמיין. בפעם הבאה שתרגישו מתח, לחץ או אי נוחות, שאלו את עצמכם בעניין של מי אתם מתעסקים במחשבתכם ויכול להיות שתפרצו בצחוק. השאלה הזאת יכולה להחזיר אתכם לעצמכם. וייתכן שתבינו, שמעולם לא הייתם ממש נוכחים, שלאורך כל חייכם חייתם במחשבתכם את העניינים של אנשים אחרים. עצם ההבחנה בכך שאתם בעניין של מישהו אחר יכולה להחזיר אתכם אל העצמי הנפלא שלכם.
ואם תתרגלו זאת זמן מה, יתכן שתיווכחו לדעת שגם לכם אין שום עניינים ושחייכם מתנהלים מעצמם באופן מושלם.
לקבל את המחשבות שלכם בהבנה
מחשבה אינה מזיקה אלא אם כן אנו מאמינים בה. לא מחשבותינו אלא ההיקשרות למחשבותינו היא שגורמת לסבל. היקשרות למחשבה פירושה להאמין שהיא אמיתית מבלי לחקור אותה ["לחקור" במונחיה של ביירון קייטי פירושו לבצע את תהליך העבודה. דפמ"ז]. אמונה היא מחשבה שנקשרנו אליה, לעתים במשך שנים רבות.
רוב האנשים חושבים שהם מה שהמחשבות שלהם מספרות להם לגביהם. יום אחד הבחנתי שאינני נושמת - אני ננשמת. לאחר מכן הבחנתי, לתדהמתי, שאני גם לא חושבת - שאני בעצם נחשבת - ושחשיבה איננה דבר אישי. האם אתם מתעוררים בבוקר ואומרים לעצמכם, "אני חושב שלא אחשוב היום?" זה מאוחר מדי: אתם כבר חושבים! מחשבות פשוט מופיעות. הן באות משום מקום וחוזרות לשום מקום, כמו עננים הנעים בשמים ריקים. הן באות על מנת לחלוף, לא על מנת להישאר. אין בהן כל נזק, עד שאנו נקשרים אליהן כאילו היו אמתיות.
איש לא הצליח מעולם לשלוט בחשיבה שלו, אף שיהיו אנשים שיספרו שהם הצליחו. אני אינני מרפה מהמחשבות שלי - אני פוגשת אותן בהבנה. אז הן מרפות ממני.
מחשבות הן כמו משב הרוח, או העלים על העצים, או טיפות הגשם המטפטפות. הן מופיעות כך - ובאמצעות חקירה אפשר להתיידד איתן. האם הייתם מתווכחים עם טיפת גשם? טיפות גשם אינן משהו אישי - וגם מחשבות אינן כאלה. אם תקבלו מחשבה מכאיבה כלשהי בהבנה, בפעם הבאה שהיא תופיע אולי תמצאו שהיא מעניינת. מה שהיה פעם סיוט הוא כעת רק משהו מעניין. כשהיא תופיע שוב, אולי תמצאו שהיא מצחיקה. בפעם הבאה אולי לא תבחינו בה אפילו. זה הכוח של לאהוב את מה שיש.

מקור:
www.thework.com/downloads/little_book/Hebrew_LB.pdf