ברוכים הבאים, אורח

בנושא ילבש שחורים ויעשה מה שליבו חפץ בגדרי הבחירה
(0 צופה) 
  • עמוד:
  • 1

נושא: בנושא ילבש שחורים ויעשה מה שליבו חפץ בגדרי הבחירה 72 צפיות

בנושא ילבש שחורים ויעשה מה שליבו חפץ בגדרי הבחירה לפני 3 חודשים, 1 שבוע #135301

  • יהודה מ
  • רצף ניקיון נוכחי: 13 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • הודעות: 438
מ. - יעשה כמו שלבו חפץ - ואל יחלל שם שמים בפרהסיה
  • הרב ברוך וינטרוב

יעשה כמו שלבו חפץ - ואל יחלל שם שמים בפרהסיה (מ.)

א. עמדה מוסרית והנחיה מעשית

לאחר הדיון בהצטרפות מחשבה למעשה, בו עסקנו בשיעור הקודם, מביאה הגמרא (מ.) שתי מימרות:

אמר רבי אבהו משום רבי חנינא: נוח לו לאדם שיעבור עבירה בסתר ואל יחלל שם שמים בפרהסיא, שנאמר: 'ואתם בית ישראל כה אמר ה' איש גילוליו לכו עבדו ואחר אם אינכם שמעים אלי ואת שם קדשי לא תחללו' (יחזקאל כ', לט).

אמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא.

למרות הדמיון, קיים הבדל מהותי בין שתי המימרות: המימרה הראשונה מציבה עמדה מוסרית כי עברה בסתר עדיפה על חילול שם שמים בפרהסיה; המימרה השנייה מתרגמת עמדה זו להנחיה מעשית.

קודם שנסביר את הקושי שבמימרה השנייה, ננסה להבהיר את המתח העומד בבסיסה של הראשונה. לכאורה אין היא מחדשת דבר: כלום אין זה פשוט שעברה ללא חילול שם שמים עדיפה על עברה עם חילול שם שמים?!

את המורכבות שבמציאות זו מסביר בעל המקנה על אתר, על פי המשך הסוגיה. הוא מבאר, שבעברה בסתר יש ממד של חטא שאינו קיים בעברה בפרהסיה: אדם המתחבא מן הבריות כדי לעבור עברה, מוכיח במעשיו כי הוא חושש מן הבריות, אך לא מן הקב"ה. זוהי הסיבה המובאת בבבא קמא (עט:) לכך שגנב, הבא בסתר, משלם כפליים, ואילו גזלן אינו חייב בתשלומי כפל:

שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי: מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מגזלן? אמר להן: זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו, וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו, כביכול עשה עין של מטה כאילו אינה רואה ואוזן של מטה כאילו אינה שומעת.

המקנה טוען כי רבי אבהו בא לחדש, משמו של רבי חנינא, שגם חומר זה שיש בעברה בסתר, עדיף הוא על פני חילול שם שמים המתלווה לעברה הנעשית בפרהסיה.

אלא שמן הקביעה כי צורת עברה אחת עדיפה על צורת עברה אחרת ועד ההנחיה המעשית של רבי אלעאי הזקן ללכת ולחטוא באופן שלא יתחלל שם שמים - עוד ארוכה הדרך. דברי רבי אלעאי מעוררים תמיהה: מדוע אין הוא מנחה את האדם להתגבר על יצרו? למה "יעשה כמו שלבו חפץ"? האם עדיפותה של עברה בלא חילול שם שמים על עברה בפרהסיה מתירה אותה?!

ב. פירוש רבנו חננאל

היו מן הראשונים שאכן סירבו לקבל את דברי רבי אלעאי כפשוטם. התוספות (ד"ה ויעשה) מביאים בשם רבנו חננאל:

חס וחלילה שהותר לו לעבור עבירה, אלא כך אמר רבי אלעאי: יגיעת דרכים והאכסנאות ולבישת שחורים משברים יצר הרע ומונעים אדם מן העבירה.

הריטב"א מביא ירושלמי המחזק את גרסתו של רבנו חננאל ומפרש את המילים "ויעשה כמו שלבו חפץ" כך: "ויעשה - מלשון 'ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם' (מלאכי ג', כא)",[1] דהיינו: מלשון עיסוי וכתישה - יכתוש את יצרו הרע כפי שלבו חפץ.

המקנה מבאר מדוע, לדעת רבנו חננאל, משברות יגיעת הדרכים והאכסנאות ולבישת השחורים את יצר הרע. אין הכוונה רק שעל ידי היגיעה והטורח משתכחות התאוות. יש כאן הבנה מעמיקה במהותו של יצר הרע. המקנה כותב, כי היצר מעוניין להשפיל את האדם ולבזותו. והנה, עוד מראש מקדם נתקנא הנחש באדם ובחווה כשראה את שלוותם וכבודם בגן עדן; בהפיכתו לנודד חסר בית וחסר מכרים מושגת, אם כן, מטרתו של היצר, והוא מניח לאדם.

דומה שהדברים נכונים גם במישור הפסיכולוגי, ולא רק במישור המטפיזי. בכמה מקומות מדגישה התורה את החשש הידוע "וישמן ישֻרון ויבעט" (דברים ל"ב, טו). החטא לא רק מביא לריחוק בין החוטא לבוראו. במקרים רבים הוא מבטא ריחוק קיים, הנובע מן התחושה המוטעית של האדם כי אין לו עוד צורך בסיועו של הקב"ה, וכי יושב הוא לבטח מכוח עצמו. הנדידה אל מקום שבו אין הוא מוכר מערערת לחלוטין את תחושת הביטחון העצמי של האדם, וממילא מקשרת אותו לא-ל, שאותו עזב.

אף שדברי רבנו חננאל נכונים כאמור מצד עצמם, דומה שקשה להלמם בפשט הגמרא. ואכן, הגמרא בחגיגה טז. מקשה מן המימרה של רבי אלעאי על דברי רבי יצחק "כל העובר עבירה בסתר כאילו דוחק רגלי שכינה", ומעירים התוספות שם (ד"ה ויעשה) כי מוכח מכך שרבי אלעאי אכן נתן הנחיה מעשית לעבור בסתר, ולא רק דרך לכפות את יצר הרע, ודלא כפירוש רבנו חננאל.[2]

ואם כן, חוזרת הקושיה ונעורה: האם רבי אלעאי אכן מורה לוותר ולהיכנע ליצר?

ג. תירוצו של המאירי

המאירי מבאר את דברי רבי אלעאי כך:

אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים, אחר שהוא במקום שאינו מקפיד על כבוד עצמו. ושמא אז יכנע לבבו. ואם לא יכנע בכך, יעשה מה שלבו חפץ בדברים שאין בהם איסור אלא שהם מכוערים. ואחר שאינו מקפיד על כבוד עצמו, ויחליט עצמו לדברים המותרים, אין יצרו מתגבר לאסורים, ואין כאן חלול השם, אחר שאין מכירין אותו. וכמה פריצי איכא בשוקא.

כלומר: אין מדובר בחטאים ממש, אלא בדברים 'מכוערים', אותם התיר רבי אלעאי לאחר שהניסיון לשבר את הלב על ידי גלות כשל. המאירי מוסיף, כי ההגבלה לדברים מכוערים בלבד, ולא מעבר לכך, תגן מפני פריצת גדר גמורה ועברה על איסורים ממש.

אבל דומה שהסוגיה בחגיגה קשה אף על המאירי: סוף סוף, היא מעמתת במפורש בין דברי רבי אלעאי לאמירתו של רבי יצחק על העובר עברה בסתר - משמע שמדובר בעברה ממש, ולא רק בדברים מכוערים.

ד. לא מצי כייף ליצריה

אפשר שהתשובה לשאלתנו מצויה בסוגיה גופה, המעמידה את דברי רבי אלעאי במקרה ש"לא מצי כייף ליצריה" כדי ליישבם עם דברי רבי יצחק. לאמור: מדובר במצב שהאדם ודאי יעבור, ומה שעומד על הפרק הוא האפשרות שיעשה זאת בפומבי, וכך גם יחלל שם שמים; במצב כזה מורה לו רבי אלעאי ללכת למקום שאין מכירים אותו ולהתעטף בשחורים, כדי שלא יזוהה כבן תורה בזמן חטאו.

מצב מעין זה, שיצרו של אדם כופהו לעבור באופן המוגדר כאונס, מצינו במקום נוסף בש"ס. הגמרא בכתובות נא: מביאה את דעת אבוה דשמואל, שגם אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה, שמא לבסוף נתרצתה, וכי אנוסה שהתירה תורה היא רק מי שעדים מעידים עליה כי צווחה מתחילה ועד סוף. כניגוד לדעה זו מביאה הגמרא את דברי רבא, הסובר שאף אם העדים מעידים כי בסופו של מעשה רצתה האישה בבועל, עדיין חשובה היא אנוסה ומותרת לבעלה ישראל שכן "יצר אלבשה". לדעתו, במהלך הביאה עלול היצר להשתלט על האישה עד כדי כך, שאף לוּ הניח לה האנס, הייתה היא שוכרת אותו על מנת שימשיך. וכיוון שבמצב זה אין האישה שולטת בעצמה, אלא יצרה שולט בה, אין זה יוצא מגדר אונס.

אך נראה שאין להשוות בין דברי רבא לדברי רבי אלעאי. רבא עוסק בסיטואציה בה האישה נתונה כבר בעיצומו של המעשה, ואינה יכולה שלא להמשיך בו, כלומר: מדובר באיבוד שליטה גמור, מעין מה שמכונה 'אי-שפיות זמנית'. דברי רבי אלעאי, לעומת זאת, מכוונים כלפי מצב בו האדם שולט בעצמו, עד כדי בחירת מקום הביצוע וזמנו. האם גם במצב כזה ניתן לדבר על "לא מצי כייף ליצריה" בלא לסתור את עקרון הבחירה החופשית?

ה. נקודת הבחירה

בספרו של הרב אליהו דסלר, מכתב מאליהו (חלק א), מופיע קונטרס בשם "קונטרס הבחירה". בפרק ב של חלק א של הקונטרס מנתח הרב דסלר את מהות הבחירה. מפאת חשיבותם של הדברים, נביא אותם בלשונו הבהירה:

כששני עמים נלחמים, הנה המלחמה היא במקום מערכתה, כל שאחורי צבא העם האחד הוא כולו תחת רשותו, ואין לו שם שום ניגוד [= התנגדות, ב"ו] כלל, ואכן מה שהוא מאחורי השני כולו ברשות השני. אם האחד ינצח פעם בקרב, וידחה את השני מרחק מה, אזי בהתחדש הקרב יהיה במקום שיעמדו שניהם אז, אבל במקום שרכש לו הראשון שם אין עוד מלחמה כי הוא ברשותו. הרי שבפועל יש רק חזית אחת, ובכח, כל שטח שתי המדינות הוא מקום הקרב.

כן הוא גם בעניין הבחירה. כל אדם יש לו בחירה, היינו בנקודת פגישת האמת שלו עם האמת המדומה, תולדת השקר. אבל רוב מעשיו הם במקום שאין האמת והשקר נפגשים שם כלל. כי יש הרבה מן האמת שהאדם מחונך לעשותו, ולא יעלה על דעתו כלל לעשות ההיפך. וכן הרבה אשר יעשה מן הרע והשקר, שלא יבחין כלל שאין ראוי לעשותו. אין הבחירה שייכת אלא בנקודה שבין צבאו של היצר הטוב לצבאו של היצר הרע. הרבה נכשלים תמיד בלשון הרע, מפני שהורגלו בו, ולא יעלה על דעתם כלל כי רע הוא. ואותם אנשים עצמם לא יבוא לפניהם יצר הרע להציע להם מחשבת חילול שבת, ביטול תפילה ותפילין וציצית וכדומה. והיינו משום שבשבת ותפילין וציצית נתחנכו והורגלו כל כך עד שאין שם כניסה ליצר הרע.

אמנם, נקודה זו של הבחירה אינה עומדת תמיד על מצב אחד, כי בבחירות הטובות אדם עולה למעלה, היינו שהמקומות שהיו מערכת המלחמה מקודם נכנסים לרשות היצר הטוב, ואז המעשים הטובים שיוסיף לעשות בהם יהיה בלי שום מלחמה ובחירה כלל, וזהו מצוה גוררת מצוה. וכן להיפך, הבחירות הרעות מגרשות היצר הטוב ממקומו, וכשיוסיף לעשות מן הרע ההוא יעשנו בלי בחירה, כי אין עוד אחיזה ליצר הטוב במקום ההוא. וזהו אומרם ז"ל עבירה גוררת עבירה, וכן כיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו...

היוצא מדברינו, שאין בחירה אלא בנקודת הבחירה, ומקום נקודה זו נקבע על ידי סבות שקדמו, אבל אין סבות שתוכלנה לפעול על עצם בחירת האדם.

הרב דסלר מסביר, שהבחירה החופשית מתקיימת בקו חזית מוגדר: הקו שבו מצויה תודעת האדם בעימות בין האמת לבין השקר, הנדמה לו אף הוא כאמת. אבל רוב מעשיו של האדם כלל אינם נתונים לבחירה, שכן הם מצויים בשטח שבו אין כל עימות בתודעתו: יש שהטוב והאמת נהירים לו, ואין עולה על דעתו כלל לעשות אחרת, ויש שהוא שבוי בתחום הרע והשקר, עד שאין הוא מוצא בהם כל פסול.

דומה שאם נרחיב מעט את דברי הרב דסלר, נוכל להבין את אמרתו של רבי אלעאי הזקן. הרב דסלר קובע כי הבחירה החופשית אינה נוגעת לכל מעשי האדם, כי אם לתחום מוגדר שלהם, ותולה את מעמדו של כל מעשה ומעשה בהכרתו של האדם ביחס לאותו מעשה. ואולם, הניסיון מלמד כי עתים שאדם מבין שהמעשה הנו שקר, ואף על פי כן אין העבֵרה בתחום בחירתו, ואין בכוחו להימנע הימנה (מכוח ההרגל, השפעת הסביבה וכו'). ונראה שגם במצב כזה נחשב האדם 'כפוי' על ידי יצרו, ואף כאן אין בכך כדי להקשות על יסוד הבחירה החופשית, שמהותו - כפי שלימד הרב דסלר - היא עצם דבר קיומה של נקודת הבחירה, אך לא מיקומה המדויק, המשתנה מאדם לאדם.

יתרה מכך, דומה שדברי רבי אלעאי לא רק שאינם סותרים את יסוד הבחירה, כי אם מכוונים אליו ממש. שהרי משמעות דבריו היא, שאף אם האדם 'כפוי' לחטוא, מכל מקום עליו למצוא היכן הוא חופשי לבחור, היכן נמצאת נקודת הבחירה שלו - ושם לפעול: אם בכל מקרה עומד הוא לעבור עברה, אך יכול הוא לבחור אם לעשותה בצנעה או בפרהסיה - יעשנה בצנעה. ועוד, שאם אכן כך יעשה, אפשר שהדבר יעורר משהו בנפשו, ובהתמודדות הבאה תזוז נקודת הבחירה מאופן עשיית העבֵרה אל עצם עשייתה.

ו. חסידים ודיינים

על יסוד זה נוכל להבין את הסיפור המופיע במסכת מועד קטן דף יז.:

ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה. אמר רב יהודה: היכי ליעביד? לשמתיה - צריכי ליה רבנן, לא לשמתיה - קא מיתחיל שמא דשמיא. אמר ליה לרבה בר בר חנה: מידי שמיע לך בהא? אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צ-באות הוא' (מלאכי ב', ז)? אם דומה הרב למלאך ה' - יבקשו תורה מפיו, ואם לאו - אל יבקשו תורה מפיו. שמתיה רב יהודה... אתא זיבורא וטרקיה אאמתיה ושכיב. עיילוהו למערתא דחסידי ולא קיבלוהו, עיילוהו למערתא דדייני - וקיבלוהו. מאי טעמא? דעבד כרבי אילעאי, דתניא, רבי אילעאי אומר: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים, ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא.[3]

התוספות בשבת י. (ד"ה אי איכא) התקשו בסיפור זה: מהגמרא שם משמע שדין עדיף על תלמוד תורה, ואם כן, כיצד זה מי שמתקבל אצל הדיינים אינו מתקבל אצל החסידים (בהנחה שחסידים הם לומדי תורה)? התוספות תירצו שבמועד קטן מדובר "בדיינין שאינן מומחין, שפעמים נוטין אחר השוחד".

ברם, על פי דרכנו נוכל לתרץ באופן שונה. החסיד והדיין הם שני מודלים שונים בעבודת השם. החסיד מייצג את מי שכלל אינו מושפע מן היצר הרע. הדיין, לעומת זאת, עסוק בדין - בברֵרת האמת מן השקר - והוא מייצג אפוא את מי שנאבק ביצר הרע וחותר לדון דין אמת לאמתו למרות השפעתו.[4] זהו הקהל אליו פונה רבי אלעאי: אנשים שאמנם מצויים במציאות של חטא, אך משתדלים בכל מאודם למנוע מן ההפסד להפוך לתבוסה, והיכן שביכולתם לדון ולעצור - הריהם עוצרים.

ז. חילול שם שמים בפרהסיה

על דרך הדרש ניתן לומר, שרבי אלעאי רומז לכך בדברו על חילול השם. חילול השם נוצר כאשר אדם המוחזק בעיני הבריות כבן תורה, ונקודת הבחירה שלו אמורה להיות בדקויות של המעלות הגבוהות בעבודה, מתגלה לפתע כאדם מושחת במידות ובמעשים. גילוי זה גורם לבריות לחשוב כי אין בכוחה של תורה לרומם את האדם ולהיטיב את מעשיו. אמנם אם הולך אדם למקום שאין מכירים אותו ולובש שחורים ומתעטף שחורים, הרי הוא מודה כי יודע הוא שמעשיו רעים, אלא שאין בכוחו להפסיק לעשותם. יתרה מכך, בטרחתו להתרחק ולהתכסות הוא מוכיח כי לא איבד את הרצון לעשות טוב ככל יכולתו. מעתה, אפילו יכיר בו מאן דהו, יבין הרואה כי אף אם אין זה חסיד שניתן ללמוד ממנו תורה, מכל מקום ניכרת גם בחוטא זה השפעתה של התורה, שהביאתו למצב בו הוא ערוך להילחם ביצר הרע כפי הכוחות העומדים לרשותו; והבא ליטהר - מסייעין לו.[5]

כך גם ניתן להסביר את ההקשר בו מובאות שתי המימרות. כזכור, במהלך הדיון על צירוף מחשבה למעשה אמרה הגמרא, כי אף על פי שבדרך כלל אין הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה, בעובר ושונה היא מצטרפת. בשיעור הקודם ביארנו, שמי שעובר ושונה, החטא נעשה חלק מעצמותו, ושוב אין לראות במחשבת החטא מחשבה תלושה גרידא, שאין לה קיום עד מימושה בפועל. כתגובה למימרה זו, שמשמעותה היא איבוד נקודת הבחירה לגבי חטא מסוים, מטעימים רבי אבהו ורבי אלעאי כי אסור שאיבוד הבחירה בנקודה אחת יוביל להתמוטטות הקו כולו.

תגובה: בנושא ילבש שחורים ויעשה מה שליבו חפץ בגדרי הבחירה לפני 3 חודשים, 1 שבוע #135310

  • עשר שמעון
  • רצף ניקיון נוכחי: 245 ימים
  • מחובר
  • דירוג פלטיניום
  • הודעות: 650

בכנות יהודה לא קראתי את המאמר... זה ארוך מידי בשבילי...
אבל כמה שמחתי לראות את השם שלך באתר! אתה חסר מאוד!!

  • עמוד:
  • 1
זמן ליצירת דף: 0.54 שניות

Are you sure?

כן