בס"ד                                                 
"באנו אל אחיך אל עשיו" – המלאכים שבים לשולחם ומשתפים אותו בתוצאות שליחותם, פגשנו בו, חשבנו למצוא שם אח, אבל ראינו שהוא נוהג עימך כעשיו, עודנו בשנאתו. הלשון בפסוק לא רגילה, היינו מבינים שהמלאכים באו אל עשיו גם אם לא היה כתוב במפורש "אל עשיו", גם בהמשך הלשון תמוהה, "עד גשתו עד אחיו" - היינו מבינים שהוא הגיע אל אחיו גם בלי שהיה כתוב "עד גשתו"...

רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל מספק את התשובה - יעקב הבין שאין לו מה לצפות מעשיו, כל עבודת המידות שלו היא. "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" כמו שהפנים המשתקפים מהמים, לעיתים שמחים, ולעיתים עצובים, כך ליבו של אדם משקף את מה שהוא חש אל אדם אחר... ולכן אם הוא, יעקב, ירגיש קרבה ואהבה אל עשיו אחיו כך ירגיש גם עשיו אליו.  ולכך נאמר "עד גשתו" עד שהגישה – היחס שלו, יתהפך ויחוש אליו כאח. "עד אחיו".

אומר ועושה, החל יעקב מהפך בזכותו של עשיו, חושב הוא על הסיבות והתנאים שהובילוהו אל שנאתו, העדפת האם, הבכורה... הברכות... מבין הוא שמנקודת מבטו של אחיו יש לו הצדקה לשנאה, שבע פעמים הוא משתחווה עד 'שהגישה' החדשה קונה שביתה בליבו ומקרינה החוצה, ואז הוא מגיע, אל אחיו.. באותה השעה כשראהו משתחווה נתגלגלו רחמיו, אמר רבי שמעון... בידוע שעשיו שונא ליעקב, אלא שבאותה שעה נכמרו רחמיו של עשיו - בגלל שבאותה השעה נכמרו גם רחמי יעקב. חש שהוא אח...

- - - - - - - -

כשבאתי לתוכנית רציתי את החיים כפי שהכרתי רק ללא בעיית התאווה, כשאמרו לי שהתאווה אינה הבעיה אלא פיתרון (שגוי) לבעיות חיי, זה היה חידוש, וכידוע 'חדש' אסור מהתורה. למרות זאת הסכמתי לעשות את מה שאמרו לי. אמנם בעיקר כדי להוכיח שאצלי זה אחרת, אבל עדיין, עשיתי.

ברגע שהפסקתי עם התאווה, ראיתי את הבעיות, הרגשתי בהן, צרחתי אותן, רק אז יכולתי לחוש במה שקראתי עם הספונסר שלי מתוך מה שכתבו האלכוהוליסטים בספר הגדול (עמ' 57) היינו מוכנים לחפש מנקודת ראות שונה לחלוטין, נוכחנו שיתכן שהאנשים שעשו לנו עוול היו חולים... בקשנו מאלוקים שיעזור לנו להראות להם את הסובלנות הרחמים והסבלנות, אדם זה חולה. כיצד אני יכול לעזור לו. ואז התחלתי להתפלל...

כשהציעו לי בתוכנית, להתפלל למען מי שכל כך הכאיב לי, על 'העשיו' הפרטי שלי,  התקוממתי, עד כאן, מה עוד. היו לי צידוקים רבים, 'הוא מפרש את הויתור שלי כחולשה', אני מזמין עוד התקפות מצידו... זו לא 'השפה' עם שכמותו... ועוד טיעונים רבים וטובים.

רגע לפני שהתפוצצתי, כשכאבתי מספיק והייתי מוכן להיפתח, לכל רעיון חדש, ניסיתי את זה, זה הצליח, בהתחלה התפילות היו קצרות, 'כנס לו לחיים', (במקום קח אותו אליך...) דאג לו, הוא גם בן שלך... (ועוד איזה, אבוי לאביו) ההמשך היה מרוכך יותר. אני היום מסוגל להסתכל לו בעיניים מבלי שיתכווצו בני מעי.

אין לי ספק, בלעדי תפילותי עליו לא הייתי מסוגל לראות את החלקים שלי, ופשוט שלא יכולתי לעשות עימו צעד תשע (כפרה). אתם מבינים? אני. צעד תשע. איתו. חוצנים יבואו לביקור בכדור הארץ לפני שאתנצל בפניו.

גם בבית היה לא קל, מהרגע הראשון הסבירו לי שלא תתכן החלמה אם לא יהא שם שינוי מהותי. גם כאן קראתי מהספר הגדול (עמ' 104)  - ראש המשפחה חייב לזכור האשם העיקרי בכל אשר קרה למשפחה, הוא יכול בקושי לאפס את החשבון במשך תקופת חייו...

מאחר והבית סבל יותר מכל דבר אחר, הגבר צריך להתאמץ קשה עבור ביתו. הוא לא יגיע רחוק בשום שטח אם לא יוכיח חוסר אנוכיות ואהבה תחת גג ביתו שלו, אנו יודעים שישנן נשים קשות ומשפחות קשות אולם הגבר המתגבר על האלכוהוליזם חייב לזכור שלו יש חלק גדול בהפיכתם לכאלה.

השינוי הזה בגישה התרחש במהירות של ריצת צב... התרחקתי מהגיהנום באיטיות אך בעקביות, בכל פעם שרציתי לקחת התרגלתי לתת, המצב היום טוב מאי פעם ואשתי אומרת שהוא מוסיף להשתפר. תודה לך אבאל'ה שנתת לי האפשרות לצעוד.

תודה על הפוסט. בעקבותיו אכתוב כעת פוסט נוסף אף הוא עוסק בפרשת השבוע.

שנתיים עברו מעת כתיבת הפוסט הזה. ובחסד השם המצב ממשיך להשתפר (כן, אשתי אומרת...) המדהים הוא 'שהשינוי בגישה' לא השתנה... זאת אומרת כן, השינוי ב"ה נמשך, אבל הצורך בו לא השתנה. גם אחרי שנתיים (ושנים נוספות בהחלמה) אי אפשר לנוח על זרי הדפנה. זה שהשתניתי אתמול לא יעזור לי, אם לא אשתנה היום. למעשה כל ארוע מהווה פוטנציאל לשינוי. חוויה נעימה או מאתגרת זה לא משנה היום יש לי אפשרות לחוות אותה אחרת. כל פעם מחדש.

אה, וכמעט שכחתי, אין לי כבר 'עישָווים' פרטיים. רק להיום.

תודה אבאל'ה על הכול.

תודה על ההקפצה

הועיל לי.