בס"ד                                                             
מעת שהצטרפתי לתוכנית, זכיתי בחסדי הבורא לנקיון, עשיתי כל שאמרו לי, למרות שהייתי מפוצל בתחושתי, הלכתי אחרי ההוראות כעיוור באפילה, אך נפשי נשברה, בכיתי ללא הרף, נעתי כמטוטלת של אורלוגין ישן ממצב רוח אחד למשנהו, בין הרצון להחלים לבין הגעגוע הנורא, אוסף רסיסי הרוח הללו אוחדו על ידי בגדי בלבד, מחוסר ברירה מסרתי שברי בידי הבורא.

נקיון קיבלתי במתנה, אך לא שלווה, חוסר השקט והסיפוק, המשיכו להיות מנת חלקי. הטירוף אמנם פסק, אך כמעט מיד החל להופיע הכאב, חד, נוקב, כמו שקורה למי שניעור לחיים לאחר תרדמת של שנים. במהירות הפך לדייר של קבע בנפשי. אמרו לי לדבר עליו. אז דברתי, על כל כאבי, ובמקום הקלה קיבלתי תוספת כאב, רציתי להתמלא וחשתי עצמי מרוקן. לא הבנתי מדוע, עשיתי את שאמרו לי לעשות, מה שאחרים עושים, ואיני חש כמותם.

הייתי במיצר, לחזור לשימוש לא רציתי, ידעתי ששם לא נמצא הפתרון, ולכאורה עשיתי הכל וקיבלתי מאומה. האפשרות הרלוונטית היחידה מבחינתי היתה לבחון את מעשי שוב בזכוכית מגדלת, בכנות, ישבתי ורשמתי את מה שאמרתי, פשוט כתבתי את 'החלוקה' שלי, ואז התברר לי למעשה שהשיתוף שלי היה בכאילו, דברתי וכתבתי, על הרבה כאב, מבחוץ, 'כצופה מהיציע', כפרשן, לא כשחקן שנמצא בתוך המגרש.

הבנתי שיש משהו מאוד מטעה בכתיבה ודיבור על כאב. לא היתה לי ברירה אלא להודות שעטפתי את עצמי, על ידי שיתוף דברים אמיתיים, לעיתים באופן חלקי, והיו מקרים אפילו שנחשפתי באופן מלא, אבל לא שמתי את 'האני' על השולחן, מגלה טפח ומכסה טפחיים, תכלס לא התקלפתי. פשוט מצאתי מסכה חדשה, ערמומית יותר, מבלבלת לאין ערוך מקודמותיה,  הרי לכאורה אני עושה את הדבר הנכון...

התעתוע האישיותי הזה הפך לאחת הבעיות הגדולות שלי בהחלמה, כבר לא רציתי לחלוק, לשם מה, ההרגשה שאחרי, רוקנה את כל מצברי. ידעתי שקיבלתי את הנקיון מתנה משמיים, הרגשתי קצת את ההחלמה ועשיתי איתה דברים מקסימים. ומצד שני, לא מצאתי שם אושר, לא חשתי בחופש שחייב לבוא יחד.

מרגע ששיניתי את הגישה, ממתי שהתחלתי לדבר על הדברים עצמם, 'כשחקן' מתוך המגרש, לא כצופה – פרשן מהיציע, הרגשתי את ההקלה, את החופש החמקמק מגיע, ואז כבר דברתי על הכל, על התאווה שהרסה לי את החיים ולמרות זאת אני מתגעגע אליה, חשפתי את 'השגעת' שיש לי בראש, על אישתי שרודפת אותי, על הילדים שלי שמחרפנים אותי, חלקתי על הנקמות שבא לי לנקום במנוולים שהרסו את חיי, על הבוס שמתעמר בי, במילים שלי, לא בציטוטים של הספר הגדול הלבן, או רעיונות מוסריים שקראתי והפכתי לשלי...

מעבר לאיוורור של הפצעים בנפשי, והמזור שאור החשיפה הביא למקומות החשוכים הללו, עברתי למימד אחר לחלוטין, לראשונה בחיי יכולתי להיות 'אני' אמיתי, הספונסר שלי הראה לי כיצד הגעתי לתוכנית: לפחות חמישה אנשים שונים - מה שלא הסכמתי להודות שאני, מי שרציתי להיות, מה שניסיתי לגרום לאחרים לחשוב שאני, מי שאחרים חשבו שאני, האני האמיתי.

כמה כיף להיות לא מזוייף, ללא שיקולים זרים, בלי הרצון למצוא חן. התחלתי להשתחרר ממה שאחרים יחשבו עלי, הדופק שלי כבר לא טס לשמיים ברגע שהתקרב תורי לשתף, כשמישהו חלק על דברי, לעסתי את הלב שלי פחות, נהייתי נינוח בקבוצה, לא חיכיתי שהיא תסתיים, הרי אין לי סיבה להיות דרוך כקפיץ.

מדי פעם אני נתקל בחברים שנוהגים כפי שנהגתי, 'פרשנים', חשוב לי לספר להם כיצד הכח העליון עשה עבורי מה שלא יכולתי לעשות לבדי, מילא את חלקו בהסכם היומי המתחדש בינינו, אני נוכח באמיתות מה שנכתב בהבטחות, נראה כיצד הנסיון שלנו... ורואה בחוש איך תפילת צעד 3 שאני מתפלל מדי בוקר  – 'הסר מעלי את הקשיים שלי כדי שהניצחון עליהם יהווה עדות לאלו שאעזור להם'... קורמת עור וגידים ומצילה חיים נוספים.

אבאל'ה, תודה על כל מה שנתת לי עד כה, גם היום אבקש ממך ארכה, שתשאיר אצלי בחסדך את מתנת ההחלמה, ואתחייב, שאם תשמרני היום, אשתף בניסיך את ילדיך.

תודה. דיברת עלי. קראת את מחשבותי. (כמה פעמים לפני שדברתי שמעתי את פעימות ליבי ולאחר שסיימתי ייסרתי א"ע על כל מה ששכחתי להגיד מתוך מערבולת הלחץ?!)

אולי תואיל בחסדך ללמדני איך לקפוץ לתוך המגרש?

תודה לך מתנת, הרעיון הוא להמשיך לעשות את מה שעשית עכשיו... יש עוד מה להרחיב בעניין, אבל הדברים יופנו אליך אישית באופן נוקב... ההיית מעוניין שאכתוב לך? ואם כן, כאן או בפרטי.

תבורך.

אשמח לקבל הדרכה בכל דרך שתבחר.
אם לדעתך זה יעזור לעוד חברים תוכל לכתוב כאן. אם לדעתך זה ענין פרטי תוכל לפנות באישי.
תודה מראש וסליחה על ההטרחה.

הדברים יכולים להועיל לעוד אנשים ולכן אכתוב אותם כאן, אתפלל שלא תפגע, שתבין שאיני שופט או מבקר אלא איש כמוך, אני כותב על עצמי. כך, אני נהגתי. זכור סה"כ עליתי כמה תחנות קודם על הרכבת.

ניסיתי לכתוב את הדברים. באמת. לא (רק) כדי שיגיבו לי, או יראו שיש לי טריליון הודעות והפכתי להיות 'הירו ממבר'... אני משתף את 'הקישקע' שלי, את מה שאני לא רוצה שידעו, בשפה נקיה, בלי תיאורי תאווה מפורשים.

אני משתדל שלא לתת עיצות על דברים שלא ניסיתי בעצמי. מספר מה קרה לי. איפה הייתי. מה עשיתי. ואיפה אני היום. ולא קרה כלום אם לא כתבתי יום אחד בפורום... מזכיר לעצמי בכל יום שאינני בתחרות עם אף אחד, אתה איש. שסבל. ורצה לחיות יותר טוב. 

כתבתי, אבל אז ראיתי שזה אלים מדי... כדי להוריד מהעוקצנות כתבתי את הדברים על עצמי בלשון נוכח (זו האמת המדוייקת לגבי, כפי שכתבתי בפוסט עצמו.)

אתה מוזמן לקרוא את זה לעצמך...

להפגע? ממך? חלילה! אתה הרי קולע בול לאמת! ממש רופא מנתח!
אוי איך טחו עיני לראות שמעולם לא הצטרפתי לקהילה כאן! אמנם כן ביקרתי פה המון. היגבתי פה המון. ואפילו פתחתי פוסטים משלי. אבל אין בין כל זה ולתכנית ולא כלום. זה פשוט הרבה יותר נח לי הן מבחינה רגשית הן מבחינה דתית והן מבחינה חברתית לעלות לכאן מאשר לכל המקומות האחרים אבל המחלה נשארה בעיצומה.
מחלת הריכוז העצמי. שיראו שאני קיים. שיחושו אותי. שיראו כמה הודעות כבר הספקתי להכניס. אפילו השם שבחרתי לעצמי. "צדיק גמור". כאילו שאני יותר מכולם פה. (ולמה לא "רשכבה"ג" למשל?) וכשהחלפתי? "מתנת הנקיון". כאילו שאני יודע מה זה. אז נכון שמבחינת התאווה זה עזר לי המון. הגעתי להשגים שמעולם לא חלמתי עליהם. אבל מכאן ועד להחלמה הדרך ארוכה.
אני חושב בהרצינות לקחת לעצמי פסק זמן במהלכו אתנזר מהפורום. אעלה לקרוא הודעות וכן לעדכן במסעי הפרטי (צדיק או גמור) אך מעבר לכך לא אגיב לפוסטים אחרים. עדיין לא קיבלתי החלטה סופית (וההחלטה קשה ביותר) אך אם "אעלם" פתאום מהפורום שאף א' לא יפגע. ושלא יחששו שהצטרפתי לנעלמים. אני חייב את ההחלמה עם כל מה שזה דורש.

אם תעלם, תחמיץ את כל המסר שניסיתי להעביר לך - תשאר. תגיב. תכתוב. 'מהמגרש', כמו שכתבת עכשיו, את מה שאתה לא רוצה שידעו, לא כל יום, לא כל הזמן, אשתף אותך במה שאני עושה, כשיש פוסט שאני לא יודע אם להגיב, איני מגיב. אם זה לא מרגיש לי נכון, איני כותב.

(כמעט) לא הצטערתי על מילה שלא נכתבה... במידה ויש לי ספק, יש לי כאן חברים שאני משתף אותם מראש, לפני, במה אני הולך לכתוב, ולא פעם נמנעתי מלכתוב. אמרו לי שכדאי לדלג או לשנות... הרעיון הוא לגדול. מכל סיטואציה.  אני זוכר שכך גם גדלת בנוגע להיותך מכור. הסתובבת מסביב לנקודה עד שמישהו הציב בפניך מראה...

ולגבי תגובות בפורום, אם יש לך מה לומר - לכתוב, כתוב. יש כאן מספיק אנשים שזקוקים למילה טובה, להתייחסות ראויה. אל לך להלקות את עצמך. זה בדיוק מה שהמחלה שלך רוצה. להבריח אותך מהמקום היחיד שעוד נתן לך משהו...

אה, דבר אחרון, קח ספונסר. קדימה צעד.

באהבה מוחלטת.

אסירותודה, תודה!
פוסט שהשאיר אותי שקוע במחשבות דקות ארוכות...

נ.ב. אתה ממש משורר/סופר ענק

תודה לך גד, אני מאחל לך שהמחשבות יובילו לפעולות, שמתי לב שבתקופת טרום הצטרפותי היית פעיל בפורום הרבה יותר... מקווה שנמשיך כאן יחד.

משורר? נו באמת. סופר? לא נראה לי. תמיד הרגשתי נח עם אותיות, בתור יד הייתי כותב סיפורים לילדים אחרים בהפסקות... שנים שזנחתי את העיסוק בזה.
(היו לי דברים חשובים יותר...)

כשהגעתי לתוכנית משהו נפתח מחדש. 12 הצעדים שיחררו משהו בנפש שלי.

לאסירותודה,
על מה אני תמיד צריך לשתף?
על כל פעם שהיה לי קושי? אני אישית לא יודע איך לבטא את הרגשות
שלי היטב, וגם אני לא מרגיש שיש לי מה לשתף. כל פעם לחזור על אותו דבר?
באמת אני אשמח שתלמד אותי איך לבוא ולשפוך דברים על השולחן

לכן אני יכול,
אתה כבר יודע יותר ממני.
אתה ביטאת כאן במדוייק את הקושי שלי. תודה לך.
אני מחכה איתך לעצות המחכימות.

שלום ל'כן אני יכול' ולכנוע, אני לא יודע לגביכם, אני כן יכול לומר איך זה עובד אצלי: כשאני פשוט אומר את מה שאני מתבייש בו, בשפה נקיה, אבל אומר, השיתוף משתנה מפעם לפעם, כי הרעיון הוא לא רק לשתף במה אני מרגיש או חושב על מי שהרע לי, אלא מה עשיתי בנוגע לאותה ההרגשה.

אתן שתי דוגמאות: מהתאווה, אני יכול להתבייש ולא לספר מה רציתי או עשיתי באופן שלילי, ויש לי כיום אפשרות נוספת, לומר מה המחלה שלי רצתה שאעשה - להביט, להשתמש,  ומה ההחלמה הציעה  לי - לוותר, להרפות, להסיט את המבט, להפנות את תשומת הלב לנתינה. להשתדל לא לקחת.

דוגמא נוספת מהחיים, כשיש לי כעס על מישהו, הנטיה שלי תהיה להתבכיין 'ולהתקרבן' - להיות קרבן, עשו לי שתו לי וכדומה, אבל השיתוף היעיל הוא לחשוף את החלק שלי בתקרית הזו, איזו פעולה עשיתי שהובילה להתנגשות, ובנוסף לשתף מה הכעס הזה גרם לי לעשות (להתפרץ על אשתי, ילדי, חברי לעבודה וכ'ו)

בהמשך, ככל שנתרגל את הפעולות הללו, להביט בעצמנו בכנות, לא הלקאה, אלא חשבון נפש מחלים הדברים יקבלו משמעות מיוחדת של עליה הותפתחות ואופי השיתוף ישתנה גם הוא.

אם יש שאלה ספציפית נוספת על שיתוף, אשמח להועיל.

אסירותודה תודה רבה
נראה לי שהקושי העצום בלהיות שחקן הוא ההיחשפות בפני כל שאר השחקנים והאוהדים שצופים בך.
זה להרגיש כאילו אתה מתקלף בפני כולם והמבטים ננעצים בך!
הקושי זה להודות שאני דפוק! כן כן, אני לא מושלם! לא יפה כמו שאתם רואים.. אולי אפילו אני מאוד מסריח שרק אם תתקרבו אלי תריחו ריח של צחנה, איכס, אני לא מתקרב לגועל הזה..
אלו החששות שלי לפני שיתופים כואבים..
האם זהו כוונת המשורר?..

שלום דיינו, יש לא מעט אתגרים בשיתוף אמיתי, המחשבה של מה יחשבו עלי היא דומיננטית, אבל יש עוד, לדוגמא - האחריות,  מידע שכזה על עצמי, ההודאה בריש גלי, שיש לי בעיה מסויימת מכריחה אותי לקחת אחריות, ומרגע שאני 'מזניח', משאיר את הדברים כמו שהם, הערך העצמי יורד. בעיני 'האני' שלי, אז בשביל מה לשתף, וחוזר חלילה...

תודה. בעזרת השם יתברך איישם