המושג "החלמה" יכול להיות מושג מאוד מבלבל כי הוא נותן אשליה של משהו שאפשר לתקן אותו באופן מושלם. אדם חטף דלקת ריאות, לקח קצת אנטיביוטיקה ואז היה כמה ימים "בהחלמה", והמחלה מאחריו. איזה כיף לו. אבל אצלי זה לא בדיוק ככה. אני חולה ומתחיל בדרך ההחלמה אבל נותר חולה. אז מה זה אומר שאני בהחלמה בכלל? הבלבול הוא רב יותר כי דווקא לפני שהגעתי להחלמה חשבתי שיבוא יום (כשאהיה בר מצוה, כשאכנס לישיבה, כשאעבור לישיבה גדולה, כאשר אתחתן, כאשר יהיה לי ילד וכן הלאה) שבו אפסיק סופית עם הבעיה הזאת והכל יהיה בסדר. הרי לא יתכן שגם כאשר אהיה אבא לילדים אמשיך להשתמש בתאווה. וגם כאשר המשכתי, אז היה "ברור לי" שזה זמני, והרי לא יתכן שכאשר אהיה סבא לנכדים אמשיך להשתמש בתאווה. אבל כאשר הגעתי להחלמה פתאום הבנתי שהמחלה הזאת הולכת ללוות אותי כל החיים.
ובכל זאת, למרות שלעתים נראה שאין בכלל החלמה מהמחלה הזאת ונותרים איתה לנצח, בפועל יש גם יש החלמה. נתחיל מהעובדות הפשוטות: חברים שנמצאים בהחלמה ועושים את הצעדים בפועל - נקיים. זאת עובדה. אני מכיר חברים ימים, שבועות, חודשים שנים וגם עשרות שנים. בשלב הראשון של דרכי בתכנית, הידיעה שישנם חברים שנקיים שנים הספיקה לי ולא ניסיתי לחפור בשאלה מהי בדיוק ההחלמה. כאב לי מהשימוש בתאווה, ידעתי שעוד קצת שימוש בה ואני מת, אז הסכמתי להיות חולה כל החיים והעיקר שלא אצטרך להמשיך להשתמש בה יותר. ואם הדרך הזאת שקוראים לה החלמה (והיא נשמעת בדיוק ההיפך מהחלמה) יכולה לתת לי את הנקיות - אני בפנים.
אבל אחר כך ניסיתי גם להבין מהי ההחלמה הזאת שכולם כאן מדברים עליה. השאלה התגברה כאשר ראיתי חברים שנקיים תקופות ארוכות ובכל זאת נפלו, מה שהוכיח שגם ההחלמה הזאת היא לא ממש תעודת ביטוח מפני נפילה אפשרית. שאלתי את הספונסר והקשבתי לחברים משתפים בקבוצות השונות ונראה לי שהבנתי קצת את המושג הזה. אגב, די ברור שישנן הרבה הגדרות שונות למושג הזה, בדיוק כפי שישנן הרבה הגדרות לשאלה מהי התמכרות.
אז בקצרה החלמה פירושה - החופש לבחור. לא, החלמה אין פירושה ביטוח מפני נפילה, והחלמה גם אין פירושה שהמחלה נעלמת, ממש לא. מצד שני החלמה פירושה שאני לא חייב להשתמש בתאווה. אני אמנם יכול להשתמש אך גם יכול שלא להשתמש. עבורי זאת החלמה וזה כל מה שאני יכול לבקש. הרי במשך כמעט שני עשורים הייתי מוכרח להשתמש בתאווה, בין אם רציתי ובין אם לא רציתי. כאשר התאווה הגיעה לביקור - היא תמיד לקחה אותי איתה בתור שבוי. הייתי אזוק בידיים וברגליים ולא היה לי שום סיכוי מולה. כל המאבקים והנסיונות להשתחרר מאחיזת החנק של התאווה רק הגבירו את הלחץ מצידה עליי. במילים פשוטות מאוד (ונגד כל מה שחשבתי כל חיי) ניטלה ממני הבחירה החופשית. ובלי בחירה חופשית - בטח שאני ממשיך ליפול כל הזמן.
בהחלמה לא קיבלתי תעודה שיצאתי מההתמכרות, אבל כן זכיתי בנס המדהים של הבחירה החופשית. לאדם שלא חווה התמכרות, אין אפשרות להסביר את הפלא העצום הזה שבו אני יכול לבחור שלא ליפול, אבל עבור מכור כמוני, זה בדיוק כמו לצאת מבית כלא לחופשי. זה עובד בערך ככה: כל יום שבו אני עושה את הפעולות הנכונות וחי חיים רוחניים, אלוקים עושה עבורי את העבודה והוא לוקח אחריות גם על התאווה שלי. אני יכול לעבור דברים שעבר היו שולחים אותי על טיל לעזאזל והיום הם חולפים לידי בלי לפגוע בלי ובלי להשאיר סימן. אין שום ספק שדבר כזה הוא לא בכוחי בשום אופן אלא פעולה שמגיעה רק בחסד אלוקים, לגמרי לא מובן מאליו. ביום שבו אני קצת "מנותק" והתאווה קופצת לביקור, עדיין יש לי שהות להגיב נכון ולהתחיל בסדרת הפעולות שיתנו לחסד אלוקים להיכנס לחיי ולגרש את האובססיה.
אז נכון שאני יכול להפסיק לעשות את הפעולות הנכונות ואז אפול בלי ספק, אבל יש לי את החופש לבחור וזאת החלמה.
