שלום אחים יקרים
להלן מאמר ארוך שתמללתי משיחה של הרב טוורסקי - קישור לשיחה,
המאמר ממש דיבר אלי ומאד הזדהיתי עם הנאמר בו והרגשתי חובה לשתף אתכם, מתפלל שיהיה לתועלת לכולנו.
הרב טוורסקי – "המאבק האישי שלי עם הביטחון העצמי":
לעיתים אנשים שואלים אותי איך ייתכן שכתבתי מעל 50 ספרים עם לו"ז עמוס כמו שלי?
ואני עונה להם – לא כתבתי 50 ספרים, כתבתי רק ספר אחד, אבל כתבתי אותו ב50 דרכים שונות, כי הדבר העיקרי שמופיע בכל הספרים שלי זה החשיבות של 'מודעות עצמית' ו'ביטחון עצמי'.
אני עוסק בפסיכיאטריה מעל 40 שה, ואני מאמין מאד שלמעט מצבים נפשיים ביולוגיים כמו הפרעה דו-קוטבית, ברוב הבעיות הפסיכולוגיות שיש לבני האדם כמו בעיות בהסתגלות, בעיות במשפחה, ניתן לזהות שהן נובעות משורש בעייתי אחד שהוא - הערכת עצמית נמוכה.
עכשיו אני חייב להסביר למה אני מתכוון כשאני אומר הערכת עצמית נמוכה:
הערכה עצמית נמוכה זה אומר שאדם לא מודע לחזקות וליכולות שלו, וממעיט בערך עצמו, וזה תלוי בחוזק של האשליה שלו על עצמו כי אותו אדם מאמין שהוא באמת כמו שהוא מרגיש כלפי עצמו, ועל פי התחושה הזאת שבשביל האדם היא הדבר הכי אמתי בעולם הוא מגיב כלפי העולם שסביבו, ובגלל שזאת תפיסה מוטעית של העצמי, ובגלל שהוא באמת הרבה יותר ממה שהוא חושב את עצמו, הוא נתקל בכל מיני קשיים.
זאת הסיבה מדוע אני 'אלוף' בחשיבות של המודעות והערכה העצמית. זה קרה לי כשהייתי כבר פסיכיאטר 5 שנים, וגם מילאתי בהצלחה תפקיד של 'רב' 10 שנים לפני זה, ואם מישהו היה בא אלי ושואל אותי – האם אתה מכיר את עצמך? הייתי אז עונה לו – אתה צוחק עלי? ברור שאני מכיר את עצמי. לא הייתי אז מודע שזה לא נכון. התקרית שהביאה את זה לתשומת ליבי קרתה כשהיה לי חופשה של שבועיים שהתקרבה, באותו זמן ניהלתי מרכז רפואי פסיכיאטרי ענק עם 300 מיטות והרבה מטפלים פרטיים הביאו חולים שלהם, וקריאות מאחיות שלא מצאו את מי לשאול ושיחות בטלפון שהגיעו אלי ללא הפסקה ממשפחות החולים ומעובדים סוציאליים ועוד, וחדר מיון שהיה החדר מיון הפסיכיאטרי היחיד בסביבה והוא היה מאד פעיל, ובלילה טוב הם היו מעירים אותי 3-4 פעמים ולפעמים גם 11-12, הייתי בתפקיד עם לחץ בכמות עצומה, וכשהגיע הזמן של החופשה שלי החלטתי שאני זקוק לזמן מנוחה מושלם, לא רציתי לצאת לטייל או לעשות פעילויות, אלא רק לנוח ולהירגע בלבד, אני אנתק את הקווים אשב בכסא נח אשים רגליים על ההדום ואנשום, במשך שבועיים, בחרתי במקום יחסית מבודד שהיו בו מעיינות חמים ומיטות טיפוליות עם מים מינרלים, וקיוויתי לטפל שם בכאב הגב הכרוני שהיה לי.
הגיע הבוקר הראשון שלי שם קיבלתי מגבות ומים מינרליים מיוחדים לשתות, נכנסתי לבריכה עם מים חמים היישר מהאדמה, ו-נ-ר-ג-ע-ת-י, זה היה נפלא ממש גן-עדן, הייתי מנותק מכולם, אף אחד לא יכול להפריע לי פה, מה יכול להיות יותר טוב מזה? כעבור חמש דקות יצאתי ואמרתי שם לעובד המלון "זה היה בדיוק מה שקיוויתי לו", הוא שאל אותי "לאן אתה הולך אדוני"? השבתי "לא יודע, מה הדבר הבא שאני עושה?" הוא ענה "אחרי הבריכה הולכים לחדר צינון ואז למסז' אבל ראשית עליך להיות בבריכה החמה במשך 25 דקות". "למה?" שאלתי. והוא ענה "כי ככה הטיפול עובד אדוני". נכנסתי שוב לבריכה החמה וכעבור חמש דקות נוספות יצאתי החוצה ואמרתי לו "תראה, אני חייב לצאת מכאן" והוא ענה "אתה יכול ללכת, אבל אם תלך תפסיד המשך הטיפול" ומכיוון שרציתי ללכת להמשך הטיפול חזרתי לבריכה ל15 דקות נוספות של גיהנום מוחלט, ממש עינוי. מאוחר יותר בצהריים הבנתי שהיה לי רגע של הארה. אני חוויתי 3 שנים של לחץ מתמשך לילה ויום ושרדתי אותן ללא כל קושי, אבל אינני מסוגל לחוות 'גן-עדן' ליותר מ5 דקות, משהו אצלי לא תקין.
כשחזרתי מהחופשה התייעצתי עם חבר פסיכיאטר והוא אמר לי "תראה, אם תשאל אנשים איך הם נרגעים במהלך חייהם? אחד יאמר שהוא אוהב לקרוא ספר טוב, אחד לראות תכנית יפה, אחד לרקום וכדומה, אז בעצם כל האנשים הללו יאמרו לך מה הם עושים בשביל להירגע, אבל הרי רוגע זה לא עשייה, רוגע זה העדר עשייה. ומה שהאנשים הללו השיבו זה לא איך הם נרגעים אלא איך הם מסיחים את הדעת, הבה לא נבלבל בין להירגע לבין להסיח את הדעת, כשאתה היית שם בבריכה הקטנה לא היה לך דבר לעשות או לראות או לשמוע, לא היה לך עם מי לדבר, נשארת ללא הסחות דעת, וברגע שנשארת ללא הסחות דעת הגעת למפגש ישיר ואינטימי עם עצמך, אתה יודע זה לא כל כך נעים להימצא בחדר קטן בחברת אדם שאינך מחבב כל כך", מה שהוא אמר לי היה בשבילי גילוי מפתיע שיש משהו בתוכי שאני לא מחבב כל כך ולכן אני לא מסוגל להיות עם עצמי יותר מ5 דקות ברצף. זאת הייתה ההתחלה של החקירה שלי את עצמי לבדוק מהו אני חושב על עצמי, מה אני לא מחבב בעצמי, האם התפיסה שלי את עצמי היא נכונה, ואח"כ ניסיתי לגלות מיהו האני האמתי.
אמנם דיברתי מספר פעמים על עצמי עם אנשי מקצוע, אבל אני מוכרח להודות שאת רוב ההכרות שלי עם עצמי עשיתי דרך התכנית של AA - 'אלכוהוליסטים אנונימיים'. בגלל שהייתי מעורב בטיפול באלכוהוליזם התחלתי להשתתף בקבוצות של AA ושם גיליתי את תכנית 12 הצעדים להחלמה, אחד מהצעדים בתכנית דורש לערוך חשבון נפש נוקב וחסר פחד, עשיתי עם עצמי חשבון נפש כזה ונתתי לספונסר שלי לעבור על זה הוא נתן לי הערות וחזרתי על התהליך שש פעמים עד שהוא היה מרוצה מהתוצאה. אחת מהסיבות שבגללן הוא דחה את הגרסה הראשונה שלי הייתה שרשמתי בחשבון הנפש רק את הטעויות שאי פעם עשיתי, הוא הסתכל על זה ואמר לי "זה לא חשבון נפש, בחשבון נפש צריך לרשום את הדברים הטובים שיש בך בנוסף לאלו שדורשים תיקון" והיה לי יותר קשה לכתוב את הדברים הטובים שבי מאשר לכתוב על הטעויות שלי, אבל אחרי שסיימתי עם חשבון הנפש הזה שלקח לי בערך שנה וחצי-שנתיים הגעתי למודעות עצמית שיש בי הרבה יותר טוב ממה שהייתי מודע לו לפני חשבון הנפש, ויש לי הוכחה מוחצת שההערכה העצמית שלי השתפרה בעקבות חשבון הנפש – הייתי מאז שלש פעמים באותו אתר נופש ולא הייתה לי שום בעיה לשבת בבריכה החמה במשך 25 דקות בלי לעשות כלום, רק לנוח ולהירגע.
כשאנשים מדברים על מחסור בביטחון עצמי הם בדר"כ מניחים שזה קשור בטראומה מהילדות או שאחד מההורים שלהם הזניח אותם או שהם נכשלו בביה"ס או שאנשים צחקו עליהם, כל מיני חוויות שליליות מעברם. זה לא מסביר מדוע לי הייתה בעיה עם ביטחון עצמי, היו לי הורים נהדרים הצטיינתי בביה"ס הייתי ילד פלא בשחמט בגיל 10 הייתי מוצלח ברוב מה שעשיתי בחיי ועדיין חשתי תחושות נחיתות שלי וזה השפיע על הדרך בה ראיתי את המציאות שלי, מאיפה זה הגיע?
אני מאמין שאולי זה קשור למה שפרויד טען, בתחילת חיוו הוא חשב שיש לכל אדם אינסטינקט הישרדות חייתי וזה הכל, מאוחר יותר בחייו הוא הגיע למסקנה שלכל אחד יש בנוסף ליצר ההישרדות גם יצר הפוך מזה, יש בכל אחד גם אינסטינקט של הרס עצמי, ואם זה אינסטינקט זה קיים בכל אחד, ואני מאמין שזה השורש שבגללו יש לכל אחד בעיה עם הביטחון העצמי שלו ברמה כזאת או אחרת גם אם אין שום סיבה חיצונית שיכולה להסביר את זה אצלו. ברור שאדם שחווה טראומות או הזנחה הורית יחוש עוד פחות הערכה עצמית אבל זה לא הסיבה המקורית לתחושה הזאת זה רק זרז שמכביד עליו עוד יותר את תחושות הנחיתות הללו כלפי עצמו. חוסר הביטחון שלי היה מאד יקר בשבילי, הייתי תמיד שואף למצוינות יתר, לא סתם למצוינות, הייתי חייב להוכיח לכל העולם ולעצמי שאני מאד טוב, כמובן שמוטיבציה כזאת יכולה להיות חיובית אבל כאשר היא מגיע בעקבות מטרה דמיונית היא הופכת לתכונה הרסנית. הייתי ממציא סיפורים לחברים שלי בביה"ס על דברים שכביכול השגתי בשביל להוכיח להם כמה אני מוצלח. מאוחר יותר בחיי הייתי מאד רגיש ולא הייתי מסוגל לסבול אף ביקורת שנתנו לי, כל ביקורת בונה שניסו לומר לי רק חיזקה אצלי את תחושת הנחיתות וזה היה נורא, הייתי שונא כל מי שניסה לתת לי ביקורת חיובית, לא הבנתי שהיא מרכיב חיוני לצמיחתי האישית. הייתי יוצא מגדרי בשביל ל'רצות' אחרים, כי הייתי משוכנע שאין שום סיבה שבגללה אנשים צריכים לחבב אותי ואם הם היו מכירים אותי הם בטוח היו דוחים אותי, וכיוון שתחושה של דחייה היא מאד כואבת הייתי חייב לעשות משהו בנידון ניסיתי לרצות את כולם וזה היה על חשבון עצמי ועל חשבון המשפחה שלי שהוזנחה בעקבות כך, הייתי חייב לגונן על האגו השביר שלי. בנוסף היה לי פחד מאד גדול מכישלון, אף אחד לא אוהב כישלונות אבל אי אפשר להתקדם בחיים בלי להיכשל לפעמים, וכשמשהו לא הצליח כפי שרציתי הייתי מרגיש ממש הרוס.
אתן לכם דוגמה – העברתי קורס ל- 110 מטפלים בתחום של התמכרויות, בסוף הקורס הם מילאו טופס הערכה ונתנו ציונים לכמה פרמטרים, כעבור חודש קיבלתי את התוצאות, קיבלתי ערמה של 110 טפסי הערכה, כשעברתי עליהם גיליתי שהם מלאים במילים חמות ומלאים הערכה רבה להרצאות שהעברתי, חוץ מטופס אחד שהיה שלילי. 109 טפסים מצוינים וטופס אחד שלילי והייתי הרוס מזה, התהלכתי כשלשה שבועות בתחושות דיכאון בגלל שאדם אחד אמר עלי דברים שליליים, אחרי זה קלטתי ש 109 ל – 1 זאת תוצאה לא רעה בכלל.. בהחלט לא תגובה נורמלית מצדי.
עדיין קורה לי שאני חוזר לתחושות הללו בעקבות כישלונות, פעם שלחתי כתב יד שלי ל15 הוצאות לאור והם דחו אותו, זה לא נעים, אבל זה לא מטריד אותי, זה לא אשמתי שלמוציא לאור הזה אין חוש טוב לספרים.. אני יודע שמה שכתבתי הוא טוב.
כפי שאמרתי שאפתי למצוינות יתר ולא היה סיכוי לאף אחד לראות עלי שאני סובל מביטחון עצמי נמוך, המציאות שלי הייתה שהייתי מוצלח ואפי' אומר נעלה יותר מהרבה אנשים, ואפי' אני לא ראיתי את זה על עצמי אבל זה לא הפריע לזה להשפיע עלי, וזה מה שכל כך טריקי בתחושה הזאת של מחסור בביטחון עצמי כי אדם יכול לסיים מס' רב של תארים באקדמיה הוא יכול להיות רופא או מנהל גדול ומאד מוצלח ועדיין להתהלך עם תחושות דמיוניות על עצמו של מחסור בהערכה עצמית, וזה ישפיע באופן משמעותי על האופן שבו הוא פועל ומתנהג.
בגלל שהתחושה הזאת היא ברובה תחושה לא מודעת בתת-ההכרה של האדם הוא לא מודע לה לתוצאות שלה ולדברים שהוא עושה בגללה, כך שכל אותם שנים שלי עד גיל 38 שבהם התהלכתי בתחושה של חוסר בהערכה עצמית והתנהגתי בצורה הגנתית כלפי הסובבים אותי, דבר שעלה לי מאד ביוקר, לא היה לי מושג שזה מה שקורה איתי, ואף אחד לא הצביע על זה עלי.
המודעות הזאת שאני מתנהג עם ביטחון עצמי ירוד שינתה את הדרך שבה התנהגתי, אבל לא שינתה את מסלול חיי, זה הגיע אחרי שכבר הייתי פסיכיאטר במקצועי וכך נשארתי עדיין, זה לא גרם לי לעשות שינויים משמעותיים בחיי למעט למשל שהפסקתי לנסות לרצות אנשים, אם מישהו פעם היה מבקש ממני לעשות בשבילו משהו לא היה מצב שאסרב לו, הייתי חייב לעשות לו את זה ולא משנה מה זה היה, היום אם מישהו מבקש ממני דבר לעשות למענו אני שמח להיענות לבקשתו אם אני יכול אבל אם אינני יכול אין לי בעיה לומר לו "אני מתנצל אך לא אוכל לעשות את זה". אני מזמין מאנשים ביקורת, אני מבין שביקורת חיובית היא הדרך היחידה בשבילי לצמוח, כך שאם אני מקבל ביקורות על ספר שאני רוצה לפרסם אני שמח מאד, אני מצפה לתגובות ביקורתיות, זה לא היה יכול לקרות בעבר. כך שחיי הפכו בהרבה תחומים להרבה יותר פשוטים וקלים מאשר בתקופה ההיא שבה הייתי עסוק בלהגן על הערכה העצמית הנמוכה שלי.
אני חושב שחייבים להבין ש – 38 שנים של תחושות שליליות לא יכולות להשתנות תוך יום או שבוע או חודש, זה היה תהליך מאד הדרגתי וקשה להצביע על נקודת זמן מדויקת אבל מרגע שהבנתי שהתחושות שלי כלפי עצמי לא היו מציאותיות התחלתי להסתכל על כל דבר באותה דרך, והביטחון העצמי שלי ממשיך להשתפר. נראה לי שהסימן הראשון לשיפור הזה היה כפי שהזכרתי כשחזרתי כעבור שנתיים לנפוש באותו מקום ונשארתי בלי בעיה בבריכה ההיא במשך 25 דקות, ועדיין אני מרגיש שאני בתהליך המתמשך הזה ועליי להמשיך לעבוד על הביטחון העצמי שלי, ואסביר למה עוד מעט.
הזכרתי את ההבדלים בין הסחת-דעת לבין מנוחה, בשום אופן זה לא אומר שהסחת דעת זה דבר רע, כולנו צריכים סוג של בידור ושעשוע, זה צורך בריא אבל זה לא מנוחה, ואני חושב שאדם צריך את שתי הדברים הללו. ואני אומר לאנשים אם אתה רוצה לדעת האם יש לך תחושות חיוביות כלפי עצמך או לא, תעשה בדיקה פשוטה מאד, שב לבד בחדר שקט סגור את הווילונות ואת כל המכשירים האלקטרוניים שסביבך, שב בנח על הכיסא עצום עיניים ונשום, ובדוק כמה זמן עובר עד שאתה חייב לקום ולעשות משהו, אם יש לך ביטחון עצמי טוב אתה אמור להיות מסוגל לשבת בשקט, לא להירדם, ולהיות בתחושה נוחה עם עצמך במשך כ 10 דקות. ואם תגלה שאינך מסוגל לעשות זאת בנחת ככל הנראה יש לך את אותה הבעיה שהייתה לי אז.
ביטחון עצמי קשור לדעתי לתחושת אחריות, נראה לי שככל שאנחנו יותר ערניים ומודעים לחוזקות וליכולות שלנו כך יש לנו יותר מחויבות לממש אותם. ר' ישראל מסלנט אמר: "אני יודע שהמוח שלי שווה ערך לאלף מוחות אחרים, ובגלל זה המחויבות שלי גדולה פי אלף מהם".
זה מעניין שחלק מהאנשים לא מעוניינים לגלות ולחזק את הביטחון העצמי שלהם, כי הם מרגישים שזה מעמיס עליהם את החובה לממש ולהפעיל את היכולות שלהם, וחלק מעדיפים לטבוע בתחושות נחיתות בגלל שזה נותן להם תירוץ למה הם לא מבצעים כפי יכולתם.
גדולי המוסר הבהירו שביטחון עצמי נמוך אינו ענווה, הוא אשליה ואינו מעלה שאנו מבקשים לרכוש לעצמנו, בעוד שענווה אמתית היא מעלה גדולה, ענווה - זה לדעת את האמת על עצמי את החוזקות והיכולות שלי אבל לא לחשוב שזה עושה אותי לאדם יותר 'ראוי' מאדם אחר. ענווה אומרת שאני עושה את כל מה שביכולתי אני מתרגל את היכולות שלי ואני עדיין מכבד אנשים אחרים ואינני שם את עצמי מעליהם, זאת ענווה. והאמת היא שאדם לא יכול להיות באמת עניו אם אין לו ביטחון עצמי טוב.
אפשר לשאול איך מנוחה ושלווה מתחברת עם אורח החיים שהתורה מצווה אותנו, אבל עלינו להבין שאורח החיים של התורה דורשת מאתנו בריאות מיטבית, וכל דבר שמונע מאתנו להשיג בריאות מיטבית הוא בעצם נוגד את דרך החיים שהתורה מלמדת אותנו.
למשל ה'חפץ חיים' היה מגיע לבית המדרש בחצות הליל והיה מצווה על כל התלמידים לצאת החוצה וללכת לישון, הוא אמר להם שלנסות ללמוד עד 2 בלילה אולי תחשבו שזה דבר טוב אבל זה יגרום לכם להיות מותשים למחרת ולא תהיו מסוגלים להתרכז.
כך שאדם צריך שיהיה לו מידה בריאה של מנוחה, של התעמלות יהודית, של מרגוע יהודי, ושל הסחות דעת יהודיות, כדי שהוא יהיה במצב בריאות מיטבי כך שיוכל לקיים את התורה והמצוות בצורה מיטבית.
אני חושב שה' העביר אותי את האתגרים הללו כדי שאהיה שליח להביא קצת רפואה לאנשים בנושא הזה.
אנשים שואלים אותי איך אוכל לתת לילדים שלי תחושת ביטחון עצמי? ואני אומר להם – אינכם יכולים לתת להם את זה, כל מה שאתם יכולים לעשות זה לתת להם את הנסיבות שבזכותם תהיה להם האפשרות לפתח לבד את הביטחון העצמי שלהם. למשל במקום לתפוס את הילד עושה משהו לא טוב, לנסות לתפוס אותו עושה מעשה חיובי 3 פעמים ביום, וילדים עושים גם מעשים חיוביים אבל אנחנו לא שמים לב לדברים הללו אלא רק לדברים השליליים שהם עושים, וככה אנחנו מעצימים את השלילי שבהם במקום את החיובי. ילדים צריכים אהבה, וילדים צריכים אהבה ללא תנאים. אני חושב שיש דרכים חיוביות ללמד ילדים להיות ממושמעים בלי לכעוס עליהם., אבא שלי לדוגמה נהג לומר כשהוא לא היה מרוצה ממשהו שעשיתי – למה אתה עושה משהו שהוא לא מתאים לכבוד שלך? בלעדיו הביטחון העצמי שלי היה הרבה יותר גרוע, הדרך שלו לחנך אותי הייתה ממש חסד גדול.
חייבים להיות זהירים, אף פעם לא לומר לילד אתה רע או טיפש, אם רוצים לחנך אותו צריך לומר לו שמה שהוא עשה היה רע אבל לא שהוא עצמו רע. אחת הבעיות עם החינוך בימינו זה שהמורים עמוסים מדי בעבודה, היה צריך שעם כל ילד המורה יפתח קשר אישי ורציף, כך שכל ילד ירגיש שהמורה מעריך אותו. ובנוסף צריך לשנות את השיטה שמתגמלת על פי הוצאות לשיטה שמתגמלת לפי המאמצים ללא קשר לתוצאה הסופית.
אם זיהית בך מחסור בביטחון עצמי אני מברך אותך, אתה במקום יותר טוב עם עצמך, אתה במקום שבו אני הייתי בגיל 38 שם בבריכה. אני ממליץ להמשיך ולקרוא על הנושא בספרים שכתבתי או אצל אחרים, ולעשות פעולות כפי שהספרים מציעים ולא להסתפק בקריאתם. ולפעמים זה לא מספיק ויש צורך גם להיפגש ולהיעזר באיש מקצוע בשביל חיזוק הביטחון העצמי.
אם אתה מזהה מישהו שאתה מכיר שחווה בצורה ברורה מחסור בביטחון עצמי, אתה יכול לומר לו – אתה אדם הרבה יותר טוב ממה שאתה חושב על עצמך, ואם אתה לא חש ככה אולי כדאי שתבדוק את זה עם עצמך, אולי תגלה כמה דברים נעימים על עצמך שלא ידעת.
הבעיה היא שמחסור בביטחון עצמי הוא לא מצב תודעתי הגיוני, האדם שחש כך בשבילו התחושה הזאת היא יותר אמתית מהמציאות עצמה, ואם תאמר לו שהוא לא נחות זה לא יעזור. היה אצלי פעם מישהו בדיכאון ועם מחסור חמור בביטחון עצמי ואמרתי לו תאמר לי משהו חיובי על עצמך, הוא ישב כמה דקות בשקט וחשב ולא הצליח לומר שום דבר. אמרתי לו – פעם אמרת לי שזכית בפרס חשוב באוניברסיטה, את הפרס הזה לא נותנים לאנשים טיפשים, לפחות היית יכול לומר לי שאתה לא טיפש, לא? והוא ענה לי – כשהודיעו שזכיתי בפרס ההוא הייתי בטוח שהם עשו טעות. לכן למרבה הצער לומר לאדם שהוא הרבה יותר טוב ממה שהוא חושה על עצמו זה לא יעשה אפקט משמעותי עליו.
עברו 40 שנה מאז הגילוי ההוא שגיליתי על עצמי ואני ממשיך לעבוד על הנושא הזה, וחשוב לדעת שגם אחרי שאדם עבד על זה עם עצמו והגיע להערכה עצמית טובה ייתכנו זמנים שבהם הכל יחזור אליו והוא יחוש שוב לא טוב עם עצמו, כשאדם משתפר בתחום מסוים תמיד תהיה לו נקודת חולשה שם שבלחיצה עליה הוא עלול לחזור מהר מאד למצב הקודם שלו. ולכן למרות שעברו הרבה שנים שבהם הביטחון העצמי השתפר ישנם דברים שיכולים לעורר את התחושות הללו מחדש.
ולכן קורה לי שאני שולח ספר שלי להוצאה לאור והם דוחים אותו, וכשאני מקבל את הבשורה על הדחיה אני חש אז שוב את התחושות הכואבות מהעבר, אבל במקום להסתובב עכשיו במשך 3 שבועות ולהרגיש מדוכא אני תופס את עצמי מהר יחסית וזה לא צריך לקחת לי יותר מכמה דקות עד שעה להתאושש מהתחושות הללו.
זה חשוב לפתח ביטחון עצמי, ואדם לא יכול להיות מאושר באמת בלעדי זה, אבל חשוב לזכור שגם לאחר שהשגתי שיפור גדול זה לא אומר שלא יהיו לי רגעים של נסיגה וחזרה לתחושות שחוויתי בעבר, צריך לעמוד על המשמר וכשזה קורה לנו אנו צריכים להיזכר שזה בסך הכל אשליות על עצמנו שחוזרות לבקר, ובזכות זה שעבדנו עם עצמנו ובנינו ביטחון עצמי זה הרבה יותר קל לחזור לתחושה האמתית והחיובית על עצמנו.
ונקודה לסיום, יש אנשים עם ביטחון עצמי חלקי. היה לי למשל רופא בבית החולים שלא היה מודע לזה שהוא אדם נפלא. הוא היה מגיע בשש כל בוקר לעבודה ויוצא ממנה באחת עשרה, כולם חשבו שזה בגלל שאשתו אינה אישה טובה, אני דיברתי אתה והיא הייתה מאד נחמדה, היא אמרה לי פעם – אתה יודע עד כמה בעלי מסור לעבודה, אני אישה קצת תלותית ואני צריכה כתף להישען עליה, ואין לי בבית אחת כזאת, הילדים שלנו גדלו בלי אבא אם הם חלו הוא טיפל בהם אבל הוא לא היה שם בשבילם כאבא שמדריך ומלווה. וכשהכרתי אותו יותר טוב הבנתי שהוא ידע שהוא מצוין בתור רופא ולכן בבית החולים הוא הרגיש בנוח, אבל בבית לא היו צריכים רופא היו צריכים בן אדם, והוא לא הרגיש שהוא יכול למלא את התפקיד הזה כראוי. לזה אני מתכוון שיש אנשים עם ביטחון עצמי רק במקומות מסוימים.
זה שאדם מאד מוצלח ומרגיש טוב עם עצמו בתחום מסוים זה לא בהכרח אומר שהוא חש כך בשאר תחומי חייו.
שתי מאמרים קצרים שקשורים לנושא שקראתי בזמן האחרון:
משה שרון:
מה פירוש "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם"? האם לא היה צריך להיות כתוב רק שהם הסתכלו עלינו כמו על חגבים?
התורה מדייקת כמובן – אנשים מסתכלים עליך כחגב, רק בתנאי שאתה מסתכל על עצמך כחגב.
אבל רגע, במה הפרשה עוסקת? בבטחון עצמי או בטחון בה'?
הרי כלב ויהושוע מנסים לשכנע ולומר שאם הקב"ה מכניס אותנו לארץ הזאת אז הוא יודע מה הוא עושה. אז אמונה ובטחון בה' - זה ה'שיעור' של העם. לא בטחון עצמי.
אז זהו, שהפרשה מוכיחה לנו, שבטחון עצמי וביטחון בה' הם היינו הך.
כשחגב חושב שהוא חגב אז אין בעיה.
אבל כשאתם, עם ישראל, שהוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים, ונתתי לכם את התורה, ועשיתי לכם אינסוף ניסים בדרך, ואתם חווים במדבר מציאות של קדושה בלתי נתפסת (במשכן וכו'), כשאתם חושבים שאתם חגבים – זה חטא גדול. כי אתם לא מאמינים בי.
כמו שכשהבנות שלי מפחדות מאיזה בעל חי, אז אני שואל אותם "מי יותר גדול וחזק, אבא או החיה הזאת?" כשהן מודות שאבא יותר גדול, אז הפחד נעלם.
יוצא מדברינו שבטחון עצמי ובטחון בה' הם דבר אחד.
מי שיש לו ביטחון עצמי, שלא קשור בביטחון בה' הרי שזה בד"כ ביטחון עצמי שיקרי, זמני, כמה כאפות בחיים והוא מאבד את הביטחון שלו שבד"כ בנוי על הצלחות ופידבקים.
האם הבטחון שלו ישרוד כישלונות או יתרסק?
מי שיש לו ביטחון בה', הביטחון הוא קבוע, נצחי. הוא הרי לא שואב את הביטחון שלו מהצלחות או מדברים אחרים שתלויים בדבר. כמו שאמר בעל חובת הלבבות: "מי שמפחד מהאחד, לא מפחד מאף אחד".
הרב יהושע שפירא:
איך מתקנים תלותיות יתר באחרים?
הבעל שם טוב סיפר כי אביו, שמת עליו בילדותו, הורה לו במשפט אחד את צוואתו: אל תפחד מאף אחד חוץ מה' יתברך, ועוד הוסיף שזה היה היסוד של כל חייו וכל עבודת ה' שלו. התלות באחרים קשורה לחיסרון במידת הבטחון בה'. כשאדם מתבונן כמה טובות עשה עמו הקדוש ברוך הוא עד עצם היום הזה, טובות שאף אחד לא יכול לעשות אפילו מקצת מדוגמתן, ומתבונן כמה חסד ה' מלווה אותו כל ימיו והוא משליך יהבו על ה' יתברך, ממילא הולך ופוחת הצורך לסמוך על בשר ודם. הפסוק אומר "טוב לחסות בה' מבטוח באדם", ודקדק הרב קוק זצ"ל ש'לחסות' אין זה ביטחון גמור, ואף על פי כן לחסות בה' טוב יותר מביטחון ודאי באדם. ככל שאדם בוטח בה' ומכוח זה צועד בדרכי חייו, כך הוא עומד על רגליו ואינו נזקק בצורה שלילית לאנשים אחרים.
שנזכה להתחבר ולבטוח באבינו האוהב. אמן.
באהבה רבה
'פנימה'.
