בס"ד                                                                                                     
צומת, נקודת מפנה, נקודת בחירה, לא משנה איך נקרא לזה, במהלך הדרך, אחת לכמה זמן  סביר מאוד שנחוש 'משהו תקוע', כאילו אנו דורכים במקום. ואז בא איזשהו אתגר שמחייב אותנו לזוז, לכיוון מעלה או חלילה לתהום. לי הסבירו שהאתגרים הללו הם חלק חשוב בהחלמה, זהו זמן איכותי ביותר לתרגול עקרונות הצעדים.

ברשימה זו אתמקד במה שחייב אותי לצעוד את הצעד השלישי, היכן חשתי שאם לא אמסור את חיי ורצונותי להשגחת אלוקים אמות. חוויתי את הצעד גם לפני, אבל לא כך, הגעתי לצומת שהורידה אותי על ברכי, לא היתה לי ברירה, או שאמשיך את המסע ואכנע, או שאחזור להשתמש, אתפלל לבורא שישים מילותיו במקלדתי ויהיו הדברים לתועלת.

באותם ימי החלמה ראשוניים, מעבר לקשיי התאווה הבלתי נסבלים שלח לי הבורא התמודדות לא פשוטה נוספת - בני, מי שכבר למד להסתדר ללא טיטול, חזר לעשות את צרכיו, בבגדיו... עד היום לא ברור למה עשה ומדוע, בהחלט יתכן שזו הטלטלה שנכנסה לביתנו, אך הסיבה לא משנה, אני נגמרתי, הייתי על סף שיגעון.

זר לא יבין את גודל התסכול, רגע לפני יציאה מהבית, או כשכולם רחוצים לקראת שבת... אבא יצא לי... או יותר גרוע, כשאנו בכביש הראשי והסרחון מתפשט לאיטו ברכב... והוא במבט תמים, ממלמל ברח לי... כל נסיונות ההתאפקות, לא עמדו אל מול הגועל, אל מול תחושת הכישלון שלי כהורה, חרון אף אמיתי, הבטחתי לו הרים וגבעות. נתתי לו אותם. והוא המשיך ללכלך ולהסריח.

ראיתם ילד שמעדיף לעשות במכנסיו, מאשר לעלות על אופניים נוצצות? התפוצצתי מהמבע התמים שבעיניו, ראיתי בו אוייב. ואז שנאתי את עצמי עוד יותר, בן כמה הוא? מה אתה רוצה מהנשמה האומללה הזו? אתה סתם דורש ממנו, והחלטתי שזהו זה. מעכשיו אקבל אותו כמו שהוא. ואז הוא הסריח עוד פעם.

אין מספיק מילים בצקלוני בכדי להעביר את מלוא התחושות של הכעס האשמה והבושה שהצטברו בנפשי, מהגן, כשנתבקשנו לבוא 'ולנקות' אותו, מהחברים שלו, שעמדו וראו את אבא שלו מחליף לו ומת למות, מהשכנים שבטח שמעו את המתרחש מדי יום, ההורים שלי ועיצותיהם 'המועילות', השוויגער והשיטות 'החינוכיות' שלה...

כמעט שנתיים (!) ניסינו הכל, וללא הועיל, אנשי מקצוע אמרו לנו לתת לו להתמודד לבד, שיהיה לו לא נעים והוא ירצה שינוי... תארו לעצמם את ההתמודדות שלו, לבד, אמבטיה מטונפת בשלל ריחות וצבעים... דרך היסורים הזו פירקה כל תא בנפשי, לא יכולתי להכיל את הצער, התאווה קרצה לי ואני אמור לתמרן בתוך הסבל הזה... זה כאב לי פיזית. גופי לא רצה לעלות את המדרגות, הייתי מגיע לבית ושואל את עצמי, נו, מה יהיה היום...

אשתי היקרה לא ליקקה דבש ממנו, וממני. ממנו, כי היא היתה איתו יותר שעות, אחרי יום עבודה חזרה ישירות, לתוך הריח. וממני, כי פרקתי את תסכולי עליה ובאוזניה, הייתי חייב למצוא שעיר לעזאזל, בחוסר הכוחות שלה שמה לו טיטול, האשמתי אותה שהיא מעליבה אותו עם הטיטול... אז היא התחילה להעיף את הבגדים המלכלכים לפח מרוב גועל, ואני התחלתי לחשבן כמה תחתונים אשתי כבר זרקה לפח...

בקטנות המוחין שלי התלוננתי, מה עוד אתה רוצה להעביר אותי. לא מספיק עשית, התרסתי, רעיון נורא נוסף החל לקנות לו שביתה במוחי, ההוא מלמעלה רוצה שאפול... זה גדול עלי והוא יודע את זה ובכל אופן שולח לי אתגרים עוד יותר מורכבים. אז אולי אעשה את רצונו ודי?!

עמדתי במרפסת בנסיון להירגע עם סיגריה ביד, נקי, אך עצוב, מתוסכל, ללא תקווה, אחרי עוד סיבוב של ריח לכלוך  כעס וצעקות, ואז קיבלתי שיחה בסלולרי, הכרתי את המספר, הוא היבהב לי 'גיהנום', חלק ממני, הצד החולה שבי רצה לענות, מאוד, החלק השפוי זעק למעלה - רק זה היה חסר לי עכשיו.

לא עניתי, הרמתי עיניים סגורות ולחשתי את תפילת צעד שלוש – "אני מעמיד עצמי לרשותך, לבנות איתי ולעשות עימי ככל שתחפוץ... שחרר אותי מכבלי כדי שאוכל להיטיב... הסר מעלי את הקשיים כדי שהניצחון עליהם יהווה עדות..."

קו האופק כולו היה מלא בעננים כהים, חשתי שהם נקרעו בעבורי, קרן שמש חמימה ליטפה את המרפסת כולה ואני שעד לפני רגע הייתי כבול, הרגשתי משוחרר, אני לא יודע להסביר את זה, כאילו מישהו הרפה את השרירים שלי, פשוט קיבלתי את המציאות, שזה בסדר. לקח זמן עד שהבנתי את מלוא המשמעות של האירוע הזה והתפילה הזו.

גם אחר כך הייתי צריך הרבה מאוד פעמים 'למסור' את רצוני וחיי להשגחתו יתברך, הילד לא הפסיק ללכלך באותו יום וגם לא בזה שלאחריו, אל דאגה, הוא הפסיק לעשות במכנסיו, אבל האתגרים לא הפסיקו , תמיד בא איזשהו משהו שיש לי תחושה לא פשוטה בגללו, בשביל זה יש לי את התוכנית הספונסר והחברים שלי שמזכירים לי שאגוז קשה לפיצוח כמוני, לא פותחים בליטופים... זקוק הייתי למהלומות. כיום אני יכול להתפעל ממה שהרווחתי שם.

אני כבר לא במאי, איני מנהל, ברגעים הטובים שלי יצרתי בלבול יותר מהרמוניה, הרצון שלי לסייע רכש לי אויבים הבטוחים שחייהם הרוסים בגללי, זה לא שאין לי יכולות, יש לי, אבל אני מוגבל, מוגבל בגלל פחד, אנוכיות, אינטרסים ונגיעות אישיות ועוד שלל פגמי אופי שמשבשים את כל יחסי האנוש שלי, בראש סדר העדיפות שמתי את עצמי, רק כח עליון יכול לחלץ אותי משם. החלטתי שאמסור את רצוני – מחשבותי, וחיי – פעולותי, לידי מי שלו מלוא הכח. אעשה את רצונו, לא רצוני.

בפוסט – בראשית תחילת דרכי – 3 אכתוב בל"נ, כיצד הוכרחתי לחיות את צעד ארבע.

אסירות תודה גדולה על הדברים
מדהים!
זה לימד אותי המון! בד"כ ה' מלמד אותנו דרך הקושי, כך אנחנו נפתחים לקבל את השינויים, רק צריך את הנכונות, את ההבנה שאני חייב את השינוי, שאם לא אתחיל לצעוד - אמות! אתה השכלת לעשות זאת, אשריך!
תודה שעשית את הצעדים הללו
לא רק שזה הועיל לך.. לא פחות מכך הועלת לנו.. כך אנו לומדים את דרך ההחלמה

תודה רבה לך דיינו היקר, ברגעים הכואבים הללו הספונסר שלי היה אומר לי, אתה עוד תראה שתהיה לך ולאחרים תועלת מכל חוויה שתעבור. במיוחד מהדבר הזה, ניסית הכל ולא הצלחת, מה שנשאר זה לקבל את המציאות.

במבט לאחור זו אמת צרופה. היתה תועלת עצומה גם לי וגם לאחרים. למעט התאווה, לא היה משהו שניסיתי לשנות וכל כך נכשלתי, וכשבאו אחרים ושיתפו בחוסר הכח שלהם, יכולתי לספר את סיפורי ולהראות להם כיצד ניתן להרפות.

להגיע להבנה שאני בידיים של אבא אוהב וכדאי לי להתנהג כראוי למי שנמצא לידו.

סיפור נוגע ללב זמן מה התלבטתי על התגובה המתאימה,
אך בסוף חושבני שהלימוד שלמדתי
מסיפור זה,
שבמצב הכי נואש, מעצבן, שאתה מרגיש שה' עושה לך בדווקא,
אצלי תמיד גם עם עשיתי את הפעולות הנכונות ולא נפלתי אחרי סיפור כזה,
הרגשתי שה' חייב לשלם לי בקש עולם הזה, [אחרי שהואלתי בטובי לא לקפוץ מהגג]
וקיבלתי ממך שדווקא אז יש לך את ההזדמנות להתחבר לרבדים רוחניים שמעולם לא הצלחת להגיע אליהם
תודה אסירתודה על השיתוף החושפני והמאלף

מדהים , אני לקחתי ממך הרבה דברים, תודה.

תודה לכם. הנסיון מלמד שלכל אחד יש את ההתמודדות הספציפית עם 'הלשלשת המריחה' שלו...
'שנזכה למסור', היום.

מדהים. לראות את התכנית בכל מאורע בחיים. (ושמא לראות כל מאורע בחיים במשקפי התכנית?)

למתנת, מי שצועד את הצעד השלישי רוכש את 'משקפי התוכנית', הרי הוא החליט 'למסור' רצונותיו וחייו - המחשבות והפעולות, לא רק של התאווה, של כל החיים... לימדו אותי שהצעד שלוש הוא המפתח לחיים.

נפלא. בדיוק אני רוצה לכתוב על נושא דומה שעברתי בתקופה האחרונה. לחץ גדול (שונה אבל דומה) שבו הייתי חייב לשחרר ולתת לאלוקים לנהל את ההצגה.

זה עבד נפלא גם כאשר הכל קרס.

תודה לך סוד, בלא מעט פעמים דווקא 'הקריסה' היא זו שמתניעה את תהליך החיובי. הספונסר שלי אמר לי  פעם - מה שנשען רק עליך, עדיף לו שיפול...

אסירותודה כתב on 21 נוב' 2012 23:08:

תודה על הפוסט. והמשפט הזה חד...